היאב יאם (Yob Yom) – היין והיאנג הטיבטים

 

דמות היאב-יאם באיחוד האהבה

בשפה הטיבטית פירוש שתי מילים אלו הוא : יאב – אב, יאם – אם.

אלו הם זוג האלים המוצגים חבוקים במעשה איחוד האהבה. ניתן למצוא את דמותם בבודהיזם המהאיאנה הטנטרי של טיבט ושל הודו, וגם בדת ההינדו. בפילוסופיות אלו הם מייצגים את התהליך הראשוני של הקיום – איחוד הזכרי עם הנקבי, הרי הוא כוח היצירה האלוהי. איחוד זה מקביל לטאי-ג'י הסיני, המורכב מהיין והיאנג .

האיכויות שמייצגות כל אחת מהדמויות, מובאות בטבלה הבאה:

יאביאם
חמלהתובנה
מיומנות עשייהחכמה עילאית
אקטיביפסיבי
חומר מחשבה
מסגרתבסיס

באיור שלמעלה ניתן לראות את דמות הזכר המסמלת חמלה ומיומנות העשייה, חובקת את דמות הנקבה המסמלת תובנה וחוכמה עילאית.

התפתחות ומיזוג החמלה והחוכמה נחוצים על מנת שאדם יוכל להתעלות מעל צרכיו העצמיים, המונעים ממנו להגיע להבנת האמת המוחלטת של הטבע – אי הדואליות, קיום האין. משהשתחרר האדם מתפיסת הקיום על פי חושיו האנושיים, הוא יכול להבין את אי הקיום, את קיום האין, הריק, האחד. הוא גם יחוש כי הוא עצמו אינו אלא חלק מהאחד.

 

דמות הזוג במעשה האהבה יכולה להיות מטאפורה עבור זה הרוצה להגיע לאמת המוחלטת, לאחד, כשהיא מייצגת עבורו את הזכרי והנקבי שבו. במיזוג הזכרי והנקבי שבו, מיזוג אליו ניתן להגיע על ידי התנסות והתבוננות, הוא יגלה את האין. אין זה הוא האחד – בו הכול קיים אך באותה העת אינו קיים. תובנה פרדוקסלית זו, מאפשרת הכרה בכך שכל הדברים אכן קיימים, אך אין הבדלה ביניהם, ולכן נראה שאינם קיימים.

קיימות שתי גישות להגעה לאין, לאחד – זו של ההתערבות וזו של ההימנעות.

הזרם הבודהיסטי הטנטרי (ווג'ראיאנה, טנטרהיאנה, יאנטראיאנה) –  דוגל בהתערבות ובשימוש בכל הקיים בעולם. על פי גישתו, ההתערבות  מביאה להבנה שהעולם, כפי שהוא נתפס בחושינו, הוא רק חצי מהקיים, חצי מהאמת- הבנה המשחררת מההיתפסות בו. זרם זה דומה בגישתו לטאואיזם הסיני אשר מקבל על עצמו את כל הקיים כחלק מהטאו השלם, שהוא עצמו אינו אלא אין, אחד.

הזרם הבודהיסטי שאינו טנטרי (מאהאיאנה שאינו טנטרי) – מתנזר מהעולם, מתנתק ממנו, אם פיזית ואם מנטאלית, ובכך מגיע להבנת האחד. כאילו האחד והעולם הפיזי שונים הם.

בזרמים הטנטריים הפחות אזוטריים, הנחיות תרגול היאב-יאם מהוות מטאפורות לחלקים השונים המרכיבים את המתרגל, אותם הוא מוצא בכל מעשיו. בזרמים האזוטריים יותר, נלקחות ההנחיות כפשוטן והן מתורגלות באמצעות בן, או בת זוג אמיתיים, או דמיוניים. המטרה בכל התרגולים הינה להגיע לגירוי מקסימאלי של החושים הארציים, באמצעותו מגיעים לשקט הפנימי המביא להכרה במציאות שמעבר לאותם חושים. שליטה בנשימה, שליטה במחשבה ושליטה במיניות, המסמלת את הגירוי המקסימאלי לחושים, מביאים על פי גישה זו לאושר העילאי.

מבחינת עשייה – המתרגל בזרם הטנטרי חובק ומקבל את העולם כפי שהוא, ומייחל להגיע למצב התודעתי המכיל תבונה ושיגעון יחדיו. הוא משתמש בתרגולים שונים על מנת להגיע למצב תודעתי זה, בין אם פילוסופיים – ווכחנות מילולית; גופניים– יוגה, טנטרה זוגית; של תפילה-  מנטרות; ואומנותיים-מנדלות.

מנדלה טיבטית

המתרגל משתמש במה שיש לעולם להציע על מנת לגלות את איחוד כל הקיים בתוכו, ובכך שואף להגיע אל האי קיום, אי ההבדלה, האחד. מבחינתו, צלילות הדעת אינה מגיעה רק מהשקטתה, אלא גם מגירויה. לצורך ההשוואה נאמר כי המתרגל בזרם שאינו טנטרי פונה לתודעה הצלולה המגיעה דרך התנתקות ודיכוי מהעולם החומרי.

 

לאחר שהמתרגל הטנטרי תרגל את גופו ומחשבתו באופנים חוזרים ונשנים שגירו את חושיו בעוצמה, ולאחר שהשתחרר מגירויים אלו, הוא יכול לראות בתוכו את אי ההבדלה שבקיום. הוא מגלה את המיזוג בין היאב והיאם ואת אי הדואליות ביניהם. בכך, הוא מקבל  לא רק את הידע שצבר בדרך, אלא גם גישה לידע אינטואיטיבי חדש, המגיע מהאחד המכיל את הכול. הוא מגיע לאושר העילאי.

הדוב דוב (Dob Dob) הנזירים הלוחמים של טיבט

רובנו מכירים את הנזירים הלוחמים של סין, אלו מהמנזרים שאולין ווו-דאנג, אבל מעט מאוד נכתב על הנזירים הלוחמים של טיבט. בימי קדם היה מגוון סוגים של לוחמים נזירים בטיבט, והפשוטים ביניהם, האחרונים שעוד פעלו באופן רשמי עד לשנות השישים של המאה הקודמת, היו לוחמי הדוֹבּ-דוֹבּ. הם שימשו כמשטרה של מנזרים הגדולים ודאגו גם לסדר באירועים ציבוריים רשמיים.

מאמר זה נותן הצצה קטנה לחייהם ולאופי האימונים שלהם.

רקע לנזירות הטיבטית

הנזירים בטיבט שלפני הכיבוש הסיני (1949), היו נבחרים כבר בילדותם על ידי לאמות – נזירים מורים, או שהיו נשלחים למנזר על ידי הוריהם שראו בנזירות ערך עליון. אותם ילדים-נזירים, בדרך כלל לא אהבו את הנזירות שנכפתה עליהם ומאוד התגעגעו למשפחתם ולחייהם האזרחיים. בשלב מסוים הם קיבלו את מצבם ללא התנגדות והשתלבו בחיי המנזר. משנכנסו למנזר, ראשם היה מגולח והם היו נשבעים שלא לקיים יחסים עם נשים ולא להחזיק ברכוש אישי. כל ילד היה מוצמד לנזיר אחראי- צֶ'נְזוֹ, שהיה דואג לו, רוחץ אותו, מלביש אותו ומאכיל אותו. הילד- נזיר היה מתלווה לצ'נזו בעיסוקיו ויושב לידו כמו חיית מחמד. לא היה קיים ביניהם קשר אישי. הלאמה שבחר בילד היה מלמד אותו לרקוד עבורו, לנגן עבורו, לשיר עבורו וגם לכתוב ולקרא. הוא שימש מעין אב בשבילו והילד נחשב בשלך כך כבר מזל. חלק מהילדים היוו שעשוע בשביל הלמות הבכירים. מלבד הילדים הנבחרים, אותם ברי המזל, היו ילדים שהגיעו למנזר מכורח סיבות אישיות קשות. ילדים אלו לא קיבלו כל חינוך עיוני ושמשו חלק מכוח העבודה המתחזק את המנזר.

משמלאו לילדים-נזירים שמונה עשרה שנים, הם היו צריכים להחליט האם הם מתקדמים עם הלימודים הדתיים או הם נשארים עם הרמה הבסיסית שהייתה להם.

במנזרים הגדולים של טיבט כגון סֶה-רה, דרֶפונג וגנדֶן, התקיימה היררכיה נוקשה של מעמדות. ניתן היה להבחין בה בכניסה לאולם ארוחת הבוקר- הלאמות והפקידים הרמים נכנסו ראשונים וישבו על במה גבוהה. אחריהם התאספו הנזירים הבכירים שישבו בשורות הראשונות, הזוטרים ביותר ישבו היכן שהיה מקום פנוי, הילדים הקטנים היו אחרונים להיכנס. בדרך כלל היו  גם נזירים ממעמד היררכי נמוך שלא הצליחו להיכנס. לנזירים בעלי כסף הייתה האפשרות לקנות לעצמם אוכל ולא להגיע לאולם החלוקה.

באותם מנזרים גדולים, לימודי דת וחוכמה היו נחלת בעלי אמצעים כלכליים. הנזירים במנזר חולקו ל"אנשי הספר" – (pe cha wa), ולאנשי חצר – שתפקידם היה לתפעל את המנזר. על מנת להיות "איש ספר" היה צורך להגיע ממשפחה מכובדת או ממשפחה התורמת כסף למנזר, או להיבחר על ידי לאמה – מרבית הלאמות קבלו מעט תלמידים. נזירים רבים כלל לא קיבלו לימוד שיטתי עיוני או דתי לאורך כל חייהם, משום שלא היה להם כסף. ילדים עקשנים היו מוצאים לאמה שיחבב אותם, היו משרתים לאמה, עובדים במטבח, או לווים כסף בשביל ללמוד. חלק מהנזירים הרשו לעצמם לימודים רק בגיל מאוחר, לאחר שחסכו כסף לאורך שנים רבות.

הדוֹבּ-דוֹבּ – הנזירים הלוחמים 

במסגרת אותם מנזרים גדולים בטיבט היו קבוצות נזירים מיוחדות. הן נבנו מאותם נערים-נזירים שחיי הנזירות הנוקשים לא התאימו להם. כאלו שלא יכלו ללכת לפי כללי המנזר וחשקו בתענוגות החיים האזרחיים. הם נקראו דוֹבּ-דוֹבּ והמילים " נזירים פרחחים"  מתאימות בשביל לתאר אותם. הם היוו עשרה אחוז מכלל הנזירים והיחס כלפיהם היה שונה מלשאר הנזירים ומאוד סובלני.

נזירי דוֹבּ-דוֹבּ – לאסה 1938

 אפרוס את המידע עליהם בחלקים:

 הופעתם החיצונית

כשאנו חושבים על נזירים לוחמים עשויה לעלות לנו תמונה אלגנטית, אך הדוֹבּ-דוֹבּ, היו יותר כמו שומרי ראש חסונים. הם התגאו מאוד בהופעתם החיצונית – הם אהבו ללבוש גלימה כהה עשויה מצמר איכותי ביותר, אותה קיפלו באופן מיוחד בכדי להשוות מראה מכובד (תמונה עליונה). הם נעלו נעליים גבוהות, חגרו חגורה עבה, חבשו כובע גבוה וריפדו ואת כתפיהם, כל זאת על מנת להראות גדולים וחזקים יותר. חלקם היו מרימים את החלק התחתון של חצאית הגלימה בכדי להראות את ירכיהם החזקות. שיערם היה ארוך כשצד ימין מוברש וחלק וצד שמאל אסוף בקרזול, באופן מוגדר מאוד. הם דאגו מאוד לשיערם והיו מורחים אותו בווזלין בכדי לשמור על חיותו. חלקם היו צובעים בשחור מסביב לעיניהם על מנת להראות מפחידים. סביב זרועם הימנית שהייתה חשופה, הם היו קושרים סרט משי אדום בשביל להדגיש את קימוריה.

 תפקידיהם

לדוֹבּ-דוֹבּ היו תפקידים רבים –  בראש ובראשונה הם היו שומרים על המנזרים מפני כוחות אנטי מנזריִם. בזמנים בהם היו יריבויות פוליטיות קשות בין המנזרים הגדולים בטיבט, הם אף שמשו כחיילים. הם היו המשטרה, שומרי ראשם של יהלומי המנזר- הם הנזירים הקדושים, ושל בעלי תפקידים במסעותיהם. עליהם גם היו מוטלות גם כל העבודות הקשות במנזר בניהן בניית מבנים חדשים, חידוש מבנים וסחיבת קנקן התה הגדול והכבד. היו ביניהם שהשכירו שירותיהם באופן פרטי לפקידים שרצו בטחון אישי. אלו שהכירו מעט חקלאות ועסקים היו שומרי אוצרות ורכוש. בנוסף הם היו דואגים לצרכיהם של נזירים מבוגרים וחולים, וכשהדלאי-לאמה היה מגיע, היו מקימים לו אוהל ודואגים לצרכיו. 

המבנה החברתי שלהם

הדוֹבּ-דוֹבּ היו מאוגדים באחוות (Kyidu), שפעלו בנפרד משאר הנזירים במנזר. בכל אחווה היו עשרות לוחמים ובראשם עמד מנהיג שדאג לצרכיהם האישיים, למשמעת ולאימונים. על מנת להצטרף לאחווה, הנזירים היו צריכים להגיע לגיל בגרות, להיות בעלי גוף גדול, אמיצים וחזקים. לא היה צורך בתשלום בכדי להיכנס לאחווה, אבל כל אחד מהחברים היה תורם כסף לפי יכולתו וכך הם היו מכלכלים עצמם. אחוות אלו יכלו להתקיים שנים רבות, להתפרק ולהבנות מחדש. במנזרים הגדולים יכלו להתקיים כמה אחוות שונות במקביל. כשחבר אחווה מת, רכושו חולק בין החברים, האיש המטפל בגופה והמנזר. הלוחמים היו מסיימים את שירותם בגיל ארבעים ואז היו מחליטים האם להמשיך להיות נזירים בסיסיים או להתקדם בלימודיהם הדתיים ולהגיע להארה.

האימונים שלהם

כאמור, לוחמי הדוֹבּ-דוֹבּ ביצעו את כל המטלות הקשות במנזר וכהקדמה לכך, ילדים-נזירים שיועדו להיות לוחמים, התאמנו ביכולות שהכינו אותם להמשך. למשל, הם ניגנו בגיאלינג – כלי נשיפה טיבטי, בו נדרשו לנשוף במשך שעות מבלי לעצור לשאוף אוויר. כל אימון שכזה, ארך שעתיים ללא הפסקה ואחרי מנוחה קצרה המשיכו שעתיים נוספות. לפעמים היו תולים להם שקי חול בקצה הכלי, על מנת שיהיו חזקים ויוכלו להחזיק את הכלי יציב לאורך זמן רב.

האימונים הרשמיים התקיימו במסגרת האחוות בענפי ספורט גופניים קשים ביותר. הלוחמים היו מתאספים עם עלות השחר, מתקלחים במי מפלים קרים, רצים ערומים בחול כשלפעמים מילאו בו מגפיהם, סוחבים אבנים גדולות שאותן היו גם משליכים למרחק, מטיחים אגרופיהם אגרוף לאגרוף, מתאבקים ונלחמים. התרגול החשוב ביותר היה קפיצה למרחק מרמפה גבוהה (מצ'ונג – רמפה אלכסונית שגובהה הסופי היה 15 מטרים) והיה שמור לנזירים המיומנים.

נזירים שאך הצטרפו לאחווה היו צריכים קודם כל לעבור את מסלול המטלות השותפות, אחר כך יכלו להצטרף לאימונים. הם הוצמדו לנזיר המיומן בקפיצה, שלימד אותם משמעת ואימן אותם בענפי הספורט השונים. רק לאחר שקיבלו אישור שהם חברים מלאים באחווה, היו רשאים להתאמן בקפיצות. בכך הם הצטרפו לעילית ואף השתתפו בתחרויות שהתקיימו בין האחוות של המנזרים השונים. בתחרויות רשמיות אלו, בהם צפו כל בכירי המנזרים והשלטון, הנזירים היו מתחלקים לזוגות ממנזרים שונים והתחרו זה בזה בענפי הספורט המיוחדים.

אפשר לומר ששאיפתם הגדולה של נזירי הדוֹבּ-דוֹבּ הייתה להצטיין בקפיצה, להיות קשוחים ומיומנים בכל הענפים הגופניים. הם לא למדו ולא קראו, אלא אם התעקשו ולא ויתרו. הם כן למדו מעט תפילות בליבם, ובטקסים הדתיים הם ניגנו בגיאלינג.

 כלי הנשק שלהם

לנזירי הדוֹבּ דוֹבּ היו שלושה כלי נשק עיקריים.

1. ברדזוּס – מעין מפתח כבד ששימש כאָלה : אורכו היה כשלושים סנטימטרים, רוחבו כעשרה, עוביו כחמישה והוא היה קשור לחגורתם בחבל. הם הקדישו זמן רב באימונים על שיפור טכניקת השימוש בו – הכאה והשלכה.

2. קיֶהוּ – מעין סכין מעוגלת : אורכה היה כשלושים ושלושה סנטימטרים ורוחבה כעשרים וחמישה סנטימטרים. גם היא הייתה תלויה בחבל על חגורתם. במקור היא שימשה יצרני נעליים, אך הדוֹבּ-דוֹבּ אימצו אותה ללחימה בטווח קצר ולהשלכה במקרה הצורך. 

3. סכין : כלי נשק לא רשמי אותו החביאו בגלימתם.

התנהלותם מחוץ למסגרת

נאמר על לוחמים אלו שהם היו בריונים אלימים, מפחידים ולא מוסריים. הם חיפשו להוכיח את יכולתם והיו קוראים תיגר זה על זה או על זרים. הם היו מקניטים ומכים נזירים רגילים ומתגרים במעשי קונדס, כמו שפיכת שמן על הרצפה במסלולו של נזיר הסוחב את כד התה הגדול. מעשים כאלו היו מסתיימים בתגרות אלימות ביותר שהיו שכיחות למדי, בעיקר כשהיה מפגש של אחוות ממנזרים שונים. הם היו מכים זה את זה במפתח שלהם, שולפים את הסכינים ולא היו מהססים לדקור או לחתוך, אפילו אברים. גם מקרי מוות קרו כתוצאה מקרבות אלו. לקרבות היו חוקים ברורים, לדוגמא –  כמה נזירים אינם תוקפים נזיר יחיד, אין לקרא תיגר על נזיר ממנזר אחר (הם היו מערימים על החוק הזה, ויצרו סיטואציות קרב, לכאורה מזדמנות). לפעמים הם גם פתרו מחלוקות בקרב. נזיר שעשה הרבה קרבות וניצח, זכה להערכה מרובה ונזיר שלא נלחם נחשב לאחד רק "לובש גלימה".

מרבית הקרבות בין הנזירים  קרו כשהם נלחמו על אחד הנערים החביבים עליהם, בשביל לקיים יחסיים גופניים. חשוב לומר כי יחסים מיניים בין הנזירים היו מאוד מקובלים במנזרים. כולם ידעו על כך וכולם העלימו עין –  זאת משום בחברה הטיבטית היה חשוב יותר לשמור על נזירות מהיאחזות בחומריות העולם הגשמי. כל עוד הנזירים שמרו על כך, יחסים חד-מיניים לא הטרידו אף אחד. לדוֹבּ-דוֹבּ הייתה תוספת מטרידה לכך- היה להם משחק בו היו הולכים לעיר, חוטפים ילד נחמד וסוחבים אותו למנזר או לבית מבודד, שם היו עושים איתו מעשה גופני ומחזירים אותו לסביבתו. פעולות אלו גרמו להרבה תגרות קשות בין הנזירים לעירוניים. פרט לנושא החטיפות, החברה העירונית בלאסה לא הטרידה עצמה בעניין היחסים הבין-אישיים בין הנזירים, כל עוד זה מנע מהם להטריד את נשות העם. אך גם בעניין זה היו בקיעים, כשנזירים מסוימים היו מגיעים לעיר בחיפוש אחר נערות.

למרות שחוקי המנזר אסרו קרבות ומעשים אלו, ראשי המנזר היו מעלימים עין מהם, על מנת לאפשר לנזירים לפרוק עול וגם משום שהיה להם צורך רב בנזירים מסוג זה, בשביל תפקידיהם המיוחדים. בנוסף, בדרך זו היו הרבה לוחמים שלאט-לאט שינו דרכם והגיעו ללימודי דת עמוקים בגיל מאוחר יותר.

נזיר דוב-דוב מתחילת המאה ה- 20

אכן ניתן להביט על הנזיר הדוֹבּ-דוֹבּ כלא מוסריים, עם זאת הם היו מאוד נאמנים לחבריהם ולמסדר הנזירי אליו השתייכו. הם היו אנשי עבודה, נדיבים מאוד והעניקו לסביבתם הנזקקת עזרה רבה. הם אף נתנו חלק ניכר מכספם לנזירים עניים ולפועלים קשי יום. למרות הבריונות שלהם, הם קיבלו הערכה מאוד גבוה בחברה, היות והיו נזירים לכל דבר ובעיקר היו בעלי יושרה ונאמנות – שני ערכים מאוד גבוהים בחברה הטיבטית. היו מבניהם כאלו שלעולם לא נלחמו וחיו באחווה לאורך כל ימי חייהם.

נזירי הדוֹבּ-דוֹבּ –  לוחמים פרדוקסאליים, מגוונים באישיותם ובתפקודם. מצד אחד הם היו פשוטים ומצד שני היו מוחצנים ובעלי גאווה גדולה, כלפי עצמם וכלפי המסדר אליו היו שייכים. יש האומרים כי הם עדיין קיימים באופן מצומצם במנזרים הטיבטים השונים.

מאמר זה נכתב על ידי כחלק ממעקבי אחר אסכולת עגור לבן  – Pak Hok Pai, שהחלה דרכה במאה ה-15 במנזר פוטאלה בטיבט והגיעה לסין במחצית המאה ה-19. הוא מבוסס על ידע שנאסף ממקורות שונים ובעיקר על מידע משני הכתבים הבאים :

  1. הספר : Adventures of a Tibetan Fighting Monk- ספר המתאר את סיפור חייו של טאשי קהדרופ – נזיר דוֹבּ-דוֹבּ שנולד בשנת 1937בכפר טיבטי מסורתי, נבחר על ידי לאמה להיות נער-נזיר במנזר סֶה-רַה, הצטרף לאחוות דוֹבּ-דוֹבּ בגיל 15, ברח להודו עם הכיבוש הסיני וסיים חייו באנגליה בשנת 1986.
  2. המאמר : A Study Of The Dob Dob מאת : Melvyn C. Goldstein, שהתפרסם ב – Central Asiatic Journal בשנת 1964.

אומנות הטאי- צ'י (ג'י) – תרגול האדם כביטוי ליקום

גוף האדם כמיקרו יקום

מאת סיפו צחי שוחט

הרפואה הסינית רואה את האדם כמיקרו יקום- ממש יקום שלם, הפועל לפי כללי יקום גדול ומוחלט. כמו היקום המורכב מחלל ומערכות כוכבים, כך גם לאדם מערכות המרכיבות את קיומו. לכל מערכת תפקוד משלה, המובדל מתפקודיהן של האחרות, אך קשור עימן בקשר הרמוני. יחד הן מרכיבות את השלם.

מערכות הגוף רבות. בניהן מערכת העצבים, מערכת הדם, מערכת הנשימה, מערכת העיכול, המערכת החיסונית, מערכת הרבייה, מערכת השלד ועוד. כל מערכת מורכבת ממספר איברים הפועלים בהתאמה. כולן יחד מאפשרות את קיום האדם.

 

 

 

היקום, כאמור, מורכב ממערכות כוכבים כדוגמת מערכת השמש שלנו,
הכוללת את השמש, כוכב חמה, נוגה, כדור הארץ, מאדים, אסטרואידים, כוכבי לכת חיצוניים ועוד. כל הכוכבים הללו נעים סביב השמש באחדות ובתאום, כשלכל כוכב התפקיד הקיומי שלו. יחד, הם יוצרים מערכת אחת המתואמת עם שאר המערכות הקיימות והמרכיבות את היקום האין סופי. למרות שהכוכבים אינם מודעים (ואולי כן?) למרחב האין סופי אותו הם מקיימים, קיימת הרמוניה בתפקודם הכולל.

כמו הכוכבים, התאים בגופנו והאיברים הבנויים מהם מקיימים מערכות תפקוד. מערכת העיכול, למשל, בנויה מהפה, הלוע, הוושט, הקיבה, המעיים ופי הטבעת. איברים אלו פועלים בתאום מוחלט ומספקים תפקוד מסוים בקיום האדם. התאים המרכיבים את מערכות הגוף אינם מודעים אלו לאלו (ואולי כן?). תאי הפה אינם מודעים לתאי המעי הגס ויותר מכך, הם אינם מודעים לתאים המרכיבים את כפות הרגליים. ביחס לגודלם הם רחוקים זה מזה שנות אור, ועדיין, כחלק מישות אדם הם כולם פועלים בהתאמה.

על ההתאמה הזו מנצח המוח, ה"אל" הגדול של הגוף. הוא יודע מה צריך והיכן, הוא יודע לקשר בין התאים והאיברים השונים בגוף, ולספק לכל אלו את הצרכים המיוחדים להם. לו יכלו התאים לדבר בניהם באופן עצמאי, היו אולי מדברים על זה השולט בכל. אולי היו מסתכלים סביב ותוהים כיצד הכול פועל. אילו יכלו לתת לו שם, היו אולי קוראים לו אלוהים, דאו, מנהל היקום, או הכוח הגדול – היקום הגדול.

הכוח השולט ביקום מפעיל את מערכותיו ללא מאמץ. משלב כלשהו בזמן, או מאז ומעולם, הן נעות במסלולים קבועים למדי, ללא כל פעולה אקטיבית מצידן. קיימים כוחות ברורים הפועלים ביקום שאין להם התחלה, או סוף. עד היום לא ניתן הסבר שלם לחוקיות שבפעולת היקום. באופן דומה, גם תינוק שאך נולד מתפתח וגדל ללא מודעות מכוונת, או מאמץ אישי מצידו. הוא מקבל את כל צרכיו מהסביבה, וגופו יודע להתפתח מתוך היכולת הטבעית שלו.

גם בגוף, כמו ביקום, פועלים כוחות המשפיעים על תפקוד המערכות. כשהרמוניה ואיזון מתקיימים בין גורמים שונים, כגון רוחות, טמפרטורות, לחות, יובש, כוח משיכה ועוד, תפקוד הגוף יעיל ופורה. כשיחסי הכוחות משתנים והאיזון מופר, משתנה התפקוד הסדיר והאדם הופך חולה. הדרך להבנת מאזן הכוחות היא הבנת הטאי-ג'י ותרגול אומנות  "אגרוף הטאי- ג'י".

הטאי-ג'י : הרעיון הגדול של היין והיאנג

היין והיאנג הם תמצית קיום היקום.

ניתן לבנות יקום שלם משכפולים של יין ויאנג, בעצם כך הוא אכן בנוי. אנו יודעים כי כל הדברים בנויים מאטומים, המורכבים מפרוטונים (בעלי מטען חיובי), אלקטרונים (בעלי מטען שלילי) וניוטרונים (נטרליים). שני כוחות הופכיים אלו פועלים בהתאמה זה עם זה. ניתן לראות דוגמאות לקיומם וחשיבותם של כוחות אלו בחיי היום-יום שלנו. העולם  הטכנולוגי, למשל, מושתת על השיטה הבינארית המשתמשת בשני ערכים הופכיים, המיוצגים על ידי הספרות 0 (חיובי, פועל) ו-1(שלילי, כבוי). הכוח החשמלי המזין עולם זה ומקיים רבים מצרכינו האחרים, מורכב משני מטענים מנוגדים (-,+) שביניהם מתקיימת תנועה.

הסינים הדאואיסטים תפשו את העיקרון של שני כוחות הופכיים, הפועלים בהתאמה, לפני 5,000 שנים. הספר הסיני הידוע ביותר להבנת עיקרון זה הוא האי-צ'ינג – ספר התמורות, המסביר את החוקיות שבפעולת היין והיאנג. כששני כוחות אלו מחוברים כאחד, הם הריק, לו הסינים קראו וו-ג'י: וו– ריק, איין, ג'י– עילאי, מוחלט, קיצוני. כלומר – האיין העליון או המוחלט. כשהם נבדלים, אך מאוחדים ונעים יחד, הם נקראים טאי-ג'י: טאי – הגדול מ…, ג'י– עליון, מוחלט, קיצוני. בפשטות ניתן לפרש את הביטוי טאי-ג'י כעילאי המוחלט.

בגישה זאת, מסבירים הדאואיסטים בפשטות את בריאת היקום – בראשית היה היקום קיים כוו- ג'י (ריק), ולאחר מכן התפצל והפך לטאי–ג'י (מוחשי) מתוך הטאי ג'י נוצרו אין סוף הקיומים הפיזיים. היקום הוא בעצם הקיום הרב-גוני של השילובים בין היין והיאנג והחוקים המנהלים אותם.

האומנות- איגרוף הטאי ג'י.

ניתן לחלק את אומנויות הלחימה הסיניות, באופן גס, לשני סוגים –  חיצוניות ופנימיות. האומנויות החיצוניות שואפות לפיתוח מהיר של כוח פיזי רב ויכולת לחימה, בעוד האלמנטים הגופניים הפנימיים, המחשבתיים והרוחניים מתפתחים אט-אט. לעומתן, האומנויות הפנימיות שואפות להתפתחות גופנית נכונה המלווה במודעות פנימית, מחשבה ורוח, וכשאלו מתחזקות מתקבלת גם יכולת לחימה גבוהה. אומנות הטאי-ג'י משתייכת לאומנויות הלחימה הפנימיות. היא פותחה בהתאם להבנות הקיומיות של תורת הדאו שעניינה הבנת פעולת הטבע– אותו היא רואה כמוחלט הגדול (היקום). האומנות מתורגלת לרוב בתבנית, המשלבת מגוון טכניקות לחימה המבוצעות ברכות ובאיטיות. התרגול מאפשר מצב תודעתי מדיטטיבי, בו המתרגל יכול להביט אל עצמו בשקט פנימי, לחוש ולבחון כיצד הוא פועל בתוך הקשרים העדינים המרכיבים את גופו. התרגול הוא טיול עדין ואין סופי בחלל הגוף והנפש, בו ניתן לגלות את המרכיבים הנעלמים מעיננו בחיי היומיום האינטנסיביים. מתוך מעברים איטיים לאורך העצמות, השרירים, הגידים, כלי הדם, האיברים והמרידיאנים (תעלות זרימת האנרגיה הגוף) לומד המתרגל להכיר את עצמו מחדש בכל פעם.

בתרגול הטאי-ג'י, כל פעולת מערכותיו של המתרגל המיומן מתבצעת ללא מאמץ, מתוך התנועה הטבעית הפנימית, של היין והיאנג בתוכו. מבחינת המתרגל קיים כוח שיודע את תפקידו ומסלולו, ומוביל אותו לאורך התבנית, עד שהוא עצמו הופך להיות חלק ממנה. יחס זה, בין המתרגל לכוח המניע אותו, זהה ליחס בין היקום והכוכבים המרכיבים אותו ונעים בו במסלול (תבנית) שהעניק להם. כחלק מתהליך הלמידה, מבין מתרגל הטאי-ג'י גם את הקשרים בין היין והיאנג שבפעולתו. הוא מתחיל לראות את עצמו פועל כמיקרו יקום, ובאפשרותו לתפוש אף את פעולת היקום כולו.

התרגול והמערכות הפנימית שלנו

במהלך תרגול האומנות נוצר איחוד בין שלושה גורמים משמעותיים לתפקוד האדם: הגוף, המחשבה והנשימה. איחוד זה מאפשר גם הכרה בפעולת הצ'י. הצ'י הוא מושג מורכב ובעל פנים רבות, ולענייננו הפעם, נתייחס אליו כאנרגיה הנעה בגוף. לפי הרפואה הסינית, מרכזה של  אנרגיה זו נמצא בגובה שתי אצבעות מתחת לטבור, במרכז הפנימי של הגוף, ומתקרא בסינית  דאן-טיין: דאן – גלולת חיי נצח, טיין – שדה. בזמן תרגול הטאי-ג'י לומד המתרגל להשתמש במרכז זה ולחבר אליו את תנועת אברי הגוף כולם – מאצבעות כפות הרגליים דרך הרגליים, האגן, המותניים, פלג הגוף העליון, הפנים, המבט ועד קודקוד הראש. זהו החיבור הראשוני, ממנו מגיעים בהדרגה לחיבור אל האיברים הפנימיים, עד לחלקיקים הקטנים ביותר של הגוף, הרוח והנשמה. בעצם, הכול מסתובב סביב הדאן- טיין, המספק צ'י (אנרגיה) לכל המערכות. אם נחפש ביקום הקבלה לדאן-טיין, נוכל לראות כדוגמא את השמש, שהינה מרכז האנרגיה של מערכת הכוכבים הקשורים אליה, עליהם פועלים כוחות של סדר ותפקוד.

גם למערכת הקיום שלנו, כדור הארץ, שלושה גורמים גדולים: השמיים, האדמה וכל הקיים ביניהם (החי והצומח). השמיים מזינים את האדמה, האדמה מזינה את החי והצומח, הנמצאים ביניהם, ומקשרים ביניהם, והם תכלית יצירתם במעגל אין סופי של קיום. ניתן לראות באדם הקבלה לכך – הראש הוא השמיים – בו נמצאים החוקים לפיהם פועל הגוף וממנו החיבור הרוחני לשמיים שמעל. הרגליים הן הקרקע – שואבות כוחן מהאדמה ומחברות אותנו אליה. הדאן-טיין מקשר ביניהם –  ומזין את הראש באנרגיה. הקבלות אלו מסוכמות בפשטות בטבלה הבאה:

מערכת כדור הארץמערכת גוף האדם בהקבלה לכדור בארץפעולת גוף האדם בזמן התרגול
השמיים – בהם קיימים החוקים המנהלים, והכלים המזינים את האדמההראש – בו קיימים חוקי קיום גוף והחיבור הרוחני לשמיים המחשבה - מנהלת את הגוף ומזינה אותו במידע
החי והצומח – מקשר בין השמיים לאדמה כפות הרגליים – החיבור לאדמה הגוף – מתקיים ונע על האדמה
האדמה - מזינה את החי והצומחהדאן טיין – מקשר אנרגטית בין הראש וכפות הרגליים לכלל הגוףהנשימה – מקשרת בין המחשבה והגוף. מזינה את הראש בצ'י.

בריאה מחדש

בכל פעם שהמתרגל מתחיל את התבנית הוא יכול להרגיש עצמו כאילו נברא מחדש. לאו דווקא כאדם, אלא כמערכת נעה. הבה נשתמש ברעיון כי בראשית היה ריק ואחריו בא המפץ גדול, כמטאפורה למתרגל הנעמד להתחיל את התבנית – הוא מנקה תודעתו על הלפני והאחרי ונמצא במצב של ריק (וו-ג'י). ריק אשר

בו הכול יכול להיווצר, היות ועדיין אין דבר קיים. ברגע מסוים יש בקיעה של הדאן-טיין (מעין מפץ) והמתרגל, מתחיל לפעול (טאי-ג'י) מעצמו ללא מאמץ, בדומה לרך הנולד שאינו מתאמץ על מנת לגדול. חוסר המאמץ אינו מעיד על חוסר כוח, ההיפך הוא הנכון. חוסר המאמץ מתאפשר הודות לכוח פנימי חזק הנובע מתוך המתרגל ומתבטא כלפי חוץ ברכות עילאית. גם היקום עצמו, אשר נע ללא מאמץ, חווה בתוכו כוח אדיר של תנועה מכוונת.

היקום שלנו חי וגדל לו בכל רגע, הוא מתרחב לאין סוף. מתרגל הטאי- ג'י משלב את נשימתו עם הטכניקות ויוצר תחושות פנימיות המלוות אותן. בין תחושות אלו ניתן לחוש צמצום והתרחבות, כמו גולם חי. זוהי תחושה כאילו האדם הוא יקום המתרחב ומצטמצם. הטאן-טיין הוא מרכז ההצטמצמות ומתוכו נוצרת התרחבות אל קצוות הגוף ואף מעבר לו אל הסביבה, אל היקום. בסוף תהליך התרגול חוזר המתרגל למצב הוו-ג'י, עמידה שקטה ריקה (אך מלאה) מתוכה הוא יכול להתחיל מחדש.

הכול

היקום מקיים בתוכו הכול, מהשקט הנעלם ביותר (יין) ועד לרעש הנשמע ביותר (יאנג). הכול מתקבל בו והכול פועל בו. את אומנות הטאי-ג'י ניתן לתרגל כמדיטציה שקטה (יין) או כרוח סערה מתפרצת (יאנג). כאומנות לחימה שלמה חייב להיות בה שילוב של שני הכוחות הללו שהרי אחרת אין היא טאי- ג'י. כיום מרבית העיסוק באומנות פונה לצד הפנימי והרפואי שבה, כלומר לצד של היין, בעוד הצד של היאנג, זה הלוחמני, מתורגל ע"י מעטים בלבד.

זוהי אומנות שיש בה גוף גשמי לצד רוח, אדמה תחת שמיים, רכות לצד עוצמה וכוח מתפרץ, איטיות המביאה למהירות, תנועה מתמשכת מול יציבה, מחשבה לצד זרימה טבעית, קבלה ודחיפה, לחימה לצד בריאות. יש בה (אולי) הכול.

דברי עגור לבן

מפי  סיג'ו (גראנד מאסטר)
Ng Siu Chong

  1. תן לתודעה להיות כמו חול הים הטהור.
  2. היה אחד.
  3. תן לתודעה להיות טבעית, מאוחדת עם הגוף.
  4. בהביטך על אדם חזק ראהו כחלש. בהביטך על אדם חלש ראהו כחזק. אל תראה פחד ויראה בפניך.
  5. בזמן האימון התייחס לאוויר ולסביבה כאילו היו אימך. היה מאוחד עימם. הפוך את האור לפנינה בתוך גופך. נשום עמוק.
  6. בהתמודדות מול אויב – אם אתה מפחד, נשימתך מהירה ואתה לא יכול להשלים פעולותיך. שלוט בתודעה והרגע. ביום-יום היה רגוע, ושמור על כך גם בלחימה.
  7. נשימה, מחשבה, טכניקה, אחדות. כל אלו במיומנות ושליטה נותנים את התוצאות הטובות.
  8. היה כמו ספוג.
  9. הקוף נושם את האוויר, הולך דרך האוויר, וחותך את האוויר. העגור נושם את האוויר, חותך דרך האוויר, מתרומם ועף דרך האוויר. שניהם מתקיימים בזכות האוויר.

צ'י קונג – תרגול עגור לבן

"המטרה בתרגול היא לכוון את המחשבה, הנשימה והפעולה הגופנית יחדיו. מצא פעולות פשוטות למחשבה. קיים תודעה של מדיטציה וקונג פו יחדיו. שטוף את התודעה. נקה את הנשימה והרוח."

1. עמידת פתיחה (Pak Hok Kung Hoi Sik)

הרגע ושלוט בנשימה בטבעיות; היה במדיטציה בעמידה; נקה מחשבתך, הורד אותה מטה אל הדאן טיין. נשום 12 מחזור נשימה נינוחים, איטיים ומלאים.

2. לנשום דרך העננים (Hei Chong Whan Hon)

שאף והעלה ידיים מאוגרפות עד לגובה הראש. נשוף והורד ידיים.
חזור על פעולה זו שש פעמים.

שאף והעלה ידיים מאוגרפות לפנים למעלה. נשוף והורד ידיים.
חזור על פעולה זו שש פעמים.

שאף והרם יד שמאל למעלה. באותה העת, סובב את יד ימין על צירה. נשוף והורד. חזור על פעולה זו שש פעמים.

שאף והרם יד ימין למעלה. באותה העת, סובב את יד שמאל על צירה. נשום והורד. חזור על פעולה זו שש פעמים.

3. העגור מנופף בכנפיו (Fei Hok Leung Ye).

פסק רגליים לרוחב כתפיים.
פנים כפות הידיים כלפי הגוף. שאף והרם ידיים לצדדים לגובה הכתפיים. פנים כפות ידיים פונים מטה.

נשוף, סובב את כפות ידיים כך שפנים כפות הידיים יפנו מעלה. שאף וסובב כפות ידיים כך שיראו מטה. נשוף הורד ידיים. חזור על פעולה זו שש פעמים.

4.הרוח שבפרח המסתובב (Sin Ho Fa dong).

שאף והרם כפות ידיים מלפנים לקו הכתפיים, פנים כפות ידיים פונים מטה. נשוף וסובב אותן.

שאף וסובב כפות ידיים בחזרה כך שהן מראות מטה. נשוף והורד כפות ידיים. חזור על פעולה זו שש פעמים.

לעמוד ישר וחזק (כמו עמוד) לכיוון השמיים (Tok Chi Kin Tiu).

שאף והרם ידיים למעלה יחד עם רגל ימין. פנים כפות ידיים פונים לפנים. נשוף והורד.

שאף והרם ידיים למעלה יחד עם רגל שמאל. כפות ידיים פונים לפנים. נשוף והורד. חזור על פעולה זו שש פעמים.

6. רגל מעלה מרימה את החוט המלופף (Siung Tui Siung Tai).

שאף והרם ידיים לגובה הגרון יחד עם רגל ימין. פנים כפות ידיים פונים מטה. נשוף והורד.

שאף והרם ידיים לגובה הגרון יחד עם רגל שמאל. פנים כפות ידיים פונים למטה. נשוף והורד. חזור על פעולה זו שש פעמים.

7. נערה טהורה מחדירה את המחט (Yok Loi Chun Chum).

שאף והעלה ידיים לגובה מקלעת השמש. כפות ידיים בדקירה - כמו מין לוי ג'אם. נשוף ודקור עם יד שמאל. באותו הזמן הרם כף רגל ימין לאחור.

שאף, החזר יד שמאל והורד רגל ימין. נשוף, דקור עם יד ימין ובאותו הזמן הרם כף רגל שמאל לאחור. חזור על פעולה זו שש פעמים. בפעם האחרונה שאף החזר יד ימין והורד רגל שמאל. נשוף והורד ידיים.

8. החיבור בין היין והיאנג (Wui Hap Yam Yern).

הצמד כפות רגליים והרגע מעט עם הידיים למטה. שאף והעלה כפות ידיים לגובה מקלעת השמש. כף יד ימין מעל שמאל והן מראות זו כלפי זו – כמחזיקות כדור.
שאף והעלה יד ימין עד לסוף המצח. נשוף והורד. חזור על פעולה זו שש פעמים. בסיום הורד ידיים מטה לצידי הגוף והרגע מעט. שאף והעלה כפות ידיים לגובה מקלעת השמש. כף יד ימין מעל שמאל והן מראות זו כלפי זו – כמחזיקות כדור.

שאף והעלה יד שמאל עד לסוף המצח. נשוף והורד. חזור על פעולה זו שש פעמים.

9. אור הבודהא עולה מעלה (Poi Chiu Po Tai).

שאף, כופף ברכיים לזווית ישרה והעלה כפות ידיים לצידי האוזניים. פנים כפות הידיים מראים לפנים.

החזק את הנשימה, הורד כפות ידיים לגובה הכתפיים מול החזה כשהן מראות כלפי מטה, תוך דחיסת הבטן והדאן טיין מטה. נשוף לדאן טיין, הורד ידיים ולקראת סוף ההורדה התרומם מעלה. חזור על פעולה זו שש פעמים.

10. עמידת סגירה(Pak Hok Kung Sau Sik)

עמוד בנחת ונשום 12מחזורי נשימה.

הערות והנחיות מאת צחי שוחט סיפו:

סדרת תרגול עגור לבן היא סדרה טיבטית לטיפוח הגוף, הנפש והרוח.
היא הועברה לגראנד-מאסטר ng siu chung, כנראה  שעל ידי הנזיר סינג לונג, מי שהביא את אסכולת עגור לבן לסין.
יש בה שלושה שלבים של התפתחות:
1. פתיחה פיזית של הנשימה והתנועה הפנימית בגוף ובידיים – תרגילים 2-4.
2. עבודה פנימית למציאת המרכז הפנימי, יצירת כוונה (yi) וחיזוק הצ'י המגן (wei chi) – תרגילים 5-7.
3. טיפוח הנפש והרוח, על ידי התמרה אנרגטית ופתיחה לשמיים – תרגילים – 8-9.

תרגול (צ'י קונג) עגור לבן , הוא פנימי ועדין מצד אחד ומאוד ממלא ועוצמתי מצד שני. הוא פותח את הגוף לתנועה פנימית חופשייה, מחזק אותו, פותח את התודעה ויוצר תחושה של מלאות ואחדות, גם פיזית וגם נפשית. משום כך, זהו אחד התרגולים האהובים והמועדפים עליי. באופני תרגול שונים, הוא יכול להיות תרגול כולל וקצר יחסית, שנותן מענה לכמה אספקטים של טיפוח אישי.

הנחיות כלליות לתרגול:

  1. תרגלו בנינוחות, בסבלנות ומבלי ליצור מתח נפשי ופיזי.
  2. הנשימה עדינה, שקטה, מלאה וללא קיטועים.
  3. כדאי לשים לב – הטכניקות פשוטות יחסית ובאופן כללי מינוריות. הן דורשות שימת לב יתרה על מנת שיהיה להן תיאום עם הנשימה והמחשבה.
  4. תלמיד שרכש את המיומנות הבסיסית, מומלץ שיתרגל כל יום למשך מאה ימים.
  5. תרגול יומיומי רציף, יכול להעביר את המתרגל שלבים אישיים בהכרה העצמית, ולהפגיש אותו עם חסמים ושחרורים פיזיים ונפשיים. במקרים אלו, יתכנו אי-נוחות פיזית ונפשית ובלבול. אפשר לפנות אליי להתייעצות והנחיות אישיות.

תרגלו בהנאה, הקשבה וכוונה מלאה.

כתב זה אינו מהווה תחליף להנחיה בשיעורים המעשיים ונועד לשמש ככלי עזר ללימוד ותרגול עצמי

הקנון של איגרוף שאגת האריה

הקנון של איגרוף שאגת האריה – תיאוריות ללחימת אגרוף

מאת הגראנד מאסטר (סי ג'ו) ממ סיו צ'ונג

תרגום מאנגלית לעברית
צחי שוחט

הקדמת המתרגם

הגראנד מאסטר (סי ג'ו) ממ סיו צ'ונג  ,1895-1967 (Ng Siu Chong)הוא אבי אסכולת עגור לבן טיבטי. כפי שתעיד ההקדמה שלו לספר זה, הוא רכש את מיומנותו מהמאסטר וונג לאם הוי ולאחריו מהמאסטר צ'ו צ'י יו. הם לימדו אותו את מיומנות "איגרוף עגור לבן’' – Pak Hok Kune. לימים הוא הפך את השיטה לאסכולה פנימית (Pai),שנקראת Pak Hok Pai – – אסכולת\שיטת עגור לבן.
הוא היה הראשון שארגן באופן מסודר את החומר שלמד ממוריו והיה הראשון שלימד תלמידים רבים. זאת בשונה משני המורים שלו, שלימדו מספר בודד של תלמידים, אשר אף לא אחד מהם המשיך בדרכם ולימד. מתוך תלמידיו הרבים צמחו מורים רבים לשיטת עגור לבן, שהפיצו את השיטה ברחבי העולם. הוא היה נודע כאיש כתב ,ספר והגות ,כאמן קליגרפיה נחשב וכמומחה לרפואה סינית.

תלמידו המפורסם ביותר היה צ'אן האק פו (Chen Hak Fu) 1918-2013, אשר הפיץ את השיטה באוסטרליה וארצות הברית.

תלמיד נוסף ידוע שלו היה אה ווינג נין (Au Wing Nin), שנחשב למלך של סגנון '’יד הכותנה שבתוכה מחט"- Min Loi Chum Sau – הסגנון הרך של אסכולת עגור לבן (בדומה לטאי צ'י צ'ואן).

היכרותי עם שיטת עגור לבן החלה בשנת ,1997 תחת הוראתו של המאסטר טון פאי צ'אן (Ton Fai Chan) מניו יורק, תלמידו של צ'אן האק פו. החל משנת 2004 הפכתי לתלמידו האישי של המאסטר ג'אן קואו ווא (Cheung Kwow wah) מהונג קונג, תלמידו האישי של אה ווינג נין.

בספר זה חיבר ממ סיו צ'ונג, בין הגות תורת הדאו, לאומנויות הלחימה והקרב .הוא יצר מארג של רעיונות פילוסופיים דאואיסטים קוסמיים, עם מחשבת ניהול הקרב ואישיות הלוחם. הוא מדבר בו על טקטיקות קרב, על מהלכי קרב, על טכניקות, על רוחו של הלוחם, כוחו, חיבורו לדאו ועוד. הוא לוקח את כל הנושאים האלו ומתבונן עליהם על פי ראייתו את פילוסופיית הדאו המוכרת ומראה כיצד ליישם אותה במיומנות הלחימה באגרוף.  אני חושב שמי  שעוסק אומנויות לחימה ימצא בספר הדרכה ועניין שיכולים להתאים לדרכו .
מלבד זאת, הוא מעלה נושאים רבים מתוך עולם אומנויות הלחימה וההתפתחות האישית – תודעה, צ'י, כוונה, כח, רוח, הגנה ,התקפה, בטחון עצמי ועוד רבים,  באופן שיכול להתאים אף לקורא שאינו עוסק באומנויות לחימה ומתעניין ברעיונות לטיפוח העצמי דרך רעיונות מנטליים.

* בסוגריים יש הבהרות של המתרגם לאנגלית, סיפו טום האבר מקנדה ושלי.

קראו להנאתכם

………………………………………………………………………………………………………………….

הקדמה

קונפוציוס לימד  את בני האדם שש אומנויות – טקסים, מוסיקה, קשתות, רכיבת כרכרות, הקלאסיקות והמתמטיקה. הוא הדגיש גם ענייני כתב וגם ענייני מלחמה. דרכה של טכניקת הלחימה-באגרוף הועברה יחד עם הקשתות והרכיבה בכרכרות. בזמני הפנוי חקרתי את משמעותן. השטוחות והקלות נמצאות במספרים, בעוד העמוקות נמצאות בהכרה בדאו. החלוקה למספרים מחפשת שינויים קיצוניים ולכן משועבדת לגוף החיצוני. בדאו נמצא הבסיס לתמצית הטהורה ולכן הוא נובע מבפנים. וכך, לדאו ולחלוקה למספרים יש עניין אחר, אך החיצוני והפנימי זהים הם.

כאשר שתי פיסות עץ חודרות זו לזו בסיבוב, אש תפרוץ. כשמתכת ואש נפגשות, תיווצר התכה. הדברים נעים במעגלים, משלימים זה את זה ומכך נובע השימוש. אם כך, כיצד יכולה להיות הפרדה בין הדאו לחלוקה למספרים? התודעה היא הבסיס היסודי לדאו, ותקינות ומידות, הן ההתחלה של המספרים. וכך, טכניקות הלחימה-באגרוף אכן יוצרות עומס על התודעה, שהרי הן אינם יכולות להימדד ולהיתקן בקלות הדעת.

מצב אפקט ההשלמה (היין והיאנג) הוא עיקרון טבעי. המקור והבסיס (לתפקוד האדם) הם התודעה, יחד עם החכמים הנותנים הדרכה בריק האין סופי – הצורה, המוצק, הגדול, המועט, הם כולם ממלאים את החלל שבין השמים והארץ, מחברים בין העבר וההווה. אם המתכת תתקוף אותה (את התודעה), היא תהפוך חזקה יותר. אם האש תשרוף אותה, היא לא תשתנה. גם מה שנקרא, "למידת הטבע והגורל" (מתייחס לאי ג'ינג), האם היא תשנה אותה? אם מודדים אותה, היא כמו מים מניבים –  אם תזרוק אליהם דברים, אין כאלו שלו יוכלו לחדור אליהם. אין דבר חזק ממים – הם יכולים להחזיק הר ולהכיל הר. הגלים השוצפים והערבות הפראיות, גם הם אינם עמוקים מהמים. הביצות הגדולות והאוקיינוסים העצומים, לא ניתן להעריך את עומקם. את המלאות לא ניתן להשוות למים. הכה בהם חזק בחרב והם לא יפגעו. חתוך אותם בסכין והם עדיין יזרמו. וכך, המיומן ישלוט באמצעים המשתנים בקיצוניות, באמצעות מהות טהורה – התודעה! התודעה היא המשמעות שבטכניקת הלימה-באגרוף.

מטבעי אני אוהב קריאה וכתיבה, ובעיקר אני נהנה להשתכשך באומנות הלחימה. לאחר שראיתי טכניקות מארבע קצוות עולם, אני יודע שלכל אחת מהן יש את טבעה ואת איכויותיה. המתודות שעושות אותן ליעילות, גם הן שונות. טבע הוא הדאו והמתודולוגיה היא היישום של האיכויות הפנימיות. לדוגמה – עשב המים, שורשיו במים, ועץ, שורשיו באדמה. בדרך זו, כל אחד מהם דובק בטבעו האישי ובדאו שלו. בניגוד לכך, אם היו משתמשים בסרטן בשביל לתפוס עכבר, או בקרפד בשביל לתפוס יתוש, טבעם היה מיושם באופן שגוי והיישום לא היה יעיל. אם אתה מחפש יעילות של איכות, אתה לא יכול לשכוח את הדאו.

עם מה שלמדתי בעברי, הגעתי וביקשתי הוראה ממאסטר וונג לאם הוי (Wong Lam Hoi). כמו עשב שחייב להתכופף עם משב הרוח, כך האדם הרגיל צריך להתכופף כלפי אדם עליון. המאסטר אמר "עוד לא הגעת לדעת את הדאו ואת הבעת איכויותיו (לכן אלמדך).

פעולת הגוף יכולה להראות כטבע שבדאו (פעולת המוגבל במרחב של הבלתי מוגבל). פעולת התודעה יכולה להראות כדאו שבטבע (פעולת הבלתי מוגבל בתוך המוגבל). כשהטבע והדאו מתמזגים, הרי אז הטכניקות נוצרות. אם אינך מקיים איחוד זה, תחליק למצב מפוזר, של רפיון ובלבול. על מנת למנוע הגעה למצב שכזה, בו תודעתך תופסת דברים בקלילות יתרה – תפוס טיגריס חי כאילו היה מת ותפוס טיגריס מת כאילו היה חי. אז הטכניקות שלך יבוטאו במלואן ולא תהיינה חבויות וחסרות משמעות."

(המאסטר וונג לאם הוי ממשיך)

"שוחחתי על מגינים, כשהנושא היה מגינים. שוחחתי על חיצים, כשהנושא היה חיצים. מבלי להדגיש יתר על המידה, רק מגינים וחיצים, דאו ואיכויותיו. שהרי כל אספקט צריך להיות מנוצל במלואו, כולל יישום העקרונות. אין משמעות הדבר שאני כל כך מטופש מעצם כך שאני מלמד אנשים להיות עזים ואכזריים, שהרי בכל זאת, איננו יכולים להרשות לעצמנו להיות חסרי אחריות (בלא לדעת להגן על עצמנו). הסכר שיכול להחזיק אלפי פיסות זהב, יכול להיהרס על ידי חורים קטנים (טעות קטנה אינה מבטאת את המיומנות שלך במלואה, אך יכולה להוביל לאסון בקרב). למרות זאת, צניעות, אדיבות וסבלנות, נראים רק אצל הג'נטלמן האמיתי, לכן איני יכול לדחוף אותך לבטא את האיכויות האלו. אם אתה יכול ליישם את כל הדברים האלו, הרי שאתה מורה".

כשמאסטר וונג נפטר, לא הרשיתי לעצמי להיות שאנן. לאחר שקיבלתי הפנייה והמלצה עליי מהמאסטר הדאואיסט ממ צ'ה צ'ינג (Ng Che Ching), קיבלתי את הדרכתי מהמאסטר צ'ו צ'י יו (Chu Chi Yiu). הייתה לו הערכה רבה ליחסים הקרובים שלנו ולמתנה שבדמות הלימוד החיוני הדרוש בשביל פיתוח המיומנות. המאסטר אמר "הדאו הוא בריק. כשהתנועה מושהת, השקט עמוק ושלם. כשהיא מוערת על ידי הניעה הקטנה ביותר, שינויים מתחילים להתפתח. תהליך זה של הנעת שינוי נקרא – מימוש העקרונות. זהו כח פלאי. אם אתה יכול להבין את ההוראה הזו, וליישם אותה ביעילות, הרי אז תוכל להגיע לדרום.(יש אגדה מיתית האומרת שכשהאדם  "עשה זאת", הוא יכול ללכת לדרום, לאימפריה היפה השוכנת בו).

קיבלתי הוראה כל כך מצוינת ונזיפות כנות משני המאסטרים שלי. ישנה גישה של להחביא את הידע הזה בהרים הידועים או אגירתו הרחק וגבוה מאחורי חומות. כיצד אאפשר לו להירקב בדרך זו, ואחכה אלף שנים בשביל האחד שיהיה ראוי שאחלוק אותו עימו, כשכולם משתוקקים שזה יהיה אחרת? לכן, באחריות אישית אספתי את ההנחיות והעצות של שני המאסטרים שלי ויצרתי את הטקסט הזה, בעל שלושים ושניים הפרקים, שלושה ספרים????, שאלות ותשובות, שחולקו לחלקים עליונים ותחתונים. בשביל שני המאסטרים שלי, הטקסט מוקדש למטרת הרחבת בית הספר (Pak Hok Pai – אסכולת עגור לבן) ולהנצחת הטכניקות. בשביל אלו שאוהבים קונג פו וטכניקות לחימה לעומת זאת, עבודתי יכולה להיות כמו ירק פרא המוצע על ידי אדם שאינו מתורבת. מתוך רעיון זה אני כותב את ההקדמה.

ספר 1

פרק 1

מבוא 

דרך השמיים והאדמה עולה נס (ללא הצמדות, ללא עוגן) כאוטי (כמו הכאוס שממנו התחיל היקום) ולכן היא אינה כבולה. נסחפת ומתנופפת, היא כמו חלל ריק. היא נראית כבילתי ניתנת להכלה, אך למעשה היא ההתחלה של המציאות ומציאות עולה מתוך התודעה. כשהמציאות עולה, הדרך נוסדת. כשהדרך נוסדת, הצורה מתקבלת. לכן אין להסיח את התודעה. כשהתודעה מוסחת, הדאו נהרס. הרי אז, אמנת הצורה (הגוף) נמצאת, אך היא כמו גופה.

התודעה אינה צריכה להיות כבולה לדבר ואין לתת ליישום הפעולה לשכון (להתקבע) בדבר כלשהו, שכן דרך השמיים והאדמה (הטבע) היא בלתי נדלית. לכן נאמר שמשפט המוגדר ברהיטות, לא ימצא ביקורת ומשפט בעל משמעות רחבה, לעולם לא יהיה ממוקד. אם אדם יכול להירגע ולנוע בין שני קיצונים אלו ,הוא יכול לשלוט בכל מצב. זה מה שנקרא "להחזיק את הכח שבמרכז", "לשלוט במרכז ולשלוט במצב".

פרק 2

לב-תודעה (Xin) – 1

לאו צה אמר "לאחר שמשיגים את האחד, השמיים מתבהרים. הארץ סופגת את האחד והופכת שלווה. הרוח (רוח האדם) משיגה את האחד והופכת חיונית וגמישה. עשרת אלפי הדברים משיגים את האחד והופכים חיים. (דאו טה ג'ינג פרק 39). אמירה זו, היא עצומה ושלמה. שמירה על האחד, זהה כמו שמירה על עשרת אלפי הדברים. באוחזו באחד, אדם יוכל להתמודד מול עשרת אלפים דברים ללא בעיה. זהו שורש הדרך. להתקיים ולא להתקיים, מולידים זה את זה. הקשה והקל, משלימים זה את זה. הקדמי והאחורי, באים זה אחר זה. הגבוה והנמוך, גוברים זה על זה. כל אלו, קשורים באחד. כך הדרך מחילה את תפקודה לפי הטבע.

האחד הוא ה"תמצית הטהורה", שהיא התגלמות וההתגלות של התודעה. לכן, הנקודה העיקרית היא להתרכז ב"תמצית הטהורה" היחידה. אם התודעה נמצאת במצב הזה, האדם לא יאבד את כח המרכז שלו וכל היחסיות של "להתקיים ולא להתקיים", "חוזקה וחולשה", "עכירות וצלילות", יוכרו כ"אחד". כשמחזיקים באחדות, אין אפשרות להבחין בחלק ובחלש, בעכירות ובצלילות.

תודעה – 2: התודעה שולטת בטכניקה.

לדאו העצום אין עקבות, אך סגולותיו תמיד גורמות לדברים להתחדש. לאומנות הגדולה, אין צורה, אך מתודה של אומנות שכזו, תמיד קיימת. כיצד אנו יודעים שהמתודה קיימת? למרות שבחוץ אין תבנית, בפנים עדיין קיימת התודעה. אם התודעה שם, הרי הטכניקה שם. כשאנו משתמשים בתודעה כתבנית, אנו יודעים שהמתודה או הטכניקה תמיד שם.

אך כיצד אנו יודעים שהמתודה קיימת? הטכניקה היא המימוש של מאה הגופים (הגפיים והאיברים), והתודעה היא אדון מאת הגופים. הגופים מיישמים את הטכניקה, הם כולם מקשיבים לפקודת התודעה. (בזמן קונפליקט) גם כשמאת הגופים עדיין לא מיישמים את הטכניקה מעשית, התודעה מתוך תפישתה, כבר מוכנה להתמודד מול הסיטואציה ואף נכנסת אליה. עכשיו, משהתודעה מתעוררת לתנוןעה, למרות שהגוף עדיין לא מוכן לעניין, הטכניקה כבר שם (כפוטנציאל), מוכנה לשימוש. הטכניקה והתודעה יחדיו, כבר שם. לפי השינוי במצב, התודעה תדע כיצד לשלוט בו.

תודעה – 3: בטחון עצמי ותודעה.

כשהרי הטאי מתמוטטים מולך, וארשת פניך אינה משתנה (הופכות חיוורות), זה  משום שהתודעה השלטת רכשה יציבות מלאה. כך, כשהתודעה השלטת שומרת את האחד בבטחה, אז תראה את הגדול כקטן ותקבל את הקטן כגדול, תביא לשוויון את החזק כחלש ותעמוד מול החלש כחזק. בפנים, אין דבר ממנו צריך לפחד, אך תמיד היה דרוך. בחוץ אתה כמו לא רואה דבר, אך למעשה אתה מאוד מבחין. אל תהיה רשלן משום שזו הדרך הקלה, אל תפחד משום שאתה חלש. אדם צריך להיות פתוח לרווחה כמו השמיים וחסר כבלים כמו קו האורך וקו הרוחב. בדרך זו, כשהוא משוחרר, כל המימדים יוקפו ולא יהיה דבר שיחשב לעצום. כשהם מגולגלים, הקן ביותר והדחוס ביותר, ניתנים לאחסון ואין דבר שיחשב זעיר. דבר אינו עצום ודבר אינו זעיר – הכול מוכל בתודעה. לכן החכמים התמירו את התודעה לעשיית אלפי דברים. כשאתה חושף את האומנות שלך מתוך לבך, לא יהיה דבר גדול ממך. כשאתה חובק את האומנות בתודעתך (ליבך), דבר לא יהיה קטן (וחלש) ממך. האומנות מתקיימת ב(תודעתך) לבך.

תודעה – 4: תודעה בזמן אימון.

כוחות היצירה של השמיים והארץ ממלאים את החלל. מחזוריותם יוצרת את אימם של עשרת אלפי הדברים. כשהם מתקבצים לגוף האדם, וממלאים את חלקיו ללא הפרעות, הוא שליו ונינוח. זהו הדבר בעל הערך, והוא שונה מאלו המצווים והמלאכותיים. אולם, מאה (אין סוף) השימושים של כל הדברים, תלויים בתודעה. איננו מעריכים את האוויר (צ'י) הקשה להשגה, אך מעריכים את התודעה הקלה להשגה. כשהתודעה אובדת, היסודות החיוניים של האדם אובדים והצ'י שלו מתמוסס. כשהצ'י מתמוסס, החלקים השונים של הגוף יתרשלו בתפקידם. לכן בתודעה יש להחזיק באחריות, באותו האופן בו היינו מחזיקים בביטחה פנינה בכף ידינו. התודעה צריכה התרווח חבויה כמו בבריכה עמוקה, מאזנת את כל הגוף, בעודה לא נעה. זהו מה שנקרא, "האדון השמימי של הכוח הפנימי". (התודעה, עם כזו תרומה של אויר (צ'י), צריכה להישמר בגופנו, בשביל לעצב את הכוח הפנימי).

תודעה – 5: התמודדות מול אויב.

כשתודעתו של אדם משוטטת ומחשבתו סבוכה, או כשתודעתו נוטה לדבר אחד, הוא יולך שולל על ידי מצבים בעלי יתרון שוו. זו תוצאה של הרס התודעה, בה היא נחטפת על ידי דברים. דומה הדבר לרכיבה בלילה בעיניים מחוסות שכתוצאה ממנה מאבדים כיוון. אין זה הכיוון השגוי שמשתק אותנו אלא התודעה אשר שדדה מאיתנו את חוש הכיוון. כשהתודעה שודדת מעצמה את החושים, אז הצ'י יהיה לא יציב. התודעה היא כמו הצורה והצ'י הוא הצל שלה. אם הצורה מבולבלת הצל לא יהיה יציב. במובנים של אומנויות לחימה, אין חשש גדול יותר ממצב שכזה. (כשתודעתך חסרת ריכוז, תהיה במצב של נמהרות. זוהי הסכנה הגדולה ביותר).                  

פרק 3

רוח (Shen)– 1

קיים דבר רחב כל כך שאיכותו אינה ידועה. לא משנה כיצד הוא מוגדר, קיומו הפיזי אינו גלוי. שמו – רוח. חרב יקרת ערך היושבת בנדן, מקרינה זוהר השווה לזה של נר גדול. פנינה בעלת ערך בקופסה, מקרינה אור לארבע פינות החדר. האור שהם מקרינים אינו מוחשי, אך הוא שייך לחפץ אמיתי. כך הדבר גם בנוגע לרוח. היא מופשטת, אך היא שם ומתפקדת. כשהתודעה יכולה להיות מרוכזת, הצ'י ימלא אותה באופן טבעי. כשהתודעה והצ'י מתמזגים באופן מעודן, מאה הגופים יהיו שלווים. זוהי העת המועדפת על הרוח, בה היא יכולה לרחוץ במצב הטבעי שלה. (כשהצ'י והתודעה מתמזגים, הם מרוממים את הרוח). היא תתגלה עצמה כמו יין משובח בקנקן, אשר הארומה שלו מופצת לכל עבר. הארומה אינה היין, אבל היין קיים שם, בשביל להפיץ אותה.

רוח – 2

הרוח מפליגה כמו בחלל ריק. היא לבדה, חבויה, כאילו מכוסה בשלג וקרח. היא שוכבת כמו דרקון במנוחה. היא מנתרת כמו אריה שואג. היא יכולה להיות בוהקת ועזה כמו האש ויכולה לצלול מתחת למים.  לכן, כשאינה בתנועה, אין לה צורה. אך מהרגע שהיא בתנועה היא מאוד נמרצת. אין צורך לרומם את הגפיים ולהניע את הגוף, אך היא יותר מהולמת בשביל להרתיע את הדברים (יריבים) השונים ולהרחיקם. זה מתקשר לפנינה היקרה של הדרקון הנמרץ והקרן של חד הקרן, שנחשבים ליקרים מבין עשרת אלפי הדברים.

הרוח, כשהיא צוללת, היא כמו דרקון במנוחה. כשהיא מתרוממת אל פני השטח היא כמו שאגת אריה. היא יכולה להיות זוהרת ופראית כמו אש. היא יכולה להיות בלתי נראית, כמו משהו שצלל למעמקי המים. כשהפעולות מלוות ברוח, הן יכולות להיות עוצמתיות פי כמה מונים. אם האומנות שלך ניחנת ברוח, אתה יכול לגבור על אחרים ללא תפקוד מלא של הגפיים והגוף שלך. לכן הרוח של אומנות עגור לבן, יכולה להדמות לפנינה יקרת הערך של הדרקון ולקרן של חד הקרן. הם הדברים היקרים ביותר מבין כל הקיים.

פרק 4

כוונה (Yi) – 1   

השמת התודעה לעשייה, נקראת כוונה או כח רצון. יישום הכוונה נקרא מודעות. התודעה היא האדון, הכוונה היא העוזר והמודעות היא המוציאה לפועל. התמצית הטהורה של הדרך נקראת אינטליגנציה. באומנות הלחימה נקרא לכך חכמה. לכן, התודעה היא שורש האינטליגנציה, הכוונה היא המיכל של האינטליגנציה, המודעות היא פעולת האינטליגנציה והפעולה המעשית היא הערוץ בו החכמה באה לידי ביטוי. התחתון והעליון משלימים זה את זה בסדר מופתי שמופץ לכל מאה הגופים, כמו רשת דיוור. כל אחד מהם נושא את תפקידו בין כל האיברים. לכן כשהוא מבקש להיות קשה, הוא קשה. כשהוא מבקש להיות רך, הוא רך. הפנים והחוץ, כאילו אחד הם – זהים. לגדלות ולקטנות אין מבנה. רק המיומן בכוונה יכול לשלוט (בלחימה).

כוונה – 2

אדם שאינו שפוי שרוי באבדון, משום שתודעתו אינה ניתנת לשמירה. הדבר נקרא שתודעתו נשדדה על ידי אמצעים חיצוניים. כשהיא כך, נשדדת, היא נוטה למערבולות מנטאליות. באותו הזמן הכוונה מכילה את תחושת התודעה ולא מסוגלת לראות בבהירות, שהיא אובדת. כשכך, הדברים מאבדים את ערכם האמיתי. הרמת משקל כבד כאלו היה נוצה, אינה תלויה בחוזק גופני. זוהי הכוונה, שמרגישה את העוצמה שהושגה מהתודעה והרוח. לכן אדם המיומן באסיפת הכוח, ימצק את האוויר, וייצב את הכוונה. זאת משום שהכוח מקורו בתודעה. זו הכוונה שמניע אותו החוצה. כשהתודעה חזקה, הכוונה תהייה חסונה. כשהיא חסונה, הכוח יהיה עצום.

פרק 5

אויר, נשימה, צ'י (Chi) – 1

השמים הכחולים גדולים ומקיפים והצ'י הוא כמו צלע (תומכת). הארץ (תופעת הקיום הארציות)היא כמו גלגל והיא נעה על ידי הצ'י. ששת הכיוונים (מעלה, מטה, ימינה, שמאלה, אחורה, קדימה) אינם באי סדר. זהו רק הצ'י המתחזק אותם במקומם. מאת האיברים של הגוף, במה הם מלאים? גם במקרה הזה, זהו הצ'י. אם אתה רוצה להזין את האיברים, כיצד אתה צובר אותו? אם אתה מתכוון לצבור אותו, כיצד אתה מתכוון לתחזק ולהזין אותו? לכן, אדם צריך להיות מיומן בהזנת הצ'י לפני שהוא משמר אותו. כשאדם מסוגל לשמר את הצ'י הוא יכול למלא עצמו בצ'י. אדם צריך להיות מסוגל למלא עצמו בצ'י לפני שיוכל להתאימו לאיברים. כשמאת האיברים מלאים בצ'י המתאים, הו יכולים להיות בתפקוד. בימי קדם היה נאמר שצבירת הבריאות, היא להיות חזק. אם כמות הצ'י אינה מספקת, הגוף אינו יכול להיות חזק (בריא). אם הגוף אינו בריא, לא תוכל להיות חזק ואצילי. לכן יש ערך רב בלהיות מסוגל לשמר את הצ'י, במיוחד במובן של הזנה ותחזוקה. אך פגיעה קורית בשמירת הצ'י באופן שאינו נאות.
(נאמר כאן, שבימי קדם, היו אומרים שאדם בריא הוא אדם חזק).

אויר, נשימה, צ'י – 2

בימי קדם, נאמר שלהקשיב עם האוזניים זו פעולה פחות עדיפה מאשר להקשיב עם הלב-תודעה, ולהקשיב עם הלב-תודעה, זו פעולה פחות עדיפה מאשר להקשיב עם הצ'י. הדבר כך משום שמה שהאוזניים מרגישות, הוא דבר מציאותי (גלי קול – מבנה הניתן לחישה). מה שהלב מרגיש הוא חסר מבנה ואינו נתפש בחושים ומה שהצ'י מרגיש, הוא את הרוח או ההילה. מאת האיברים יכולים להיות פצפונים ביותר, כמו הצ'י שעל העור והם כולם מתמלאים ומחוזקים (בריאים) בצ'י. זה כך משום שלצ'י אין חלל בתוכו ויש לו יכולת השתנות (הוא רגיש ומהיר בתגובתו). הקשבה עם הצ'י היא להרגיש. לכן הצ'י צריך להיחשב לפני הלב-תודעה והגוף. הצ'י מרגיש לפני הלב-תודעה. להקשיב עם הצ'י, הוא החלק החשוב ביותר בהקשבה.

פרק 6

כח\עצמה (Li) – 1

הכח האדיר ביותר הוא זה המגיע בפתאומיות ונראה שהגיע ממקום בלתי ידוע. אם אדם יכול להוציא כח באופן שכזה, אף אחד לא יוכל להתנגד לו. פיסת אדמה יכולה להיות נרחבת וגדולה, אך משב רוח יכול לעקור ממנה עץ. זו דוגמה לפעולת כח פתאומי ממקום בלתי ידוע. כח שכזה מאפשר לאדם לתקוף את יריבו כשהאחרון אינו מוכן. כמו בגלים הכח פרופורציונאלי למהירות התנועה שלהם. אלו היודעים לשחרר ברגע הנכון, מדגיישם את הנקודה הזו, שנקראת כח הגלים.

כח\עצמה – 2

הרי הקון לון הם אבות כל ההרים והים הוא המקום אליו נאספים מאת הנהרות. צמיחת הכח הגופני (בידיים) תלוי בעצמות ובגידים ואלו מתחברים יחדיו למותניים (המותניים המסתובבות, מכוונים את הכח על הידיים). לכן המותניים צריכות להיות אם הכח. אולם אסיפת הכח תלויה וקשורה לתפקוד הצ'י. לכן הצ'י הוא אבי הכח. לאחר שמכירים ביין והיאנג (האב והאם) ויודעים מהיכן הכח צומח, מתאפשר להוציא את הכח בעוצמה והעוצמה יוצרת מצב כוחנויות רבה. זוהי הנקודה המכריעה . נקודה מכריעה היא הקטנה ביותר בעולם. אם אדם יכול להיות מוכן לנקודה המכריעה, הוא השיג את הדרך (הדאו) בעולם.

כח\עצמה – 3

אדם הוא חזק לא בגלל שיש לו יותר כח מאשר לאחרים, אל משום שהוא יודע כיצד להשתמש בו. האופן בו הוא מוציא את כוחו, הוא לכל הכיוונים לכן הוא מתגבר על אלו המוציאים את כוחם בקו ישר. ככל שאדם משחרר את כוחו לכל הצדדים, כך יש לו יותר כח. להיות בכל הצדדים אין זה אומר להיות מפוזר, אלא זה אומר לאסוף את הכח מכל הצדדים ולתקוף בזריזות  מתוך השורש המתאים ביותר, גם אם הוא עקלקל או לא.
יש שש דרכים לטפל בכח:

  1. לבלוע אותו (כמו בנסיגה).
  2. לשפוך אותו (כמו בדחיפה).
  3. לתת לו לצוף מעלה.
  4. לשקוע איתו מטה.
  5. להפנותו שמאלה
  6. להפנותו ימינה.

אם אדם יכול לאסוף כח מצדדים רבים ולהוציאם סימולטניטת, נקרא הדבר – כח מסתובב. דומה הדבר להברגת בורג – חשוב לסובב את את ראשו עוד ועוד. הכח יתנועע החוצה (מהגוף והמברג) בשביל שהבורג יפלס דרכו פנימה. זהו כח מסתובב.

פרק 7

טבע וטבעיות – 1

האומנות חייבת להפוך לאינסטינקט טבעי, ללא מחשבות מעורבות.

תרגול המיומנות צריך להסתמך על הטבע הגופני של האדם.

לתרגל את אומנות הלחימה-באגרוף בהתאמה לכישרונות השמימיים, זהו המפתח. בדאו, מבנהו של האדם לא מעוות ותמצית הלחימה-האגרוף מושגת. כשהאדם יכול ליישם זאת, הוא הגיע למצב של הרמוניה. (הרמוניה בין הגופני לאומנות). בהמשך לכך, שאר חלקי גופו יתפקדו כראוי, הוראות מהתודעה יוצאו החוצה באופן חלק ויעיל. הדרך מפסיקה, משהגיעה ההרמוניה.

טבע וטבעיות – 2

טבעו של האדם צריך להיחשב כמדד ליישום האומנות.

השמיים והארץ פועלים בהתאם לטבע. השמש והירח סובבים בהתאם לטבע. עשרת אלפי הדברים מקבלים חייהם בהתאם לטבע. חוקים ומדדים יכולים לתפקד בהתאם לטבע. כשתנוחתו של אדם מבוימת, היא מאבדת את טבעה. אמנם יכול להיות שכח בא לידי ביטוי, אך המאמץ היה כפול והאפקט הפוטנציאלי הושג בחציו. השיחה על הטבע באה לפני זו שעל דרך השמיים (הדאו). רק המיומן יכול להבין את המסתוריות שבה ולא לייחסה למשהו.

טבע וטבעיות – 3

ורייציות בטכניקות צריכות להשתמש בטבעיות כקו מנחה.

הטכניקה הטבעית מאפשרת לאדם לנוע באופן המתאים, כך שאין הוא רק בטוח בפנים ובחוץ, אלא שהוא גם מרגיש שליו ורגוע ללא חשש. הוא יכול להבחין בין מה שמביא יתרון ובטחון ובין המביא נחיתות וסכנה. הוא נע לפנים ולאחור ולצדדים, בסדר מופתי. הוא השיג את שלב ההרמוניה ויש לו כח שלא ניתן להשוואה. לכן, להיות טבעי, זה אומר להיות חופף לדרך הטבע ולהיות בהרמוניה עם הסיטואציה הנוגעת לדבר. זה נקרא- תנועה המשיגה התאמה.

פרק 8   

טבע הדברים\גישה

המגן מגן, החנית תוקפת, הדג שוחה, הנץ עף. לכל אחד מהם יש את טבעו ותכונותיו. ללא טבעם הם לא היו, הם. זה הרעיון, והוא נכון גם לגבי הטכניקות של אומנות הלחימה. אדם חשש ידגיש את הטכניקות המגנות עליו בעוד הרפתקן ידבוק יותר בטכניקות תקיפה. אלו המיומנים בכלי נשק ארוכים, אינם מיומנים בקצרים. אלו המשתמשים בכלי נשק קצרים יהיו מסורבלים עם כלי נשק ארוכים. אלו המדגישים שימת לב ללפנים יזניחו את הלאחור. אלו המדגישים את הלאחור יתייחסו בקלות דעת ללפנים. יש הלוקחים את הדרך העקלקלה בשביל להתמודד עם הישר, אך הישר אינו משרת את המעוקל. לבתי ספר שונים (של אומנות לחימה), יש עקרונות שונים והם כולם שואפים כולם לקיימם. לכן העקרונות לא יכולים להעלם. אם הם נעלמים המידות ישובשו. אם אדם יכול להשתית את יסודותיו על העקרונות ולדחוף קדימה עד הסוף, הרי זו הדרך המושלמות. יש עקרון מסוים מאחורי העובדה שבסרגל ניתן להשתמש בשביל לצייר מרובע ושמחוגה ניתן להשתמש בשביל לצייר עיגול. עיקרון זה מראה גם הוא, את טבעם של כלי הציור האלו. להבין את הטבע הבסיסי של הדברים, זה כמו להיות בעל כשרון פיזי טבעי. היכולת לשפר את הטבע הזה היא כמו צמיחה בריאה לאחר לידה. לכן זהו טבעה של סוג הטכניקה, אליו צריך להתייחס, והוא שיקבע את המבנה שלה. על ידי שיפור המבנה הבסיסי, הרבה תבניות יכולות להתפתח. זוהי הדרך בה החכמים פתחו את הפילוסופיה שלהם. לכן אין להתעלם מטבעם הבסיסי של הדברים וההתפתחות צריכה להסתמך עליהם.

פרק 9

תנוחת גוף\מבנה

סרגל או מחוגה, יכולים לתת מידות משום שלכל אחד מהם יש את המבנה הספציפי שלו. למבנה-צורה יש את טבעם ולכן מתאפשר השימוש בהם. טבעם של זוג מספריים הוא לחתוך, לכן הן לקחו את מבנה שני הלהבים. טבעו של גרזן הוא לקצוץ ובנסיבה זו הוא לקח את מבנה הלהב הבודד. כל הדברים בטבע לוקחים את צורתם בהתאמה לטבעם. צורה ללא טבעה היא כמו סרגל ללא סקלת מידות או מכונת תפירה ללא סקלה. יש להם רק את הצורה הריקה ללא אפקט השימוש. ריבוע נועד להכיל ומעגל להסתובב, כל אחד מהם לוקח את צורתו הייחודית הקשורה מאוד לטבעו. תבניות לחימה-האגרוף, לוקחות צורתן בהתאמה לגוף, לידיים ולצעדים. הצורות יכולות להיות שונות, אך היצמדותן לטבע זהה. הזהות, שבתוכה קיימים הבדלים, עדיין אינה מאבדת את הזהות. בדרך זו, חוק הצורה מובן במלואו.

 

פרק 10

תפקוד\יישום

כל דבר לוקח את צורתו\מבנהו הייחודי לפני שהו יכול לתפקד. תפקודו של דבר הוא מופשט אך האפקט שלו מתקיים. תפקודו נובע מהצורה\מבנה, לכן מופשטות התפקוד, משרת את הצורה, שהיא עצמה מוחשית. גלגל בגודל רגל אחת, יכול להקיף אלפי מיילים – זוהי צורה בתפקוד. אלו המיומנים בשימוש בתפקוד, אינם מוצאים את האפקט בצורה אלא בתפקוד עצמו. הדרך עצומה ונרחבת ולא ניתן לעקוב אחריה. דומה הדבר לטעימת דבש – אין לו את האיכויות של מאה הפרחים, אך יש לו את טעמם של אלו. אמנם הוא נוצר מצורה, אך הוא אינו לוקח את זהות, של אותה צורה שממנה הופק. זה נקרא – לקחת את החומר הבסיסי הגולמי ולפלוט החוצה את המזוקק.

פרק 11

ביטחון עצמי

לדעת אחרים, זו חכמה. לדעת עצמך, זו הארה. להיות בעל בטחון, זה להיות פורה ונחוש. אם אדם יודע את עצמו, הוא צריך להרגיש בטוח. בטחון מאפשר לאדם למנוע דאגות, פחדים ורגשות קיצוניים. דאגות ימנעו שינויים, פחדים לא יובילו להתקדמות, רגשות חזקים ימנעו אחדות. האלמנטים האלו ידכאו את כח הרצון\כוונה ויסיטו את הצ'י. אין בהם שימוש. לכן, אדם צריך שיהיה לו בטחון עצמי. הרגשה של נחיתות הורסת את כוחו של האדם. היה אמיץ וכח רצון נמרץ יהיה התוצאה. הרי אז תרגיש חזק בליבך ויהיה לך משב נשימה מלא, על מנת להתמודד מול כל מצב לחימה קשה. כל חלקי גופך יתפקדו במלוא תפוקתם. תוכל לכבוש את כוחו של יריבך, משום שתבוא אליו עם אומץ לב. מכך אנו מבינים את ברכתו של הבטחון העצמי.

ספר 2

פרק 12

הגיון (עקרון)

מתודה. עבור אומנות הלחימה-באגרוף, היא כמו עשרת אלפי הדברים של הארץ העצומה. אין מקום בו לא תצמח (היא מתפתחת וישימה בכל מקום). עקרון. עבור מתודת אומנות הלחימה-באגרוף, הוא כמו הצ'י הראשוני שבין שמיים וארץ. הוא עוטף את הגדול ביותר ומוכל בקטן ביותר. הוא בכל מקום – בהרים הענקיים, באוקיינוס הגדול, בשיער, בפטריות ובעשב. אמנם עשרת אלפי הדברים ממשיכים להשתנות, הם אינם יכולים לנוע מעבר למגבלת הצ'י הראשוני. אמנם המתודה משתנה עשרת אלפי פעמים, היא לא יכולה לנוע מעבר למגבלת העיקרון. כשמדובר בשימוש בעיקרון כמדד מהנקודה בה משתמשים בכח, בשילוב הנקודה ממנה מפיקים כח, יש זמן בן הנשימה נלקחת בשביל להתאים בין התנועות ובשביל להשיג שיווי משקל. כשהתודעה המרכזית שליוה, אין טעויות שלא ניתנות לתיקון. לכן מתודה היא התגובה לדרך שלא ניתנת למניעה ועיקרון הוא הבחירה בבלתי ניתן למניעה. באופן זה, ממרחק של חמישה אינצ'ים אדם יכול לכסות את החלל שתחת השמיים.

 

פרק 13

חוקים\מתודות

מתודה. לגוף היא האדון, העיקרון הראשון. יישום המתודה הוא האם, משום שמה שיוצא מהאדם הוא הגוף (מוחשי). הדרך לנתב את הגוף היא המתודה. מה שמכוון ליריב, הוא יישום המתודה. לכן הגוף, היישום, החוץ והפנים, מקיימים את המתודה. רק כשאדם מדבר על מתודה, הוא מדבר על הגוף והיישום. תציף פיסת במבוק על מים, אך לא תוכל לגרום לה לטבוע. זרוק פניה למגש, אך לא תוכל למנוע ממנה להסתובב. הפניה תנוע שמאלה וימינה כמו גלגל נמשך, משוחרר הממשיך מעצמו.

פרק 14

תקיפה והגנה

הגנה מצויינת, לא תהיה כזו שלוקחת את קו המחשבה ההגנתי. הגנה קטנה, תצטרך להוציא כח רב בשביל להגן, לכן איננה הגנה. אם אתה פסיבי מדי תותקף כל הזמן. הגנה אינה נסמכת על הגנה, אלא על אחדות האדם עם עמדתו או על יציבתו. משום שאם אדם יכול להיות בעמדתו, הרי הוא הגיע למצב ההגנתי העליון. הנחש על הר צ'אנג, כשמתקיפים אותו בראשו, זנבו יגיב ויבוא לעזרת הראש. כשיתקיפו את זנבו, הראש יבוא להצלת הזנב. אם יתקיפו אותו במרכז, הרי אז, גם הראש וגם יגיבו לעזרה. רק כשאדם יכול להגיב, הרי הוא יכול להיות יציב, וזו ההגנה העליונה. לכן, הגנה נשענת על היכולת של התגובה הנכונה.

פרק 15

אכזריות (Chan)

בהשמדת עשבים, על האדם להתמסר לפעולה בשביל להשלים את חובתו. כאדם יורה בטיגריס, הוא חייב להורגו. אם העשבים לא ינוקו לגמרי, הם יתחדשו. אם הטיגריס רק יפצע, הוא יוכל לנשוך בחזרה. לכן אין זה משנה אם הוא נלחם בפיל או בארנבת, האריה ישתמש בכל כוחו. כשמאת החלקים של הגוף מתארכים ונמתחים, קיבולתו של האדם תתפקד במלואה. זו המשמעות של להיות זהיר ולא להרפות מהיריב. אדם צריך לדעת שברגע אחד של רפיון, כוחו של היריב יכול להתעורר לחיים מחדש. לכן אין הפסד גדול יותר מאשר להרפות מהיריב. רק כשאדם זהיר,הוא לא מרפה מהיריב. כשהוא לא מרפה מהיריב, הוא יכול לבצע כל השמדה של היריב תחת השמיים. עשייה שכזו נקראת אכזריות או אי-רחמים.

פרק 16

לחמוק (Sim)

כשהגוף מאוזן ובמצב ראוי – זהו מה שנקרא שלם. כשהגוף צר ומוטה הצידה – זהו מה שנקרא חד או ממוקד. להסתובב לצדדים ובאותו הזמן להחליף מקום באלכסונים – נקרא לנוע. כשמיכל מלא הוא לא ינוע ולכן יהיו בו מעט שינויים. רק כשהוא מצומצם מאוד, קל להחביא אותו. רק כשהוא בתנועה, הוא יכול לחמוק בקלות. כשקל להחביאו, היריב לא יבחין בכך. כשהוא יכול לחמוק בקלות, לא ניתן לאחוז בו ולתפוס אותו. כשהוא בתנועה מעגלית כמו גלגל, פעולותיו לא יופרעו על ידי הקשה והנוקשה. כשאתה נסוג, אל תסוג יתר על המידה. כשאתה חומק, אם תעשה זאת בזריזות מוגזמת. עשרת אלפי המתודות במובילות ועוזרות למימוש התפקוד, נשענות על סיבובים לצדדים והטיית הגוף. זו הכוונה בלחמוק.

פרק 17

לחדור דרך – (Chun)

ללא תנועה, הרי יהיה זה חזק ויציב. בתנועה, הרי מצב התנועה יהיה חייב להיות יישים ואין להזניח את ההגנה. הנגישות לחריצים (נקודות פגיעה ביריב), טמונה בין הסיבוב והתנועה ואותו חלק שניתן לפגוע בו. כשהיריב הוציא את התקפתו ועדיין לא נסוג, או כשהוא נסוג אך חזר לנקודה ממנה יצא, זהו הרגע שבין הדברים. בין הדברים, זהו הסדק שבעולם. אם אדם בוחר במקום ללא סדקים, הוא זונח את היתרון. כשהוא זונח את היתרון, הרי זוהי פעולה אווילית בעולם. אם אדם ניגש לסדקים ומנצל אותם, הוא צריך להתייחס לכך כמו ירייה. זו הכוונה בלחדור – ישירות בין הסדקים.

פרק 18

ליירט\לגדוע באיבו – (Jit)

בסיס הכוח נקרא עצמה. העצמה הבסיסית של הגוף נקרא ג'ין (Jin) – כח מרוכז, הנע מכוון לאזור מסוים בגוף במטרה לצאת החוצה. תצורת הג'ין נקראת כח המוכן לפעולה. התחלתו של כח שכזה, נקראת מניע. לכן, לפני שכוחו של היריב מופק מנע זאת ממנו. כשכוחו ההגנתי נגמר, תנצל דעיכתו ואת איבוד הקרקע שלו. בשביל למנוע את הפקת העצמה,  תפריע או תבלום אותו וניצול הנקודה החלשה שלו, תלכוד אותו.

המיקום השונה של הלמעלה והלמטה, האנכי והאופקי, צריך להיות מקושר לחמשת היסודות. חמשת היסודות יוצרים זה את זה ומתנגדים זה לזה. הקשה והרך מחליפים תפקידים במחזוריות. הרך צריך להיות בשימוש מול הקשה והנקודה החזקה צריכה להיות בשימוש בשביל לגבור על החלשה. בעשיית דברים, חוש את המניע. זה נקרא – לחתוך פנימה, לעצור ולגדוע את הפעולה המכוונת.

פרק 19

שינויים

אם אדם מדבר על צלילים, הרי שאין יותר מאדר חמש קטגוריות. אם הם משתלבים במיומנות, יהיה צליל בלתי נדלה, שאדם יוכל לשמוע. ביחס לצבעים, אין יותר מאשר חמישה סוגים. אם הם משתלבים במיומנות, יהיו צבעים בלתי נדלים  שאדם יוכל לראות. בעניין טעמים, הרי שאין יותר מאשר חמישה זנים. אם הם יעורבבו במיומנות, יהיה מגוון בלתי נלאה לטעימה. לכן, אם אדם יכול לפעול ולהשתנות בהתאם לשינוי הדברים, השינויים יהיו בלתי נדלים. אם אדם יכול להשתנות על ידי התלוות לשינויים התקינים של הדברים, הרי שהשינויים ניתנים להכלה. יהיה הדבר כמו גלגל המסתובב ללא עצירה, כמו אי היציבות של היין והיאנג. אין דבר למעלה, שלא ניתן להוריד. אין דבר שהלך ולא ניתן להחזיר. אין דבר יציב, שלא ניתן להזיז. אין סכנה, שלא ניתן לחצות. אין גבעות, שלא ניתן לשטח. לכן אדם צריך להיות במצב בו עמדתו בלתי ניתנת לתפיסה בהתאם למצב היריב. זה נקרא – להבין וליישם את תיאורית השינויים ולהיות מעגלי ובתנועה.

פרק 20

בהתמודדות מול אוייב – 1

אין דבר פוגע יותר מאשר להמעיט בערך אוייב. אם אדם יביט על אוייב בהתנשאות, שימת ליבו לא תהיה שלמה. כששימת הלב לא שלמה, רוח לא תהיה יציבה. כשהאדם אינו יציב, הוא נחלש. כשהוא נחלש, חסר כח, זהו יתרון ליריב.לכן יש צורך להאריך ולהרחיב את האומץ. ובכל זאת יש לסמוך על זהירות. באומץ, ניתן להתמודד מול טיגריס חי, כאילו היה מת. אך אדם צריך להתייחס לטיגריס מת, כמו לטיגריס חי. הרי שאז אין הבדל בין אם היריב חזק או חלש, גדול או קטן. מקד את התודעה שלך ואת האומץ על כל הסיטואציה שהרי אז יכולתך תתבטא במלואה וכוונתך תיתן תוצאות. כשאתה לא שם בתודעה שלך את הדאגה לגוף, הרי שלא יהיה בך פחד. כשאתה שם בתודעתך את כל המצב, הרי שלא תתייחס ליריב שלך בקלות דעת. כשאין בך פחד וכשאתה לא ממעיט ביריבך, הרי אז יריב גדול יהיה כקטן. לכן, אלו המיומנים בלחימה, יודעים שאין כזה שנקרא יריב ובאותו הזמן, הם מודעים לכך שאין רגע בו היריב אינו נוכח.

בהתמודדות מול אוייב – 2

בהתמודדות מול אוייב, מה שחשוב, זוהי התודעה. יש לדעת שאם אתה מפחיד את עצמך, זהו עלבון ליריב. אם אתה מפחד מהיריב, זהו עלבון לך. אתה צריך להגיע ליריב אך שהוא לא יגיע אליך וזוהי התמצית של לראות עם התודעה. אתה תופס את היריב מבלי להתפס. זוהי המכניקה של הלחימה באמצעות התודעה. הגוף נועד בשביל ליישם את המטרה והתודעה היא האדון, המאסטר. התודעה בעיקר עושה את החלק השקט והיציב שבפנימי והגוף עושה את החלק האקטיבי של התנועה ופועל בחיצוני. אם אתה מבחין במה שבחוץ ובמה שבפנים, הרי אז אתה מבין למה צריך להקדיש ובמה ניתן להקל.

פרק 21

פתיחה וסגירה

מלאות וריקות יוצרים זה את זה. לדאו לעולם אין פעולה עם מטרה (לדאו פעולה טבעית ללא פעולה וכוונת). לכן, אם אתה רוצה לסגור אותו, לפני כן יש לפתוח אותו. אם אתה מתכוון לקחת אותו, יש צורך לפני כן לתת אותו. אם אתה משתוקק לסכן אותו, יש צורך לפני כן לצור עבורו סביבה נוחה (לקיום). אז תדע, שביין הקיצוני, צומח היאנג ובסוף היאנג, היין יחזור. לכן, בהארכה או פתיחה, אל תאריך לקצה. בסגירה, אל תסגור לגמרי. אם תעשה כך, לא יהיו עקבות לפתיחה ולסגירה שלך והאוייב לא ידע את כוונת בקלות. זהו עקרון התחלופה של הנרחב והצר, צמיחה ודעיכה. אן אתה יודע זאת, לא יהיו קושי ובעיה בליישם את התפקוד והשימוש.

פרק 22

התגברות ושבירה

היהלום הינו החומר הקשה ביותר מכולם, אך קרן האנטילופה מספיק טובה בשביל לשבור אותו. למעשה, אין דבר שיכול להקרא הקשה בעולם, בדיוק כמו החרק בעל מאה הרגליים, הוא הזריז ביותר, אך התולעת יכולה להורגו. כך זה, לדברים יש את נקודת החולשה שלהם, אשר ניתן לגבור עליה באמצעים שונים. בטכניקת לחימת-האגרוף אין תבנית קבועה או פורמולה, היות ומתוך הכח היוצא לפנים יש גם כוחות הנעים לצדדים. אם הוא מוסט ואפילו מעט הצידה, זהו סימן שאתה עומד להיות מובס. כך זה גם עם חמשת היסודות היוצרים וכובשים זה את זה. כשהם כובשים הם גם בודקים ושולטים זה בזה. האנכי נשבר על ידי האופקי והאופקי נלקח על ידי האנכי בשביל לחטוף את צידו. זו הדרך בה חמשת היסודות יוצרים וכובשים זה את זה, נעים במעגלים ללא סוף. לכן גם בנוגע לקשה ביותר והחזק ביותר בעולם, אין דבר שלא ניתן להריסה.

פרק 23

להיות נייד ויציב

לאחר שמשיגים את הניידות הגבוהה ביותר יש לשאוף לשקט והיציב ביותר בעולם. עם השקט ביותר מבין כל השקטים, לשלוט ולתמרן את הנייד ביותר שבין הניידים. שהרי אז הנייד ביותר שבין הניידים יעקוב כראוי אחר ההנחיות. מובליות מעצימה את האינטליגנציה. לקיחת הדברים בנוחות וקלות, תרגום לאדם להיות נייד ורגוע. יציבות פנימית נותנת לאדם יכולת להיות אדון-מאסטר, מכריע ויציב (כבד). לכן, כבדות היא שורש הקלילות, היציבות והשקט. היא אדון המזג הפנימי – הרוח. כשהשורש שולט, הרי זה כאדון השולט בנתין. לכן, חפש שקט בתנועה והחבא ניידות בשקט. כשהשקט והניידות מסתובבים ומתחכחים זה בזה, וכשהחוץ והפנים מאוחדים לאחד, הרי אז בהגנה אדם יהיה כמו בתולה וכשהוא יזום הו איהיה כמו שיער משוחרר. הבתולה היא השקטה בעולם ושיער משוחרר הוא הנייד בעולם. ידיעת הרעיון הזה תגרום לאדם להיות חזק.

פרק 24

קשה ורך

במיומנות יש אספקט קשה ואספקט רך. אין זו המתודה הקשה או הרכה וגם לא הגוף הקשה או הרך, אלא הדרך – היא קשה או רכה. קשה, הוא בעיקר לפנימי (האדון הפנימי)ו רך הוא בעיקר לחיצוני. כשהחיצוני שולט בפנימי, האדם יהיה חזק. כשהרכות שולטת בחיצוני, האדם יגיב במיומנות. הקשה והרך, הנשיפה והשאיפה ועשרת אלפי הדברים, כך כל הדברים יתבססו להם. כשהגוף מבוסס, תיפקודו יהיה שלם. אם הפנים קשה, האדם יהיה בעל אומץ לב. כשיש לו אומץ לב, הוא לא מפחד ולא נרתע. אם החוץ רך כמו ריקות, הרי שלא ניתן לאחוז בה והיא גם לא נתפסת בדבר. הנשימה או הצ'י של היקום עדינים הם וצ'י עדין הוא צ'י נכון. אם יש השענות על צד מסויים, הרי שאדם יפול לקבעון אנרגטי ויהיה ניתן להבחין בו. כשניתן להבחין בפעולתו, היא תהיה גלויה לאוייב והחיצוני הופך קשה. אם הפנימי רך, הרי האדם יפתח פחד. אם החיצוני קשה, הרי אז הוא יהיה חם מזג. כשהוא חם מזג, האדם לא יוכל להשיג את המטרה שלו ביתרון. אז המאסטר-האדון הפנימי יהיה חסר שקט ובהתאמה לכך פעולתו של האדם תאבד. זוהי הדרך למלכוד עצמי. לכן, לא ניתן להזניח את הדרך של הקשה והרך.

פרק 25

המארח והאורח               

לסון צה (המצביא הסיני הגדול מהמאה ה 5 לפני הספירה הייתה אימרה "אל תפחד מבואו (של האוייב), אל תסמוך על הרעיון שהוא לא יגיע, אלא סמוך על הרעיון שיש משהו שמגיע שתצטרך להתמודד איתו". כשמצפים להגעתו של משהו, הרי אז נוצר ההבדל בין המארח לאורח. זוהי הדרך של ההתקפה וההגנה. בדרך זו לראשון שבא יש צורה, בעוד זה שמחכה, אין לו צורה. הצורה היא האדון של המצב, אי הצורה היא אורח של המצב. בהתחלה היה אובייקטיבי בשביל לצפות ואז תחטוף את התנועה האקטיבית בשביל ליצור ממנה פעולה אפקטיבית. זו המשמעות של להיות מיומן בניהול מצבים ולא לרצות להיות הראשון בעולם. אי הרצון להיות ראשון בעולם מביא למצב של מארח המתמודד מול אורח ובכך מושגת המלאכה של להגיע ליריב מבלי שהוא יגיע אליך. דרכם של המוחבא והבולט לעין תהיה מובדלת. כשהמוחבא והבולט לעין מובדלים, המוחבא ימצא שקל לו להגיב, בעוד הבולט ימצא שקל לו לחטוף (לנצל רגע לתקיפה) בתנועה המתאימה.

פרק 26

יין ויאנג

במהלך היממה יש שעות יום ושעות לילה. כזמן היום מגיע לקיצן, זמן הלילה מתחיל. כשזמן הלילה מגיע לקיצו, זמן היום מגיע. לכן, כשהדברים מגיעים לסוף קיצוני, הם יחזרו בדרך הפוכה. אומנות הלחימה-באגרוף מכילה את יסודות היין והיאנג באותו האופן. הלמעלה הוא היאנג והלמטה הוא היין. נשיפה היא יאנג ושאיפה היא יין. הימין יאנג והשמאל הוא יין. מבט מעלה הוא יאנג ומבט מטה הוא יין. פתיחה והארכה החוצה הן יאנג וסגירה וצמצום הם יין. נייד ונע הוא יאנג, שקט ויציב הוא יין. אם אדם לומד מכך, המתודה נעה כמו היין והיאנג בעליונות, כאילו בשביל לגוון בשינויים שהיריב לא יוכל להעלות על הדעת. אם אתה בלתי ניתן להכלה ולתפיסה, גם החכם והאינטליגנט לא יוכלו להתיש את ההשתנות שלך. זה נקרא – המתודה החיה.

פרק 27

עמדת כוננות – אגירה

כשחיות הטרף מתכוננות לקפוץ על טרפן, הן משהות את טופריהן, חושפות שינהן, מגלגלות עיניהן ומקמרות גבן. הן עושות זאת בשביל להתכונן למצב התקיפה. לכן, אלו שנעים לפנים בזריזות לבטח ישתהו קודם לכן. אלו שיתנו קפיצה מופלא, לבטח יכופפו גבם. כשציפור הטרף עומדת לתקוף, היא תנמיך עוף ותתן לכנפיים מנוחה. גם זאת בשביל כך. לכן, אלו שמכירים בחשיבות העמדה, ידעו לבטח להתכונן ולשמר את העמדה. כשאדם יודע להתכונן כראוי, הרי הוא יוכל לשחרר באופן נכון את העמדה. לכן, אם אדם רוצה להיות מסוגל לשחרר את העמדה כראוי, הוא יצטרך לחזור למקור שלו. זאת כך משום שרק כאשר הקשת מתוחה עד הקצה, הרי החץ משתחרר בזריזות.

פרק 28

ללכת עם העמדה

אם סיטואציה מסויימת נוחה על אדם, אל לו להתנגד לה. אם יתנגד לה הוא רק ידכא עמדה מועדפת וייצור חור. חור הוא סדק ואין ליצור סדקים. עדיף ללכת עם. כשהולכים עם, הרי יהיה זה עגול וחלק. בהליכה מעגלית וחלקה, לא תהיה השענות לצד אחד, או הנחת המשקל על חלק גוף אחד, דבר שיכול להוביל לאיבוד עצמי. אדם צריך לאזן את הכוחות בהגיון ולהשתלב עם הדברים ולהיות מתואם איתם. אם אדם יכול לשמור על האיזון, הרי אז הוא יכול להגיע לתקינות העליונה של העולם ולא תהיה סטיה בין הכבד והקל. לכן, בשביל להשיג אי-סטיה רצוי להיות מעגלי וחלק. מעגליות אינה מתאימה לדיכוי. בשביל להשיג אי-דיכוי, אין ללכת נגד. זו נקראת הצעידה החלקה בעולם. אם אדם יכול ללכת-עם, הרי ליריב לא יהיה במה להתפס\להתמקד. ללא משהו להתמקד בו, ליריב לא תהיה אפשרות להיות ביתרון. לכן נאמר שאם אדם יכול ללכת-עם, באופן חלק, הרי אז הוא יהיה בטוח וחזק.

פרק 29

ניצול סיטואציה

כשמשיטים סירה במורד הנחל, עם כיוון הזרימה, קל להגיע אל היעד. כששטים עם הגב אל הרוח הנושבת, קל להגיע רחוק. זה מתאפשר בזכות הסיטואציה. לכן, אם אדם יודע לנצל את הסיטואציה של הדברים ולהפוך אותה לסיטואציה שלו, זה נקרא – סיטואציה בהתאמה לסביבה. סיטואציה בהתאמה לסביבה זה אומר, לדעת לנצל כיוונה לשימוש העצמי . זהו כלי מועיל לאדם. לכן, אם אדם יכול להשתמש בסיטואציה, הכח ישמר, התקיפה תהיה חדה, הגוף יהיה נינוח וההתקפהתהיה נרחבת. זאת משום שכשאתה משתמש בכוחו של האחר, זה כמו שאדם חוזר לטבע, לוקח לעצמו את הנוחות של "לא ללכת בניגוד לדרך".

פרק 30

להיות בתנועה

אם אדם מגלגל אבן במורד הר בגובה אלף יארד, למרות שהאבן אינה עצומה, דברים בדרכה ירוסקו. זאת משום תנועתה מטה. לכן, כח הוא כמו אבן מתגלגלת, אם לא יתגלגל במורד הר גבוה, למרות שהוא נע, הוא לא יהיה חד. השמש והארץ, בגלל שהם נעים, הם תמיד מתחדשים. הכוכבים והשמש, בגלל שהם נעים, הם תמיד זוהרים. באותו האופן, לטכניקות של הלחימה-באגרוף, תמיד יהיה כח פנימי בגלל התנועה. לגלגל אבן במורד גבוה, זה אומר לתת לה להיות בתנועה. לתת לה להיות בתנועה, זה אומר שיש סיטואציה עצמתית. וכשיש סיטואציה עצמתית, זה אומר שיש כח פנימי (ג'ין).

פרק 31

התמוססות הסיטואציה 

לפעול בניגוד לסיטואציה, זו פעולה פחות טובה מאשר לתת לה זכות קדימה. לדעת להשתמש בסיטואציה, זו פעולה פחות טובה מאשר לדעת לרכב עליה. לחסום סיטואציה זו פעולה פחות טובה מאשר לפרק אותה או להסיט אותה. ואולם, אם היריב נמצא בעמדה סגורה, יהיה טוב לעצור אותו (ג'יט). אם תנוחתו רחבה וארוכה, יהיה טוב לפרק אותה ולהסיט אותה. אם עוצרים אותו, הרי הוא לא יוכל להשיג כוונתו. בלהסיט אותו, כוחו יתפזר ויתפשט. כשכוחו מתפזר הוא יהיה צר. הוא לא יוכל להתרכז. השמאל לא יוכל לדאוג לימין והימין לא יוכל לדאוג לשמאל. כך הם יאבדו קשר. לכן, כח מפוזר לא יוכל להילחם. וכך, אלו המיומנים בעינייני צבא, מסוגלים לגרום לאוייב אי סדר ולמוסס את עמדתו. עצירת כניסת ויציאת האוייב וקטיעת התקשורת בינהם (חלקיו) יביא לפיזור הכח ולשלילת תפקודו. כך גם החיה הפראית ביותר לא תוכל לנתר עליך וציפור הטרף לא תוכל לתקוף אותך. גם הערפד, הצרקות והעקרבים לא יעקצו אותך. לכן נאמר שלבנות תעלת ניקוז חזקה בשביל למנוע הצפת הנהר, זו פעולה פחות טובה מאשר להעמיק את קרקעיתו, או לחפור תעלות ניקוז נוספות לשחרור המים, בשביל להסיט את כוחו ולמוסס את הסיטואציה.

 

פרק 32

סיכום

דרך האמת נראית רדודה. עקרון האמת נראה שטוח. הדרך שנראית רדודה, קשה ליישום, בדיוק כמו שהשמיים קלים למראה אך בלתי אפשרי לשער את עומקם ורוחבם. והים, הוא קל לחציה אך קשה למדידה. עקרון האמת, או ההגיון, למרות שהם שטוחים, קשה ליישמם. השטחיות שקשה ליישמה, מכילה את הכיפופים והעקמומיות בעולם. רק כשהאמת מאוד שטוחה ורדודה, אין-סוף הדברים מוכלים בה ומוקפים על ידה מבלי להיות מודעים לעצמם. לכן, הג'נטלמן האמיתי מחפש את הדרך המושלמת.

 

שיר שאגת האריה

獅 子 吼 歌

חתוך בפלדה ומעך את הברזל, הרי אז אתה מאסטר בבית סיפרנו

גם כשהמכות נופלות כגשם, המרכז רגוע ויציב

אם אתה מבין זאת, אתה נע כמו דרקון במים

אם לא, כשתביט מטה בחיפוש אחר תולעת, תפספס את הפניקס

הפרד דרקונים מנחשים ואבנים יקרות מסלעים

ראית אחד הבנת שלושה

כך, אתה עומד על קצה הפיסגה הגבוהה ביותר, מאסטר של הדרך

מסוגל לחדור ללא מכשולים, למקום אליו אפילו מחט אינה חודרת

חכמת עגור לבן

Pak Hok Pai Jing – מאת הלאמה סינג לונג

  1. חזק גופך שיהיה כמו זהב טהור, התאמן להיות שומר הבודהא.
  2. היה קליל כמו הרוח, חתוך כמו סכינים בסלע.
  3. הזז גופך והכוח יצא החוצה, האינטליגנציה והמחשבה של המדיטציה, יעשוך אדם טוב וכך תשתפר.
  4. פרוס ידיך כאילו יכול אתה להחזיק את השמש והירח, רגליך צריכות להיות חזקות כמו הר.
  5. יש שמונה מתודות להתמודדות מול אויב, כך שהרגליים זזות באופן מורכב וחכם.
  6. הרוח שלך צריכה להיות כשל הדרקון, יכולה ללבוש מבנה של עגור, לזוז כמו קוף מהלך, להתפתל כנחש ולהיות חזקה כטיגריס.
  7. כשאתה עומד, היה שקט כאילו אין דבר מסביב, והכוח שלך שקט עימך. כשאתה זז, עשה זאת בפתאומיות, כרוח מתפרצת היכולה לנפץ הר.
  8. כשאתה עומד, היה כענף ירוק וכשאתה מחליט לזוז, היה חזק כזהב טהור.
  9. בהאפ ג'רן (קידה) תן לידייך להיות שקטות כבודהא, בפתיחה היה כלאי-לאט (הבודהא מאטריה – העתידי), כשהמחשבה מכוונת והמכה מבינה הכול.
  10. מין לוי ג'אם סאו (יד הכותנה שבתוכה מחט) היא כמו רשת צפופה, דבר אינו עובר דרכה. היה באה ללא סגנון ואז עם סגנון.
  11. הרגש דרקון בגופך ועננים ללא צורה.
  12. שליטתו של המנהיג (היקום) היא הדרך, והאינטליגנציה מגיעה דרך המורה שלך.

 

ארבעה עקרונות ללוחם עגור לבן

ארבעה עקרונות ללוחם עגור לבן

 

Chan  : אכזרי, חסר רחמים. זהו עיקרון של חוסר רתיעה, וחוסר נסיגה. לוחם עגור לבן לעולם לא תוקף אלא על מנת ולגרום לנזק הנוראי ביותר, לכן הברירה השנייה היא פשוט שלא לתקוף כלל. בבסיס, תלמיד עגור לבן אינו לומד טכניקות הגנה אלא התקפה.  היות ואין דגש על הגנות, טיבעו של לוחם עגור לבן הוא להתקיף. ברגע שאותרה התקפה כלפיו, הופך הוא למתקיף אגרסיבי בעצמו.  עקרון זה מאוד קשה להבנה ולקבלה, ועוד יותר ליישום, היות ומדובר באופי הלוחם עצמו.

Sim  : לחמוק. ההגנה הרצויה ביותר על לוחם עגור לבן הינה התחמקות. לא להיות היכן שהיה לפני רגע. במצב לחימה, אין עמידות אלא תזוזה מסביב ליריב והתקפותיו.  הלוחם המיומן מבלבל את יריבו אשר מאבד התמקדותו ובכך גם את שיווי משקלו הפיסי והמנטאלי. בנוסף לכך גם מומנט התקפותיו נעצר. לוחם עגור לבן אינו מתקיף מאותו מקום פעמיים ולכן גם קשה לפגוע בו. בוודאי שיותר מאשר פעם אחת.

Chun  穿 : לחדור. מכותיו של לוחם עגור לבן חודרות ללא מעצורים דרך היריב והגנותיו, ונועדו לרסק כל אחת בפני עצמה את האזור בו פגעו. המכות המגיעות מתרסקות כמו מטאורים מהשמיים כך שזה האחרון אינו יודע מה עומד לפגוע בו. הן באות ממקומות בלתי צפויים ופוגעות במקומות בלתי צפויים. אחת, אחת בכל כוחן.

 Jeet  : לעצור, לבלום. זהו עיקרון קשה ליישום ובו הלוחם המותקף צופה את היריב ולא מאפשר לו לסיים את התקפותיו. אלו נבלמות תוך כדי תזוזה ועל ידי התקפת נגד. לוחם עגור לבן מיומן יפנה כוחו לפנים, כלפי זה התוקף אותו. כוח זה אינו כוח כנגד כוח כי אם מיומנות מיוחדת הניתנת לביצוע מכל זווית. לוחם עגור לבן ידע לא לתת ללוחם שמולו להתקרב אליו וימנע ממנו לבצע את מיומנותו.