ההיסטוריה של Pak Hok Pai
לשיטת עגור לבן טיבטי (pak hok pai) היסטוריה ארוכה המגיעה עד לימי הודו הקדומים (2500 לפני הספירה), בה הייתה ידועה אומנות לחימה בשם סימהאנאדה וואג'ראמוקטי
(ההודים מייחסים אותה לאל ההודי אינדרה). פרושה בסנסקריט, השפה ההודית העתיקה: סימהא - אריה; נאדה - שאגה, קריאת קרב של לוחם; וואג'רא - יהלום\חזיז ורעם; מוקטי - אגרוף. סידהארטה גוואטאמה (הלא הוא בודהא), שנחשב לאריה של שקיה, השבט בו נולד, היה נצר למשפחת מלוכה, נסיך. נאמר כי ברגע הולדתו, הצביע עם יד אחת לשמיים ועם השנייה לארץ, ושאג כאריה. כך הכריז על בואו לעולם. בגיל 7 התאמן באומנות לחימה בשם פנקאוידידיה – חמש האומנויות של הלוחם קשאטריה. מוריו היו – ארטה, קלמה, רודראקראמה, וקשנטידווה. בעיקר מדובר על כך שקשנטידווה לימד את שקיאמוני מאלא יודאם (היאבקות), מוקטי (איגרוף), התעמלות, ולחימה בכלי נשק. הם כולם נקראו בסוף - סימהאויקרידאטה (מיומנות האריה). שם נרדף לאומנות זו הוא כאמור – סימהאנדא וואגר'אמוקטי (אגרוף יהלום שאגת האריה). שקימוני הביא את הבודהיזם לעולם ולאורך הדורות חדרה משנתו לטיבט והתפתחה לפלג שנקרא ווג'ראיאנה (מרכבת היהלום) וידוע היום גם בשם טנטראיאנה. הדלאי למה של אותם ימים, ציווה שיפתחו אומנות לחימה עליונה, על מנת להגלות את הרוע מהעולם החומרי, פן ירמוס את עולם הרוח ופועלו. בכדי למלא את צוו, אותו פלג בודהיסטי עלה למנזר על הר מרו (הר קאילאש). לאחר שהושלמה האומנות, סימהאנאדה (נהמת האריה) שהיה הנזיר הראשי, טיפס לקצה ההר ושאג כאריה. סימן לכך שאומנות עליונה נוצרה. נאמר כי בקריאה זו, בעודו מצביע עם יד אחת לשמיים ועם השנייה לארץ (כמו סידהארטה), גן העדן הפך שחור, הגהנום נפרץ, והשדים נמלטו לקצוות הרחוקות ביותר בעולם. סגנון זה נודע בשם סימהאנאדה ווג'ראמולאן (נהמת האריה וחזיז הרעם). מאוחר יותר, היא תהיה הבסיס לאומנותו של אבי עגור לבן טיבטי, אה-דאט-טו, שנודעה גם היא כ – פוטלה סנגווה מוואה (נהמת האריה של ארמון פוטלה). אומנתם של הדאב-דאב והדורג'ה דרולו.
אה-דאט-טו נולד בשנת 1365 במחוז יואה שו, בפרובינציית שנחאי בסין. הוא נולד לשבט נוודים אתני מבני ההאן, שנדד באזור רוסיה, מונגוליה, סין וטיבט. באחד הימים חזה ברציחתם של הוריו ע"י קבוצה ברברים שרצתה לגנוב את ביתם ונאסף ע"י דודו שהיו לו שלושה בנים. היות ולדוד היה קשה להחזיק עוד בן משפחה הוא מסר אותו למשפחה אחרת שאימצה אותו. מהם הוא נשלח למנזר בודהיסטי בטיבט בשם פוטאלה (ההארה), שהיה מפלג הוואג'ראיאנה. שם הפך אה-דאט-טו הפך לחבר בבית הספר קג'יו, של הדאב-דאב. הדאב-דאב היו נזירים לוחמים ששמשו כשומרי הראש של הדלאי למה, הפונצ'ן למה, המנזרים ואוצרותיהם. אומנותם כללה האבקות מונגולית (בוק-ממנה התפתחה ההאבקות הסינית – שוואי ג'יאו), קום-ניה (נינגנאפה בטיבטית - ממנה התפתחה הצ'ין-נה) וקלאריפאיאטו. האגדה מספרת שבגיל 15 כבר הוכתר ללמה, וכי אפילו הנזירים המבוגרים לא יכלו להתחרות בו. מעמד זה הקנה לו את הכבוד ללמוד מהלמה גונג גאט (קון קיט), שהיה דורג'ה דרולו (שומר היהלומים), ונחשב לגילגול של למה פאדמהסאמבהאווה, לו היה מעמד שני אחרי בודהא. האומנות אותה למד אה-דאט-טו הייתה הסימהאנאדה וואג'ראמוקטי. בנוסף למד את אומנות הדינאה (היאבקות) מאדם זקן מאוד בשם טס לאי שהיה בפוטלה ואלמנטים של שליטה מחשבתית (היפנוזה) שהיו נלמדים בין הפלגים השונים באזור. היות ורצה להתפתח בבודהיזם ובאומנות הלחימה שלו, החליט לפרוש להרים למשך 50 שנים. הוא עלה להר שכיוונו היה אפריקה בה קיים עוד הר בשם מרו, עליו ישבו הסופים המוסלמים עם אומנות הלחימה שלהם – הבאראכה.
על הר זה, ליד בריכת מים קטנה, אה-דאט-טו השלים את לימודיו מהמנזר. באחד הימים בעודו מודט, שמע קריאה צורמת של עגור לבן. הוא איבד את ריכוזו והפנה מבטו אל העגור. בעוד העגור שתה מים מהבריכה התפרץ מהיער קוף לבן (יאטי) ותקף אותו. הקוף ניסה לאחוז בכנפי העגור, שבתגובה לכך, חמק לצדדים, נפנף בכנפיו האדירות, שרט בציפורני רגליו וניקר במקורו. אה-דאט-טו ציפה כי הקוף יקרע את העוף השברירי וריחם עליו, אך לאט לאט הקוף הראה סימני עייפות. העגור ניצל זאת, וניקר במהירות את הקוף בעינו, שכתגובה, צרח וברח אל היער ממנו בא. העגור המשיך במעשיו בשלווה.
אה-דאט-טו הואר ושאג כאריה. באחד הימים הוא הותקף ע"י חבורת בוזזים וללא מאמץ הניס אותם. הוא הבין כי השתמש בתנועות העגור והקוף, והחל לבנות אומנות לחימה חדשה. אומנות זו התבססה על הסיבובים מהירים, התפיסות, הרקיעות, והצעדים של היאטי, יחד עם הרכות, החמקמקות, ההטעיות, והטכניקות החכמות של 
העגור. לאחר שהשלים אותה בשנת 1426, הוא קרא לה פוטאלה סנגווא מוואה – סגנון שאגת האריה מארמון פוטאלה (בתמונה משמאל). בקנטונזית - סאי ג'ונג סיג'י האו (סגנון שאגת האריה הטיבטי). זאת כאות כבוד לסגנון המקורי אותו למד, סימהאנאדה וואג'ראמוקטי, ולשקיאמוני גוואטאנאמה. אה-דאט-טו יצר שלוש מתודות של תרגול:
Fei hok kune – איגרוף מעוף העגור.
Lai lat sau – יד המאיטרייה.
Dou lo sau- יד הכותנה העוטפת.
הסגנון החדש הובא בחזרה אל מנזר פוטאלה, שם למדו אותו הדאב-דאב והדורג'ה דרולו מפלג הקאג'יו. אה-דאט-טו הדהים את כולם כשהציג את כוחה של האומנות. הוא נלחם בעשרות לוחמים ולא ספג חבטה אחת, וכשעשה מדיטציה ליד עץ האלון, יכול היה להסוות עצמו עם העץ. זו הייתה ההתחלה של שיטת שאגת האריה, ששמה שונה מאוחר יותר ע"י דולוקאטאן, יורשו של אה-דאט-טו. הוא חשב כי "שאגת האריה" הוא שם יומרני מדי, והחל לקרא לה - עגור לבן מצפון טיבט.
עם הדורות התפתחה שיטת עגור לבן וחולקה לשש קבוצות תרגול (תבניות):
1. lau sing kune (בקנטונזית - איגרוף הכוכב הנופל) – שפוחתה בארמון פוטאלה ע"י דו-לו-קאטאן למה, עבור פלג הדאב-דאב. הוא חשב שה-Fei Hok Kune (בקנטונזית- איגרוף מעוף העגור) מורכבת מדי עבור מתלמדים מתחילים. תבנית זו מתבססת על תנועתו של היאטי (הקוף הלבן) ומכילה ארבעה עולמות, ארבעה כיוונים וארבעה אגרופים: עולם מרובע, צפון, אגרוף חותמת (קאפ צ'וי). עולם משולש, דרום, אגרוף חץ (צ'ין צ'וי). עולם סהר, מזרח, אגרוף תותח (פאו צ'וי). עולם עגול, אגרוף הנפה (צ'או צ'וי). אחר כך הוספו עוד אגרופים, כשבסך הכל היו שמונה, בכללם טופרי טיגריס.
2. fei hok kune (בקנטונזית- איגרוף מעוף העגור) – זהו היהלום הבלתי חדיר, של הבודהא,
ה- Gam gong lo-horn (שומר הבודהא החזק כמו זהב). יחד עימו, כיום, יש גם את איגרוף חמש החיות (עגור, טיגריס, נחש, פנתר ודרקון) ואת חמשת האלמנטים (עץ, מתכת, אש, מים, אדמה).
3. mui fa kune (בקנטונזית- איגרוף פרח השיזף) – רמת ביניים נוספת שהוספה ע"י דו-לו-קאטאן. זוהי מתודת תרגול בה האדם פותח את עלי הכותרת (ג'ינג לואו) שלו ומשחרר את הניחוח (הצ'י). היא מתורגלת על עמודי פרח השיזף (mui fa gong), לפיתוח שיווי משקל, ריכוז ואומץ.
4. lai lat sau (בקנטונזית- יד מאיטריית הבודהא) – חמשה שלבים של kam-na (תפיסות ונעילות).
5. lo-horn (בקנטונזית- שומר הבודהא, הארהט) – החלק האחרון שהוסף לשיטה, הושפע מאיגרוף שאולין, ומבוסס על שישה עשר ארהטים טיבטים ושניים סינים. חלק זה מכיל את התאוריות הבסיסיות מהסימהאנאדה וואג'ראמוקטי, אשר הובאה לסין על ידי פו טי דמו (בודהידהארמה). מתודה זו מחקה את התנוחות הסטאטיות של הפיסלי הארהטים בשאולין והביאה לפיתוח איגרוף שמונה עשרה הארהטים.
6. do lo sau (בקנטונזית- ידי הכותנה העוטפות) – הלימוד המתקדם ביותר, המלמד את הפאן הפנימי - יד הכותנה העוטפת את המחט – min lui chum sau. כמו כן יש בה צ'י קונג רך, פנימי וצ'י קונג קשה, חיצוני.
שיטת עגור לבן מגיעה לסין
בסוף המאה ה- 19 זמן שושלת צ'ינג בסין, בין השנים 1850 - 1865, הגיעו לדרום סין הלמה סינג-לונג לואו-ג'ונג (הנזיר המכובד – הדרקון נאור) וארבעה תלמידיו. הוא שהה עימם במנזר ענן הברכה, ולימד את שומרי הראש של הקיסר את אומנותו. עם השנים התרחק סינג-לונג מהפוליטיקה והחל להתחבר עם נזירים סיניים, ביניהם ממנזר שאולין, איתם החליף ידע. הוא לימד מעט מאוד מהם את שיטת שאגת האריה במלואה, וזו נודעה בקרבם בתור – למה פאי (שיטת הלמה). בתקופה זו עגור לבן החלה לקבל גם אלמנטים סיניים כגון, בעיטות גבוהות, מתודות תנועה נוספות ונוצרו תבניות נוספות עם מאפיינים מקומיים. לאורך השנים קיבל סינג לונג גם כמה תלמידים שאינם נזירים, ביניהם, צו צ'י-יו (chu chi-yu), וונג לאם-הוי (wong lam-hoy), וונג יאן-לם (wong yan-lam). צ'ו צ'י-יו שהיה הבכיר אף לימד את שני האחרים לאחר מותו של סינג לונג ונחשב לדור לפניהם במורשת. תלמידו הנודע ביותר של וונג לאם-הוי היה ממ סיו-צ'ונג (ng siu chong), אבי שיטת pak hok pai, אשר פתח את השיטה לציבור הרחב ולימד עשרות תלמידים. ראוי לציין כי בתחילת הדרך הוא הספיק להיות תלמיד של סינג לונג, ולמד גם מצ'ו צ'י-יו. בין תלמידיו הידועים צ'ן האק-פו (chan hak-fu) אשר לימד את סיפו טון פאי-צ'אן (ton fai-chan) ומעט את סיפו צ'אנג קאו-ווא (cheung kwok-wha), מוריו של סיפו צחי שוחט ראש בית הספר לקונג פו עגור לבן ישראל. סיפו צ'אנג קאו-ווא למד עגור לבן בעיקר מאו ווינג-נינג (au wing-ning) שהיה תלמידו של ממ סיו-צ'אנג (ng siu chung).