ג'ואנג דזה – ספר החיים

תרגום מאנגלית צחי שוחט

הקדמה

החכם ג'ואנג דזה חי בסין במאה הרביעית לפני הספירה הנוצרית. יש הרואים בו ממשיך דרכו של החכם לאו דזה מחברו של הספר – דאו דה ג'ינג – קנון הדרך והסגולה ולכן נחשב לאחד משני הפילוסופים העיקריים שעיצבו את הדאואיזם – פילוסופיית הטבע ודרכו. זוהי אך גישה מסורתית. הגישה המודרנית יותר רואה בג'ואנג דזה דאואיסטי בפני עצמו. גישה זו אומרת אף, שבזכות כך שבספרו שהשתמש רבות בשמו ובפיו של לאו דזה, הפך האחרון למפורסם ונחשב לאבי הדאו. ג'ואנג דזה נחשב אדם של מילים מושלמות בעוד לאו דזה אדם של הגיון. סופרים סינים רבים הושפעו מכתביו של ג'ואנג דזה שנחשבים ליצירת מופת הין מבחינה פילוסופית והן מבחינה השפה.

בספרו ג'ואנג דזה נוגע בנושאים רבים הקשורים להתנהלות הטבע, האדם, החברה והמדינה. הוא מעלה נושאים אלו ברצינות רבה מחד ובהומור וציניות מבדחת מאידך. שפתו ציורית, מטפורית, בלתי הגיונית לפעמים, משאירה לקורא מקום לתפישה העצמית שלו ולחקירה הפנימית האישית שלו. הוא מרבה במילים, תיאורים מעולם הטבע ודמויות – חלקן היסטוריות, חלקן דמיוניות וחלקן היסטוריות-דמיוניות.

את הדאו – הטבע ודרכו, הוא מתאר בספרו בשלל מילים ודרכים היכולות לתת מושג רחב ושאינו חד משמעי, כזה המבהיר הלכה למעשה שהדאו הוא הכל. הוא מדגיש בדרכו המתעתעת עד כמה המחשבה האנושית מוגבלת לעומת האין סופיות שבדאו. משאירה את הקורא מול בור פעור, המאפשר לו למלא אותו במה שיש לו.

כאמור, ספרו "ג'ואנג דזה", נחשב לאחד משני הטקסים החשובים ביותר בדאואיזם. במקורו הוא הכיל 52 פרקים שנאגדו לספר שנקרא "הספר של האן" במאה השנייה לספירה הנוצרית, אולם חלקים מספר זה נעלמו והחל מהמאה השביעית לספירה הנוצרית, מקובלת הגרסה המובאת להלן, בעלת 33 הפרקים. 33 הפרקים מחולקים לשניים – 7 הפרקים הפנימיים ו26 הפרקים החיצוניים. על פי היסטוריונים וחוקרים, את שבעת הפרקים הראשונים כתב ג'ואנג דזה עצמו ואת 26 הפרקים הנוספים, כתבו ממשיכי דרכו, שכן הן מבחינת האוריינטציה המילולית והתיאורית והן מבחינה היסטורית, יש הבדל בין שתי הקבוצות.

 

גרסה זו של הספר, היא תרגום שלי, לתרגום מסינית לאנגלית, שנעשה על ידי ג'ימס לג (1815-1897).

היכן שיש סוגריים, אלו הן הערותיו או הבהרותיו של לג או שלי.

 

 

מילות המתרגם

צחי שוחט

 

אל הספר של ג'ואנג דזה הגעתי בסביבות שנת 2000. מייד נשבתי בקסם המילולי והציורי של הכתב הנפלא הזה. ככתב סיני, ועוד יותר ככזה מטפורי ועתיק, ניתן לפרש את הכתוב בו באופנים רבים. מצאתי כי תרגומו של ג'ימס לג מצליח לתת לי את התחושה ה"סינית". תרגום זה אינו נאמן לפירוש המילולי מסינית לאנגלית ומצליח לתת מעבר למלל, גם את רוח התפישה הסינית הנרחבת של הדברים. לטעמי.

קריאת הספר הייתה בשבילי נקודת מפנה אישית בחיים ובמחצית קריאתו החלטתי לתרגמו לעברית. ראיתי בו ספר לחיים, מורכב וציורי מחד אך פשוט ומשעשע מאידך. אמיתי, טבעי, אין סופי, נוגע ברובדים שונים בהוויה האנושית.

בקוראי את הספר עוד ועוד, נראה כאילו אני קורא אותו כל פעם מחדש, מגלה עוד שורה חדשה, עוד מילה חדשה, שנותנות משמעות עמוקה לאותו הרגע בו הן נגלות. יש בו פסקאות ששורה אחת בהן יכולה למלא הרצאה שלמה של "איך לחיות נכון". לכן הייתי ממליץ לקרוא אותו לאט ובסבלנות ולחזור אליו מדי פעם.

אם הייתי נותן לספר שם הייתי קורא לו – ספר החיים.

אם הייתי בוחר כמה מילים מהספר המסכמות את רוחו של הספר ושל ג'ואנג דזה, כפי שאני רואה אותם, הייתי בוחר את השורות הבאות:

אין דבר, אשר אין לו ולו תנאי אחד לפחות, בו הוא נכון.

אין דבר,  אשר אין לו ולו תנאי אחד בו, הוא מותר.

אין דבר שהוא שגוי לחלוטין ואין דבר שהוא נכון לחלוטין.

מלבד זאת, אתן לג'ואנג דזה להעביר את הדרך.

להנאתכם ולחייכם
צחי שוחט

עליי
יליד 1972.
עוסק באומנויות לחימה סיניות מגיל 10.
מייסד ארגון עגור לבן ישראל  1998.
מקים מרכז עגור לבן – ללימוד אומנויות הלחימה, הבריאות והמודעות של אסכולת עגור לבן– Pak Hok Pai .
תלמידו של מאסטר ג'אנג קואו ווא, בהונג קונג.
מלמד – קונג פו עגור לבן, טאי צ'י, צ'י קונג ומדיטציה.
מטפל בהילינג סיני פרח הלוטוס – צ'י קונג רפואי, דיקור יבש אורתופדי ואן-מו – עיסוי סיני אורתופדי.
מפתח קורס הילינג סיני פרח הלוטוס – צ'י קונג רפואי ומכשיר מטפלים בתחום.

        ג'ואנג דזה

פרק 1 : הנאה בנינוחות שאינה מופרע

בים הצפוני חי דג ושמו קון. אינני יודע כמה לי אורכו. הוא משתנה לציפור שקוראים לה פאנג, אשר גם את גודלה אינני יודע. כאשר ציפור זאת נוסקת ועפה, כנפיה כעננים הפזורים בשמיים וכשהים נע, היא מתכוננת לעוף לאוקיינוס הדרומי. האוקיינוס הדרומי הינו בריכה בשמיים.

בהרמוניה השל היקום (ספר המתעד פלאים), כתובות מילים אלו: כשהפאנג עובר לאוקיינוס הדרומי, הוא משיק מעל המים לאורך 3,000 לי ואז מתנשא בסופת רוח לגובה 90,000 לי. הוא לא נח אלא לאחר שישה חודשים. כך גם סוסי השדה, האבק הנישא ברוח וכל היצורים החיים המתעופפים זה אל זה באוויר. תכלת, האם הוא צבע השמיים או רק פועל יוצא מהמרחק וממרחבם הבלתי נלאה?

ומעבר לכך, אם מדברים על הצטברות המים –  לולא הייתה זו רבה, לא הייתה חזקה דיה לתמוך באוניה גדולה.  הפוך כוס מים על משטח וקש יצוף עליהם כאילו היה אוניה. שים עליהם כוס והיא תדבק במהירות. המים רדודים והאוניה גדולה. כך גם הצטברות הרוח; אם לא הייתה גדולה לא הייתה חזקה דיה לתמוך בכנפיים גדולות. כך הפאנג הנוסק לגובה 90,000 לי כשמסה גדולה של רוח תחתיו. נראה הוא כסוחב את השמיים הכחולים על גבו ואין דבר שיפריע לו או יעצור אותו במסלולו. הוא יכול להמשיך דרומה.

באחת הפעמים צחקו עליו צרצר ויונה ואמרו, "אנו מתאמצים ועפים לכיוון עץ הבוקידזה, לפעמים עוד לפני שאנו מגיעים אליו, אופסים כוחותינו ואיננו יכולים לעשות דבר אלא ליפול ארדזה. איזה צורך יש ליצור זה להתרומם ל – 90,000 לי ולהגיע לדרום?".

אם תלך לפרברים המוריקים ותחזור לארוחה השלישית של היום, בטנך לא תהיה מלאה כבזמן שיצאת לדרכך. אם תלך למרחק 100 לי, תאלץ לכתוש גרגיריך לילה לפני. אם תלך 1,000 לי, תאלץ לסחוב עימך אספקה לשלושה חודשים. מה כבר יודעים שני יצורים אלו על הדבר? ההבנה הקטנה לא יכולה להיות הבנה הגדולה. זה החי חיים קצרים לא יכול לחיות חיים ארוכים.

כיצד אני יודע שכך הדבר? פטריית הבוקר אינה יודעת דבר בנוגע לזריחה ולדמדומים. הצרצר הקיץ אינו יודע דבר על האביב והסתיו. אלו דוגמאות לחיים קצרים. בדרום מדינת קו יש עץ הנקרא מינג לינג. בן 50 שנה הוא. גם באביב וגם בסתיו הוא צומח. בעתיקות הגדולה (זמנים קדומים אותם מעריך המחבר) היה טא קחו שחי 800 אביבים וסתווים, וכיום חי פאנג זו המוערך בשל חייו הארוכים. לו ביקשו כל בני האדם להיות כמוהו, האם לא היו הם מסכנים?

בהשאלה ששאל טאנג את קי יש  גילוי דעת זהה – "בצפון החשוף והשומם שוכן האוקיינוס העצום- בריכת השמיים. בתוכו, בעומק כמה אלפי לי, חי דג שאת אורכו איש אינו יודע. שמו הוא קוואן.  יש גם ציפור ושמה פאנג; גבה כהרים גבוהים וכנפיה כעננים פזורים בכל השמיים. בסופת רוח היא מתרוממת למעלה לגובה של 90,000 לי, ואז, כשהיא מרוחקת מאדי העננים, היא נושאת על גבה את השמיים הכחולים, כך היא עושה דרכה לדרום, אל האוקיינוס הנמצא בו". באחת הפעמים צחק עליה שליו שהיה בצד הדרך ואמר  "לאן היא הולכת? אני מזנק כמוגבל ומגיע שוב למטה לאחר פתומים מעטים (יחידות אורך) ואז עף בין העצים והשיחים. זו מושלמוּת המעוף. ויצור זה, להיכן הולך הוא?". דוגמה זו מורה על ההבדל בין הקטן והגדול.

כך הם בני האדם – יש בניהם שחוכמתם מספיקה למטלות משרד מסוים, יש את אלו שהתנהלותם תבטיח הרמוניה במחוז מסוים, ויש כאלו אשר סגולתם היא לשלוט, הם יוכלו למשול ביעילות במדינה של מישהו אחר. הם כולם, לבטח יביטו על עצמם כשווים. ולמרות זאת יאנג-דזה ממדינת סונג הביט עליהם וצחק מהם. ינאג דזה הזה, יכול כל העולם לשבחו, מעולם הניע עצמו למאמץ. ועל אף שיכול כל עולם גם לגנותו בשל כך, הוא מעולם לא דיכא עצמו במאום במסלול בו הלך. כל כך ממוקד היה בהבדל בין הפנימי- כלומר שפיטה עצמית, והחיצוני- כלומר שפיטה מצד האחרים. הוא ציין באופן ברור את הגבלות התהילה והבושה. כאן הוא כבר עצר. מקומו בעולם אכן הפך בעבורו חסר משמעות, אך הוא עדיין לא נטע עצמו ביציבות במקום הנכון.

פעם חי לו ליה דזה (יתכן והוא רק פרי דמיונו של ג'ואנג דזה), אשר רכב לדרכו על הרוח באדישות מוערכת כלפי דברים חיצוניים. כאשר חזר לאחר חמישה חודשים, הוא היה משוחרר מכל מאמץ בנוגע לדברים שאמורים לתרום לשמחה. למרות שלא צעד, היה משהו שלו חיכה. אך נניח שמישהו מטייל על האֶתֶר של השמיים והארץ כשתפקודם רגיל ורוכב עם שש האנרגיות היסודיות של העונות המשתנות, ובכך נהנה

ללא גבול, למה נשאר לו לחכות? לכן נאמר: " לאדם המושלם אין מחשבות על עצמו, לאדם הרוחני אין מחשבות על ערך ולנאור אין מחשבות על תהילה."

כשיאו (שליט גדול שחי בין השנים 2257-2375 לפנה"ס) הציע להעביר כתרו ל- חסו-יו, (יועצו האישי, שנחשב לחכם בדעתו) הוא אמר לו " כשהשמש והירח מגלים פניהם, אם לא יכובו הלפידים, האם לא יהיה להם קשה לתת אורם? כשיורדים הגשמים, אם נמשיך להשקות את האדמה, האין מאמצנו ועימו הטוב שבו, יבוזבזו לשווא? אם אתה מאסטר, תעמוד זקוף כשליט, במהרה הממלכה תהיה מנוהלת כיאות. אם אני אמשיך לשלוט בה, אראה עצמי כמי שממלא את המקום לשווא. אני מתחנן להעביר אליך את הכתר". הסו-יו אמר "אתה אדוני, מושל בממלכה והממלכה נשלטת כראוי. אם אני בתנאים אלו, אקח את מקומך, הלא אעשה זאת לטובת שמי? השם הוא אורח של המציאות – האם אני צריך לשחק את תפקיד האורח? ציפור החייט בונה קינה בעומק היער אך משתמשת בענף אחד בלבד. החפרפרת שותה מנהר הו, אך לוקחת רק את הכמות הממלאת את ביטנה. אתה חזור ונוח בהיותך שליט, אני הכתר אינו מענייני".

קיאן-וו פנה אל ליאן-שו ואמר " שמעתי את קיאה-יו אומר מילים גדולות אך ללא קשר למציאות. ברגע שהן יצאו כבר לא ניתן להחזירן לאחור. אני פחדתי מהן, הן היו כמו שביל החלב אשר לא ניתן לעקוב אחר התחלתו וסופו. לא היה להן קשר אחת לשנייה והן לא היו קרובות להתנסות האדם." "מה היו מילים אלו?" שאל ליאן-שו. קיאן-וו ענה לו, "קיאה-יו סיפר " הרחק על גבעת קו-שי התגורר אדם רוחני אשר עורו ובשרו חלקים כקרח ולבנים כשלג. הלכותיו אלגנטיות ועדינות כשל בתולה שלא אכלה גרגירים, אך שאפה את הרוח ושתתה את הטל. הוא רכב על העננים לצד דרקונים מעופפים, ושוטט להנאתו מעבר לארבעת הימים. יכול היה הוא לרכז את כוחותיו הרוחניים על מנת להציל אנשים ממחלות ומגפות. הוא גם הבטיח שבכל שנה יהיה  קציר פורה". מילים אלו נראות לי פראיות ולא עקביות, ואני לא האמנתי להן". ליאן שי ענה "כך הדבר – לעיוור אין תפיסה לגבי יופיין של דמויות אלגנטיות ולחירש אין כלפי צליל פעמונים ותופים. אך האם ניתן ליחס לעיוורים ולחירשים רק חושים גופניים אלו? הרי בדומה לכך יתכן גם פגם באינטליגנציה (שלך) ומתוכו מילותיך מספקות הדמיה בתוך עצמך. איש זה, בעל תכונות אלו, למרות שכל דבריו היו בלבול אחד גדול, יכול היה לשמוע את כל העולם קורא לו על מנת שיתקנו. הוא חייב עצמו ביגיעה, למשימה שיכלה להראות כאילו עניינו הוא לתקן את העולם כולו. דבר לא יכול לפגוע באיש זה (המושלם); השיטפונות הגדולים ביותר אשר יגיעו עד לשמיים לא יטביעו אותו. הוא לא ירגיש את החום החזק, אשר יכול להמיס מתכות ואבנים לנוזל, כזה היכול לכסות את האדמה תחתיו.  מהאבק ומהמוץ של עצמו הוא יכול לעצב ולבנות ממלכות כמו של יאו ושון (שתי ממלכות קדומות ועוקבות); מדוע צריך הוא להעסיק עצמו בדברים?".

אדם ממדינת סונג, עסק ביצור כובעים טקסיים והלך עימם למדינת יואה. האנשים החיים שם גוזרים שערם ומקעקעים את גופם ולכן לא השתמשו בכובעים שכאלו. יאו שלט באנשי הממלכה ושמר על ממשל מושלם בין ארבעת הימים. הוא הלך לפגוש את ארבעת האנשים המושלמים (הסו-יו, ניאה קהואה, וונג\-אי, פהי-איי). כאשר חזר לבירתו בדרום נהר פאן, כיתרו כבר לא נראה חשוב בעיניו השקועות והשכחניות.

הוי-דזה השר הראשי של המלך הוי-ליאנג, היה איש מחשבה שונה. הוא נפגש עם חברו ג'ואנג -דזה ואמר לו "מלך וואי שלח לי כמה זרעים של דלעת, אותם שתלתי. כאשר הירק היה בשל במלואו הוא יכול היה להכיל חמישה חמוצים מכל סוג. כאשר השתמשתי בדלעות על מנת להכיל מים, היה זה כבד כל כך עד שלא יכולתי להרים זאת בעצמי. חתחתי אותן לשתיים על מנת לצור מהחלקים כלי שתייה, אך הקליפה היבשה הייתה  רחבה מדי  ולא יציבה, כך שלא החזיקה את הנוזל. כלום פרט לדבר גדול ולא שימושי! בגלל שלא היו שימושיות שברתי אותן לחתיכות ".  צ'ואג דזה ענה "מאסטר, אכן היית טיפש בדרך בה השתמשת במשהו שהיה גדול. אספר לך סיפור – במדינת סונג  היה אדם המיומן ביצור משחה שהגנה על הידיים מפני סדקים. משפחתו עסקה במשך דורות בהלבנת משי גלמים. איש זר ששמע על כך הציע להם לקנות את אומנותם בסכום של מאה אונקיות כסף. כל המקורבים לדבר נפגשו יחדיו שקלו את ההצעה ואמרו "אנו הלבנו משי גלמים במשך דורות והרווחנו רק מעט כסף. עכשיו, בבוקר אחד אנו יכולים למכור לאדם זה את אומנותנו בתמורה למאה אונקיות כסף; בואו ופשוט ניתן לו אותה" .הזר לקח אותה והלך עימה לייעץ למלך של מדינת וו, שהיה מעורב בסכסוך עם מדינת יואה. המלך נתן לו את השליטה על צי צבאו ובחורף היה לו עימות עם צבא יואה, שם נחל ניצחון מוחץ. בתמורה לכך הוא קיבל חלקת טריטוריה מיואה. הגנת הידיים מסדקים הייתה זהה בשני המקרים אך במקרה אחד היא הובילה להסמכה על טריטוריה ועבדים, ובאחר היא רק אפשרה לבעליה להמשיך בהלבנה. ההבדל בתוצאה היה בבעלות על השימוש השונה באומנות. לך, אדוני, היו דלעות מספיק גדולות על מנת להכיל כל מיני חמוצים, מדוע לא חשבת על עשיית משטחים רחבים מהם, כאלו אשר יכולת לצוף איתם על נהרות ואגמים. במקום זאת נתת לעצמך להיכנס לצער מכך שאתה לא מוצא להן שימוש לשום דבר. נראה אדוני, כאילו דעתך הייתה סגורה כנגד כל אינטליגנציה".

הוי דזה אמר לג'ואנג -דזה "יש לי עץ גדול אותו אנשים מכנים "המצחין". גזעו התנפח לגודל גדול, אך אף נגר לא יצייר עליו אפילו קו. ענפיו הקטנים יותר, שבורים וסדוקים כך שלא ניתן לנסר אותם במסור. למרות שהוא ניטע לצד הדרך, אף בנאי לא הביט עליו. אתה אדוני, מילותיך הינן גדולות אך חסרות שימוש – כולם מתאחדים ומתרחקים מהן. ג'ואנג -דזה ענה "לא ראית אף פעם חתול פרא או סמור? הם שוכבים שם, כורעים נמוך, עד שמשוטט מגיע; מזרח ומערב הם מקפצים מסביב, מתרחקים ממה שגבוה או נמוך, עד שהם נתפסים במלכודת או מתים ברשת. ויש את היאק, הוא כל כך גדול כמו ענן התלוי מעלה בשמיים. הוא אכן גדול אך אינו יכול לתפוס עכבר. אתה, אדוני, בעל עץ גדול ומוטרד משום שאין בו שימוש. מדוע לא שתלת אותו במרחב, היכן שאין דבר אחר, או בערבות הפרא השוממים ורחבים. שם אולי היית משוטט בנחת אידיאלית לצידו או שהיית ישן תחתיו בהנאה שאינה מופרעת. אף גרזן לא היה מקצר את קיומו. לא היה מה שיפגע בו. מדוע חוסר השימוש בו גורם לך לצער

פרק 2 : התאמה בין מחלוקות

נאן קוו דזה-קחי ישב שעוּן לפנים על שרפרפו. הוא הביט מעלה לשמיים, נשם בעדינות ונראה שהיה בטרנס, כמאבד כל מודעות לחברה. תלמידו יאן קחאנג דזה-יו שעמד נוכח לפניו אמר "מה זה? האם ניתן לגרום לגוף להיות כמו עץ קמל ורפוי ולתודעה להיות כמו לימון פרוס? אף פעם לא ראיתיו כמו היום נשען על השרפרף בתנוחה קבועה לא תזוזה". דזה קחי אמר "יאן, שאלתך נכונה, הרי ברגע זה איבדתי עצמי. אך כיצד תבין זאת? אולי שמעת את קולות בני האדם, אך האם שמעת את אלו של האדמה? אולי שמעת את אלו של האדמה, אך האם שמעת את אלו של השמיים?

דזה –יו אמר "אני רודזה לבקש ממך לתאר את כל אלו." המענה היה, "כאשר נשימת המסה הגדולה של הטבע מגיעה בחוזקה, היא נקראת רוח. לפעמים היא איננה מגיעה כך, אך כשכן- מתוך חלל עצום נובע קולה הנלהב. לא שמעת אותה בפרץ הארוך? אם תיקח את השתקפותו של צוק ביער הררי – הרי בין העצים הגדולים, המשתרעים למאות מרחבים יש חללים כמו נחיריים, או פה, או אוזניים. פעם מרובעים, פעם עגולים כמו ספל. פעם כמו תביעת רגל רטובה ופעם כמו שלולית גדולה. בוקעים מהם צלילים כשל מים שוקקים. כשל שריקת חץ עף. כפקודה נוקשה. כשאיפה שבנשימה. כצעקה. כצליל גס. כיבבה עמוקה. כצלילים של עצב. הצלילים הראשונים הינם שקטים, ואלו שאחריהם עמוקים, הם באים בהרמוניה עימם. רוחות עדינות יוצרות תגובות מתונות! רוחות חזקות הן אלימות ויוצרות תגובות עצומות! כאשר משב הרוח העז עובר, כל החורים עומדים ריקים. לא ראית זאת כשענפים והעלים התכופפו ורעדו.

דזה-יו אמר "אם כך, צלילי האדמה פשוט מגיעים מחללים עצומים ואת צלילי בני האדם ניתן להשוות לאלו הבוקעים מצינור במבוק. הרשה לי לשאול על צלילי השמיים. דזה קחי ענה "כשהרוח נושבת, הצלילים המגיעים מהחללים העצומים אינם זהים וההפוגה גורמת להם להפסיק מאליהם. שני הדברים הללו עולים מהרוח ומהחללים עצמם, האם יתכן משהו אחר אשר ישלהב אותם?"

הידע המוערך הינו הרחב והמקיף, הידע הפשוט הינו המצומצם והחלקי. נאום מוערך הינו מדויק ושלם, נאום פשוט הינו בקושי שיחה. מילים הינן הצליל של האדם והידע הינו ה"רוח" המשלהבת אותן. כשאנו ישנים, הנשמה מתקשרת עם החיצוני לנו. כשאנו ערים, הגוף משתחרר והמגע שלנו עם אנשים אחרים מוביל לפעילויות מגוונות. כך, יומיום מתקיים שיתוף פעולה בין תודעה אחת לאחרת.

לבני האדם יש התלבטויות, קשיים עמוקים, הסתייגויות, דאגות קטנות הגורמות לחרדות וחוסר מנוחה, ודאגות גדולות המייצרות פחדים אין סופיים. במקום בו קיימת הבעה המבוטאת כמו חץ הנורה מקשת, ישנם גם אלו אשר מרגישים כי חובתם היא להביע מהו הדבר הנכון ומה הלא נכון. היכן שמוצבים תנאים, כמו בחוזה או אמנה, ישנם אלו המחזיקים חזק בדעתם. הם טוענים טענתם וחולשתה של זו הינה כדברים הקמלים בחורף. היא משקפת את נפילת מחשבתם היומיומית של חלקם. ניתן לומר שהדבר הינו מים שבוזבזו ולא ניתן לאספם בחזרה. נדמה כי רעיונותיהם נכבלו במהירות במיתר, תודעתם הפכה מבוצרת, קרובה למוות, ואינה ניתנת לשיקום.

אושר וכעס, עצב ועונג, ציפייה וחרטה, הפכפכות ועקביות, עזות ועצלות, השתוקקות ודחייה; – כל מצבי הרוח הללו, הם כמוסיקה מצינור חלול, או כפטרייה הצומחת בעקבות לחות חמה. יומם ולילה הם מתחלפים וממשיכים זה את זה. איננו יודעים מניין הם נובטים. הבא ונעצור; הבא ונעצור; האם נצליח לפתע לצפות מהיכן הם יצוצו?

לולא היו נקודות המבט של אחרים לא היו לי שלי. לולא הייתי אני עם נקודות המבט שלי לא היו נחשבות של האחרים : זה אך מעט מהאמת, רק הדזהרה על הדבר, אך אנו איננו יודעים מה גורם לכך. יתכן ויש מושל אמת (כינוי לדאו) המעורב בכך, אך איננו מוצאים כל עקבות לנוכחותו או פעולתו. אני מאמין כי אחד שכזה אכן פועל אך איננו רואים את צורתו, הוא אכן משפיע אך אין לו מבנה.

קיבלתי גופי, על מאה חלקיו, תשעה פתחיו וששת הקרביים, כולם מושלמים ונמצאים במקומם; איזה מהם הוא האהוב עלי מכול? האם אתה (הקורא) אוהב את כולם באופן שווה? או שמא אוהב אתה אחדים יותר מאשר את האחרים? האינם ממלאים הם תפקיד כמשרתים שלך? היות והם כולם כך, האם יש להם יכולת לשלוט זה בזה? או שמתפקדים הם פעם כנשלטים ופעם כשליטים? חייב להיות שליט אמיתי מביניהם, כזה שאילו תחפש, אולי תמצא את תכונותיו ואולי לא תמצא. כך או כך, אם מתייחסים לאמת שבפעולתו, הרי שאין בה רווח וגם לא פגיעה (זה תאור של הדאו). מהרגע בו קיבלנו את המבנה הגופני השלם, חלקיו אינם נכשלים במילוי תפקידם אלא כאשר הסוף מגיע. בקונפליקט וגם בהרמוניה, הם נעים עד סוף מסלולם, בקצב של סוס דוהר שאינו יכול לעצור. האין זה עצוב? לחיות חיים עמוסים לעייפה מבלי שהאדם יקצור פרות מעבודתו. להיות תשוש ושחוק מעבודה מבלי לדעת לאן פני האדם מועדות – האין אלו מקרים מצערים? בני אדם יכולים לומר "אך זהו אינו מוות". אם-כן מהי התמורה מכך? כאשר הגוף מתקלה, הדעת מצטרפת אליו- האין זהו מקרה מאוד מצער. האם חיי האדם באמת עטופים בחשכה שכזו? האם רק לי הם נראים כך? האם אנשים אחרים רואים זאת אחרת?

אם נעקוב אחר שיפוטה של מחשבה קבועה, מי יישאר לבדו ללא מורה? כך יהיה לא רק עם אלו היודעים את תהליכי הידע והתחושה ויכולים לבחור בניהם, אלא גם עם טיפשים וגם עם אלו שאינם יודעים לחשוב. קיימת אמרה המתאימה לתיאור אדם בעל דעה נחרצת לגבי הסכמה או אי הסכמה בעניין מסוים "הוא הלך למדינת יואה היום והגיע לשם אתמול". יהיה זה כמו להפוך את מה שאינו עובדה לעובדה. אפילו אדם רוחני כמו יו היועץ של שון, לא ידע לעשות זאת. כיצד יוכל משהו כמוני לעשות זאת?

הרי דיבורו של אדם אינו כמשב הרוח. לאומר יש כוונה במילותיו. אך במקרה שדבריו אינם החלטיים, כלומר כשמחשבתו אינה ברורה, האם הוא באמת מדבר או שאינו? הוא חושב שמילותיו שונות מציוץ אפרוחים, אך האם יש בניהם הבדל אמיתי? כיצד יכול הדאו להיות כל כך  מעורפל, כך שקיימים בו גם ה"נכון" וגם ה"לא נכון". לאן צריך הדאו ללכת על מנת שלא יגלו אותו? היכן ימצא הדיבור שאינו הולם?

הדאו הופך למעורפל כשהוא עובר דרך ההבנה המצומצמת של התודעה. הדיבור הופך למעורפל עם השחצנות הראוותנית של הדובר. הוויכוח שקיים בין ממשיכי דרכו של קונפוציוס (הליטרטים) וממשיכי דרכו של מו-דזה (המוהיסטים) נובע מכך שכל צד דוחה את הרעיון שהאחר מאמץ. אם נצטרך להחליט באילו מרעיונותיהם לתמוך ואילו לדחות הרי התוכנית הטובה ביותר בשבילנו, תהיה להביא את האור היאה של התודעה המושלמת, זו הנושאת את עקרונות הדאו. היא תתמוך בהחלטה.

על כל העניינים הקיימים ניתן להביט משתי נקודות מבט – מזו ומההיא. אם אביט על נושא מסוים מנקודת המבט של האחרים, לא אראה אותו; אדע אותו רק כשאכיר אותו בעצמי. לפיכך נאמר "נקודת מבט זו נובעת מההיא, וההיא הינה התוצאה של זו". התיאוריה גורסת שנקודות המבט הזו וההיא,  שהן בעצם הפוכות, יוצרות זו את זו. למרות שכך הדברים, קיימת הטענה כי פעם יש חיים ופעם מוות, פעם מוות ופעם חיים. פעם קבלתו של דבר ופעם דחייתו, פעם דחייתו של דבר ופעם קבלתו. טועני המילים פעם מסכימים ופעם מתנגדים, פעם מתנגדים ופעם מסכימים. ולכן – החכם הגדול אינו הולך בדרך זו. הוא רואה דברים באור השמיים הטבוע בו ולפיכך שופט אותם נכונה.

נקודת מבט זו זהה לשנייה והשנייה זהה לזו. בשנייה קיימים הנכון והמוטעה וגם בזו קיימים הנכון והמוטעה – אם כך, האם שתי נקודות אלו אינן אלא זו וההיא? הן לא מצאו את נקודת ההתאמה בניהן, ששמה הוא "ציר הדאו". ברגע בו האדם מוצא ציר זה, הוא עומד במרכז מעגל המחשבה. שם הוא יכול להגיב ללא גבול לכל נקודות המבט המשתנות. ללא גבול למסכימים וללא גבול למתנגדים. לכן אני אומר "אין דבר שישווה לאור הנאות של התודעה".

לא תהיה זו מחשבה נכונה להשתמש באצבע שלי על מנת להמחיש כי אצבעו של האחר אינה אצבע- בטח שלא כמו להשתמש באמצעים שאינם אצבע. ובדומה – המחשבה להשתמש באמצעים שאקרא להם סוס, על מנת להמחיש כי מה שאחר קורא לו סוס, אינו סוס, הינה פחות טובה מאשר לעשות זאת באמצעים שאינם נקראים סוס. לכל הדברים הקיימים בשמיים ובארץ ניתן להתייחס כמו אל האצבע. לכל אחד ממרחבם העצום ניתן להתייחס כאל סוס. האם באמת נראה לי שכך הדבר? אני אומר שכך הדבר. האם נראה לי שהדבר אינו כך? אני אומר שהוא אינו כך. שביל מקבל צורתו מצעידה קבועה על הקרקע. דבר נקרא בשמו לאחר יישום קבוע של השם שלו. כיצד הדבר? הוא כך משום שהוא כך. כיצד אינו כך? הוא אינו כך משום שאינו כך. לכל דבר יש תכונות אותן קיבל בירושה ואת הקיבולת המתאימה לו. כך הם כל הדברים ולכן – במקרה וניקח גבעול חיטה ועמוד גדול; מצורע דוחה ואישה יפה כהסי-שי המפורסמת ביופייה; דברים גדולים ודברים לא בטוחים; דברים מיושנים ודברים מוזרים – באור הדאו, יתכן והם יצומצמו לאותה הקטגוריה.

הייתה זו הפרדה שהובילה לשלמות. מהשלמות נבע הפיזור. אך אם לא מתייחסים להפרדה ולשלמות שלהם, כל הדברים יכולים לשוב לאחדותם. רק האדם בעל המחשבה הרחבה ידע כיצד להבינם באחדות זו. היות וכך הדברים, בואו נוותר על הדבקות בנקודות ראותנו ונעסיק עצמנו בנקודות המבט המקובלות. דרך זו מובילה לשפיטה מקיפה ושפיטה שכזו מבטיחה את הצלחת החקירה. משהושגה חקירה זו, אנו קרובים למטרת חיפושנו ושם אנו עוצרים. כאשר אנו עוצרים ואיננו יודעים כיצד קרה הדבר, זהו הדבר לו אנו קוראים דאו.

כשאנו אנו מעבידים את רוחנו והאינטליגנציה שלנו ומתעקשים בעקביות לבסס את נקודת מבטנו, ובנוסף איננו מכירים בהסכמה המניחה את היסוד לדעתנו ולדעתם של האחרים, אנו בעצם נמצאים במצב שנקרא "השלושה של הבוקר". למה מתכוונים באמרה "השלושה של הבוקר"? באחת הפעמים שומר הקופים נתן לקופיו אצטרובלים ואמר "בבוקר אתן לכם מנה משולשת ובערב מרובעת". בתגובה לכך הם כעסו והוא אמר "בסדר, בבוקר אתן לכם מרובעת ובערב משולשת". שתי הצעותיו היו זהות, אך האחת הכעיסה את הקופים והשנייה ריצתה אותם. זו ההמחשה של הנקודה אותה אני מדגיש. לכן, החכם הגדול מאחד ויכוחים בהסכמות ובהתנגדויות ביניהם. הוא נח ביצירה השווה של השמיים. שני צידי השאלה קבילים.

הידע של אנשי קדם הגיע עד לנקודה הקיצונית. מה הייתה נקודה זו? היו כאלו שהחזיקו בדעה כי בהתחלה לא היה דבר. זוהי הנקודה הקיצונית. הנקודה הרחוקה ביותר עליה לא ניתן להוסיף דבר. הקבודזה השנייה חשבה כי בהתחלה אכן היה קיים משהו, אך כזה שבני האדם לא יכולים לתפוס בהכרתם ולהגיב אליו. בקבודזה השלישית אמרו שאכן היה משהו שהכרתם של בני האדם יכלה לתפוס, אך לא הביעו דעות שונות מה הוא אותו קיום ראשוני.

בעקבות הבעתן של דעות מנוגדות והחלטיות על המשהו הזה נוצרה פגיעה בדוקטרינה של הדאו. הפגיעה הזו בדוקטרינה של הדאו, הובילה ליצירת העדפות פרטיות. האם זה וודאי כי הפגיעה באה בעקבות העדפות אלו? אם הפגיעה אכן קרתה לאחר היווצרותן, מתודת הנגינה של קאו בקתרוס הייתה טבעית. אם הפגיעה נוצרה לפני היווצרותן, אז לא הייתה יכולה להיות נגינה כשל קאו. ( חלק זה הקשור למוסיקאי קאו אינו ברור). קאו וואן מנגן בקתרוס, שי קוואן מציין זמן במקלו והוי דזה נותן דעתו. הם היו יוצאים מגדר הרגיל.

ביחד נשענו הם על עץ. הידע של שלושת אנשים אלו באומנויות השונות היה כמעט מושלם, לכן תרגלו אותן עד תום חייהם. הם אהבו אותן משום שהיו שונות משל האחרים. הם אהבו את הידע שלהם ורצו להכירו לאחרים. היות ולא היו ברורים ולמרות שניסו, הם סיימו בשיחה מעורפלת על הקשה והלבן. גם בניהם, למרות כל ניסיונותיהם, סיימו חייהם מבלי להשיג מאום. אם ניתן לומר כי הם הצליחו בדרכם, אזי אני שואל – האם גם אני מצליחן? אם לא ניתן להכריז עליהם כמצליחנים, הרי לא אני ולא אף אדם אחר יכולים להיקרא מצליחנים.

לכן, החכם הגדול מעריך מאוד ניצוץ של אור בתוך בלבול ותסבוכת. כשאדם אינו משתמש בדעתו אלא  בדעה המקובלת, הדבר נקרא – להשתמש באור הנאות.

כעת הנה כמה אמרות אחרות. אינני יודע אם הן בעלות אותן תכונות כשל אלו שציינתי קודם. אינני יודע אם הן בעלות תכונות שונות. בכל אופן יש להן תכונות משל עצמן ושאינן יכולות להבדל מהאחרות. ברשותכם אסביר את העניין – הייתה התחלה. הייתה התחלה לפני התחלה זו. הייתה התחלה שקדמה להתחלה הזו שלפני ההתחלה. היה קיום. היה אי קיום. היה אי קיום שקדם להתחלה של האי קיום. היה אי קיום לפני האי קיום שקדם להתחלה של האי קיום. אם פתאום היה אי קיום, איננו יודעים אם באמת היה קיים דבר כלשהו, או לא. אני אמרתי את שאמרתי, אך אינני יודע אם דברי קשורים לעניין או לא.

תחת השמיים, אין דבר גדול יותר מגבעת הסתיו והר טהאי הינו קטן. אין מי שחי חיים ארוכים יותר מילד שמת בינקותו. פאנג זו (המוזכר בפרק 1 – כמי שחי חיים ארוכים) לא עזב את חייו בטרם עת. השמיים, הארץ ואני נוצרנו יחד וכל הדברים ואני, אחד הם. היות ואחד הם, האם ניתן לדון בהם? היות ודנים בהם כאחד, הרי חייב להיות מקום לדיבור. האחד והדיבור הם שניים. שניים ואחד הם שלושה. כך ממשיכים הלאה ואף החשב המיומן ביותר לא ידע להגיע לסוף. עד כמה וכמה לא יוכל לעשות זאת אדם רגיל. לכן, מהאי-קיום אנו ממשיכים לקיום עד שמגיעים לשלושה. משם ממשיכים מקיום לקיום. עד לאן נוכל להגיע? הבה נזנח המשך זה ופשוט ננוח כאן.

בהתחלה נפגש הדאו בתגובה של אי הכרה. בהתחלה לדיבור לא הייתה תבנית קבועה של הבעה. מסיבה זו באו ההפרדות של הדעות שונות. הרשו לי לתאר לכם הפרדות אלו: שמאל וימין; יחסים והמחויבויות שלהם (יושרה); חלוקה והבדלה; יריבות ותחרות; אלו הן "שמונה האיכויות". מחוץ לגבולות עולם האדם (החלל והזמן) החכם מעסיק מחשבותיו, אך אינו מתדיין על דבר. בתוך הגבולות הוא מעסיק מחשבותיו, אך אינו שופט. בספר הקהון-קהיו ( האביב והסתיו – ספר בו קונפוציוס משבח את המלכים הקדמונים), החכם הגדול מציין את דינו, אך אין הוא טוען כי הצדק עמו וכך מפריד הוא צביונותיו אלו מאלו מבלי שיראה. הוא טוען שלא בדרך הטיעון. כיצד הוא עושה זאת? החכם הגדול חובק דעותיו בחזהו, בעוד שאר בני האדם מציבים טיעוניהם על מנת להראותם לאחרים. לפי-כך קיימת האמרה "מחלוקת הנה הוכחה לראייה שאינה צלולה."

הדאו הגדול אינו מודה כי הוא מהולל. הטיעון הגדול אינו מצריך מילים. נדיבות גדולה אינה בהכרח נדיבה. אדישות גדולה אינה מפארת את האנושות. אומץ לב גדול אינו נראה בגבורה עיקשת.

הדאו המוצג איננו דאו. מילים ווכחניות אינן מגיעות למקומן. נדיבות המתורגלת בעקביות אינה משיגה יעדה. אדישות גדולה המפארת טוהרה אינה מקורית. אומץ לב עיקש ביותר אינו יעיל. חמשה דברים אלו נראים עגולים אך הם נוטים להיות מרובעים ומקובעים במקומם. לכן, ידע העוצר היכן שאינו יודע, הנו הגדול מכולם. מי מכיר את הטיעון שאינו מצריך מילים ואת הדרך שאין לצעוד בה?

אדם היודע זאת יש לו את מה שנקרא "בית אוצרות השמיים" (כינוי לדאו). ניתן למזוג לתוכו מבלי שיתמלא, ניתן למזוג ממנו מבלי שיתרוקן וכל זאת מבלי לדעת מהיכן מגיעה האספקה. איכות זו נקראת "מאגר האור" (כינוי לדאו).

בשל כל הנאמר קודם, יאו הזקן פנה לשוּן ואמר "אני מבקש להכניע את שליטי שלוש המדינות הקטנות –זונג, קוואי והסו-אאו. אפילו כשאני עומד בהיכלי אינני מצליח להוציאם מראשי, כיצד הדבר? שון ענה לו "שלושה שליטים אלו חיים במדינותיהם הקטנות כאילו הם בין ענפים ולחות מחניקה. כיצד זה שאינך יכול להוציאם ממחשבתך? בעבר היו עשר שמשות שיצאו יחדיו, כל הקיים הואר על ידן, סגולתך צריכה להעפיל על כל השמשות הללו!"

ניה קהוא (דאואיסט מכובד שהיה המורה של חסו יוּ) שאל את המורה שלו וואנג אי "אדוני, האם אתה יודע על מה מסכימים כל היצורים?" "כיצד אדע זאת?" הייתה התשובה. "האם אתה יודע מה אינך יודע?" שאל הראשון שוב וקיבל את אותה התשובה. בפעם השלישית הוא שאל "אם כך, האם לכל היצורים אין ידע?" ואנג אי ענה כמו בפעמים הקודמות אך הוסיף "אף על פי כן אנסה להסביר למה אני מתכוון. כיצד אתה יודע שכשאני אומר ש"אני יודע" אני מראה באמת שאני יודע וכשאני אומר כי "אינני יודע" אני מראה באמת שאיני יודע? תן לי לשאול אותך כמה שאלות: אם אדם ישן במקום טחוב, חלציו יכאבו וגופו יהיה כשל מת, האם כך יקרה גם לצלופח? אם יהיה על עץ הוא יפחד וירעד, אך האם גם הקוף יגיב כך? האם יודע כל אחד מהשלושה את מקומו הנכון? בני אדם אוכלים חיות הניזונות מחיטה ועשב. הצבי ניזון מהעשב הדק ביותר, מרבה הרגליים נהנה לו מתולעים קטנות וינשופים ועורבים מתענגים מעכברים. אך האם אחד מהארבעה יודע מה הוא הטעם הנכון? הקוף בעל ראש הכלב מוצא זוגתו אצל גיבון. הדישון והצבי חיים יחד. הצלופח נהנה בין דגים אחרים. בני האדם ראו במאו זהיאנג ולי-קי כיפות בנשים, אך כשראו אותן הדגים הם צללו עמוק לתוך המים על מנת לברוח מהן. הציפורים עפו גבוהה מפניהן וכשראו אותן הצבאים, הם התפזרו לכל עבר. האם אחד מארבעת אלו יודע איזו מהנשים בעולם כולו, היא המושכת בדרך הנכונה. כפי שאני רואה את העניין, העיקרון הראשון של נדיבות ויושרה, והדרכים להסכמה ואי הסכמה, מבולבלים ומבלבלים הם. כיצד יתכן שאדע להבדיל בניהם?"

ניה קהוא הוסיף ואמר " אדוני, מאחר ואתה אינך יודע מה מועיל ומה פוגע, אשאל האם באותו האופן גם האדם המושלם אינו יודע." וואנג אי ענה "האדם המושלם רוחני הוא. אגמים גדולים ירתחו כשהוא בתוכם והוא לא ירגיש חומם. נהרות ההו וההן יקפאו והוא לא ירגיש קורם. סופות רוח ירעידו הרים ויחצו אוקיינוסים, אך הוא לא יפחד. בהיותו כזה הוא נוסק לעננים של אויר, רוכב על השמש והירח ומסתובב בנינוחות מעבר לארבעת הימים. חיים ומוות אינם יוצרים בו שינויים, בטח ובטח שיעילות ופגיעה אינם עושים זאת.

קהו-זהיאו שאל את קהאנג-וו דזה "שמעתי את המאסטר אומר דברים אלו – " החכם הגדול אינו מעסיק עצמו בעניינים ארציים. הוא אינו מעמיד עצמו בדרכו של הרווחי ואינו מנסה להימנע ממה שפוגע. אין לו הנאה בחיפוש. הוא אינו דואג להימצא בדרך מסוימת. הוא מדבר ללא דיבור, הוא אינו מדבר כשהוא מדבר. כך מוצא הוא את הנאתו מחוץ לאבק העולם. "המאסטר החשיב דברים אלו כשאריות זרימה של מילים ריקות, אני מחשיב זאת כתיאור של מסלול הדרך המסתורית, אדוני, מה אתה חושב על כך?" קהאנג וו דזה ענה "מילים אלו יבלבלו אפילו את חוואן-טי (הקיסר הדזהוב), על-אחת כמה וכמה שקהיו לא יבינן. יותרה מכך, אתה נמהר מידי בהגשת הערתך, רואה את הבידזה ומחפש את התרנגולת. רואה את הקשת ומיד מחפש את היונה הצלויה. אנסה להסביר לך את העניין בדרך קשה. האם תאזין לי באותו האופן ? כיצד יכול מישהו לעמוד לצד השמש והירח ולהחזיק תחתיו את כל החלל וכל הזמן. החכם שומר פיו סגור ושם בצד שאלות חשוכות ושאינן בטוחות. בני האדם בדרך כלל ממהרים ומתאמצים. החכם הגדול נראה טיפש, כאילו אינו יודע דבר. הוא מערבב עשרת אלפים שנים יחדיו לתפישת זמן אחת. הדברים במרחב הולכים בספונטניות במסלולם. הם כולם לפניו בעשותם כך".

"כיצד אני יודע כי אהבת החיים הינה אשליה והסלידה מהמוות אינה אלא כמו איש צעיר המאבד דרכו ואינו יודע שהוא בעצם בדרכו לביתו? לי קי הייתה ביתו של שומר הגבול של מדינת אי. כאשר שליט מדינת זין לקח אותה לראשונה היא בכתה עד שכל שמלתה נרטבה. לאחר שחלקה עם המלך את כרכרתו המפוארת, אכלה מהתבואה והבשר, היא כבר הצטערה שבכתה. כיצד יודע אני שהמתים אינם מתחרטים על תאוותם הקודמת לחיים?"

אלו החולמים על התענגות משתייה, אולי יקננו יבכו בבוקר. אלו החולמים על קינון ובכי, יכולים לצאת לצייד בבוקר. בזמן שחלמו הם לא יידעו כי זהו חלום. הם אולי אפילו ניסו לפרש את המקרים בזמן החלום עצמו, אך כאשר התעוררו ידעו כי הם חלמו. יש התעוררות גדולה, אחריה נדע כי החיים הם חלום גדול. הטיפשים תמיד חושבים שהם ערים ובהבדלה נאה מתעקשים על ידיעותיהם. הם פעם בתפקיד שליטים ופעם בתפקיד חתנים. קהיו היה צר אופקים וחסר סובלנות. הוא ואתם חולמים. אני שאומר כי אתם חולמים, חולם בעצמי. מילים אלו נראות משונות, אך אם לאחר עשרת אלפים שנים אנו נפגש עם חכם גדול שידע כיצד להסבירן, יהיה זה כמו להיפגש עימו בהפתעה, באחד הבקרים או הערבים.

היות וגרמת לי להיכנס לשיחה זו עמך, יתכן שהתעלית מעליי, אך האם נובע מכך כי אתה צודק ואני טועה. יתכן כי אני התעליתי מעליך אך האם נובע מכך כי אני צודק ואתה טועה? האם אחד מאיתנו צודק והשני טועה? האם שנינו טועים או צודקים? היות ואיננו יכולים להגיע להבנה הדדית ומוסכמת, לבטח בני האדם ימשיכו להיות בחשכה לגבי נושא זה.

למי אפנה שישפוט בעניין? אם אפנה לזה שמסכים עמך כיצד יוכל הוא לעשות זאת נכונה? כך גם אם אפנה לזה המסכים עימי. המקרה יהיה דומה גם אם אפנה לאחד ששונה מאיתנו או לאחד המזדהה עם שנינו. בדרך זו אני אתה וכל האחרים לא נוכל להגיע להבנה הדדית. האם אנו צריכים לחכות לחכם הגדול? איננו צריכים לעשות זאת. לחכות שהאחרים ילמדו כיצד משתנות דעות מנוגדות יהיה כמו לא לחכות כלל. ההרמוניה בניהן נמצאת בתפקוד הבלתי נראה של השמיים ובהליכה בדרך זו לעבר מרחב בלתי מוגבל. על ידי מתודה זו אנו יכולים להשלים את שנות חיינו מבלי שדעתנו תופרע.

מה הכוונה במילים "הרמוניה של דעות מנוגדות נמצאת בתפקוד הבלתי נראה של השמיים? " יש הסכמה לדעה ויש התכחשות לה. ניתן לטעון אותה וניתן לדחות אותה. אם ההסכמה תהיה מותאמת לעובדה מציאותית, הדבר יהיה שונה מהתכחשות לה. לא ניתן להתווכח על כך. אם טיעונה יהיה נכון, זה בוודאי שונה מדחייתה. גם על כך לא ניתן להתווכח. בואו ונשכח את מעגל הזמן, בואו נשכח את הסתירות בין הדעות. בואו נפנה לאינסופי (הדאו) ונתפוס מקומנו שם.

הפנומברה שאל את הצל "מוקדם יותר התהלכת לך ועכשיו נעצרת. מוקדם יותר ישבת ועכשיו נעמדת. כיצד זה שאין בך יציבות?" הצל ענה לו "אני מחכה לתנועתו של משהו אחר שיעשה את מה שאני עושה, והמשהו האחר הזה מחכה גם הוא לתנועתו של משהו אחר שיעשה את מה שהוא עושה. כשם שאני מחכה האם כך שקשוק הנחש מחכה לנחש וכנפי הצרצר לצרצר? כיצד אדע מדוע אני עושה דבר אחד, או לא עושה דבר אחר?"

אני, ג'ואנג -דזה, חלמתי שאני פרפר, מתעופף לי, נהנה כל-כך עד שלא ידעתי כי זה אני. פתאום התעוררתי ושוב הייתי צ'או המקורי. לא ידעתי אם קודם היה זה צ'או שחולם כי הוא פרפר או שעכשיו אני פרפר החולם שהוא צ'או. בין צ'או והפרפר חייב להיות הבדל. זהו המקרה שנקרא הטרנספורמציה של הדברים. ( כלומר – השינוי של הדברים, הוא אינו אלא אשליה כמו כל התנסויותיהם של בני האדם).

 פרק 3 : סוד שמירת החיים

לחיינו יש גבול, אך לידע אין. תהיה זו סכנה ללכת באמצעות המוגבל, אחר הבלתי מוגבל. אנו מודעים לכך ולמרות זאת ממשיכים לחפש להגדיל את הידע שלנו. הסיכון בלתי נמנע. אין צורך בלעסוק בדבר טוב, תוך כדי מחשבה על התהילה שבו. אין צורך לעסוק ברוע, עם מחשבות על העונש שבחלקו. התאמה עם האלמנט המרכזי של טבענו (הדאו) הינה הדרך הפשוטה לשימור הגוף, לתחזוקת החיים, להזנת הורינו ולהשלמת את תקופת חיינו.

טבחו של המלך הוי ממדינת ליאנג פרש שור למען שליט מדינת הוי. כל פעם שהניף ידו עם הסכין הוא נשען לפנים עם כתפיו, נטע כפות רגליו והפעיל לחץ בברכיו. צלילי ביתור העור ופעולת פריסת הסכין היו במקצב הרגיל. תנועות וצלילים נתמשכו כבריקוד יער התות ותוויו המתמזגים של "המלך שאו". השליט אמר "אהה, ראוי להערדזה! אומנותך הפכה ממש מושלמת!". לאחר שסיים מלאכתו הניח הטבח את סכינו וענה "משרתך אוהב את מתודת הדאו, זהו דבר המתעלה מעל לאומנות". כשרק התחלתי לחתוך שוורים לא ראיתי דבר פרט לחריצי החיתוך. לאחר שלוש שנים הפסקתי לראותם. עתה אני רואה בחיתוך השור תעסוקה רוחנית ואינני מביט באמצעות עיניי. השימוש בחושיי הושלך הצידה ורוחי פועלת על פי רצונה. בהביטה על הקווים הטבעיים, סכיני חודרת דרך הסדקים הגדולים ומשספת דרך החללים, אומנותי נמנעת מהקרומים הקושרים ובטח-ובטח מהעצמות הגדולות".

"טבח טוב מחליף סכינו כל שנה משום שאולי נפגעה במהלך החיתוכים. טבח מצוי מחליף כל חודש וסביר להניח כי אולי אפילו נשברה, אני לעומת זאת משתמש בסכיני כבר תשע עשרה שנים. היא חתכה כמה אלפי שוורים ולהבה עדיין חד כאילו הגיע זה עתה, חדש, מאבני ההשחזה. ישנם המרווחים הדקים של המפרקים ועובי להב הסכין  אינו ניתן להערכה. להב דק נכנס היכן שהמרווחים הדקים נמצאים וזז שם בקלות. יש לו די והותר מקום. יתרה מכך, כשאני מגיע למפרק מורכב ורואה כי יש קושי מסוים, אני ממשיך בחשש ובזהירות, לא מרשה לעיניי למוש מהמקום ומזיז ידי באיטיות. כך על ידי התזוזה הקלה ביותר של הסכין, החלקים נפרדים במהירות ונופלים כעפר לאדמה. באותו הרגע אני נעמד זקוף כשסכיני בידי, מביט סביב בנינוחות, מלא באוויר של סיפוק, מנוגב ונקי ומניח אותו בנדן". השליט וואן-הוי אמר "מצוין! שמעתי את מילות טבחי ולמדתי מהן מהי הזנת חיינו".

כאשר קונג-ואן הסיין ממדינת וואי ראה את המאסטר של השמאל הוא נחרד ואמר "איזה מן אדם זה? כיצד זה יש לו רק רגל אחת? זהו מעשה משמיים או מעשה בני אדם? לבטח משמיים ולא מבני אדם. השמיים עשוהו כך עם רגל אחת. באישיות בן האדם יש לכל רגל את מהותה, מכך אני מסיק כי הדבר בה משמיים ולא מבני אדם."

פסיון הגבעות צריך עשרה צעדים על מנת למלא פיו באוכל ושישה צעדים על-מנת לשתות, ובכל זאת לא היה מעדיף להזין עצמו בלול. למרות שבלול רוחו תהנה משפע מלכותי, הוא אינו מחשיב זאת כטוב.

כשלאו טאן (לאו דזה) מת, קהין-שהי הלך לנחם את מקורביו. לאחר שניכנס ואז יצא, החליט לוותר והלך. תלמידיו אמרו לו "נכון שהיית חבר של המאסטר?" "הייתי" ענה. "האם יאה כי תביע תנחומיך כבמעט שעשית?" קהין שהי ענה "אכן יאה. בראשית, חשבתי כי הוא היה האדם שבבני האדם וכעת איני חושב כך. כשנכנסתי מעט קודם והבעתי תנחומי, הגברים המבוגרים יבבו כאילו איבדו בניהם והצעירים יבבו כאילו איבדו אמם. בכך שמשך אותם ואיחד אותם לעצמו, הוא גרם להם להביע מילות תנחומים שלא מרצונם ולייבב שלא מרצונם. היית זו הסתתרות מהשמיים הטבעיים שלו ושימוש מופרז ברגשות האנושיים שלו; שכחה של מה שקיבל כשנולד; אנשי קדם קראו לכך- "העונש שבא כתוצאה מהזנחת טבע השמיים". "כשהמאסטר הגיע לעולם, היה זה בדיוק ברגע הנכון, וכשהלך מהעולם, היה זה המשך פשוט לבואו. כשיש הסכמה לגבי מה שמגיע בזמנו הנכון, וקבלת הפסקת קיומו, אין מקום לאבל או שמחה. אנשי קדם תיארו את המוות, כשחרור מהמיתר עליו תולה האל את החיים (בכך רואים שהקדמונים התייחסו לאל האחד, משהו שאינו אופייני לתקופה של לאו דזה). אנו יכולים לציין כאן גם את מקלות הבעירה שנאכלו; את האש שלהן ניתן להעביר למקום אחר ואילו אנו לא נדע אם היא פסקה" (המקלות משולים לגוף האדם והאש לרוח החיה. הגוף נאכל במותו, אך הרוח ממשיכה עוברת למשכן אחר).

פרק 4 : בעולם בני האדם

יאו הוי תלמידו המועדף של קונג ני (קונפוציוס) ניגש אליו על-מנת לבקש ממנו לעזוב. "לאן מועדות פניך" שאל המאסטר. "אלך למדינת וואי"  הייתה התשובה. "ומה מטרתך?" "שמעתי ששליט וואי נמצא בערוב שנותיו ואינו מתייעץ עם אף אחד לגבי דרכו. הוא עוסק במדינה כאילו הייתה עניין של מה-בכך, ללא כל יכולת לראות טעויותיו. הוא מתייחס בקלילות לבני עמו המתים; אלו שרועים ברחבי המדינה כאילו אין מקום קטן יותר היכול להכילם. התושבים אינם יודעים למי לפנות. מאסטר, שמעתי אותם אומרים "עזוב את המדינה הנשלטת כראוי ולך למדינה בה חוסר הסדר ניצח". בפתח דלתו של הרופא יש הרבה חולים. באמצעות הדברים ששמעתי ממך אני מתכוון לחשוב על כמה מתודות המתאימות לוואי ואולי ניתן כך לרפא את הרוע במדינה."

קונג-ני ענה "אבוי! הסיכון הוא שתלך ורק תסבול מהעונש שלך! המתודה הנכונה במקרה שכזה תהיה לא להתמזג איתם. התמזגות שכזו תהפוך מתודה אחת לרבות. ריבוי שכזה יביך אותך. המבוכה תגרום לך לחרדה. כמה חרד שתהיה, לא תוכל להציל עצמך. האדם המושלם של הזמן העתיק ידע קודם כל בתוך עצמו מה ברצונו לעשות ולאחר מכן הוא מצא מה התגובה לכך אצל האחרים. אם מה שהיה בתוכו לא היה יציב, איזה פנאי היה לו לעסוק בעיניים של רודנים."

"בנוסף, האם את יודע כיצד מתכלה סגולה וכיצד חוכמה ממשיכה להציג עצמה? סגולה מתכלה במרדף אחר שמה וחוכמה מחפשת להציג עצמה בשאפתנות מול אחרים. ברדיפה אחר השם, בני אדם מפילים זה את זה, חוכמה הופכת לנשק תחרותי. שני דברים אלו הם כלי הרשע ואינם צריכים לקבל מסלול חופשי בהתנהלותו של אדם. בהנחה כי סגולתו של אדם גדולה וכנותו מוצקה, אם הוא אינו מבין את רוחם של אלו עליהם הוא רודזה להשפיע; בהנחה כי הוא גם משוחרר מנטיה לשאיפת המוניטין, אם הוא אינו מבין מחשבתם – הרי אז, הוא פשוט מתעקש על יושרה ונדיבות. הוא מציגם בשפה הקשה וישירה ביותר בפני העריץ, אשר שונא את זה המחזיק בהצטיינויות אלו ולכן יפגע בו כבמי שגרם לו נזק. זה הפוגע באחרים לבטח ייפגע מהם בחזרה. אתה בוודאי תפגע מהאנשים אליהם אתה הולך.

עוד בעניין זה, אם למשל הוא נהנה בחברת אנשי ממון ומסתייג מההפוכים להם, מה לך ללכת ולהימנע מלהיות כמוהו? עוד לפני שתתחיל להכריז על השקפותיך, הוא כמלך ושליט ינצלך ויתחרה בך על מנת לנצח. עינך יבהו ויתמלאו במבוכה; אתה תנסה להיות נינוח עימו; תמסגר מילותיך בחרדה; התנהגותך תותאם לשלו; אתה תסכים עם השקפותיו. בעצם כך רק תוסיף אש לאש ומים למים ותעצים את מה שאנו קוראים לו רוע. בהתחלה לא יהיה גבול לסימני ההבדל בניכם. תהיה בסכנה, היות ותראה כי הוא אינו מאמין לך, תעצים מילותיך ולבטח תמות בידי עריץ שכזה.

"בעבר קיאה הרג את קוואן (העריץ אשר אחריו הסתימה שושלת הסיא) ואת לונג-פאנג (שר עשיר ששירת בממשלתו). קאו (רודן אשר אחריו הסתיימה שושלת שאנג) הרג את הנסיך פי-קאן (אחיו למחדזה של קאו, שליט משושלת יין). שניהם טיפחו אישיותם, כופפו עצמם נמוך אל המעמד הנמוך על-מנת לנחמו כשסבל מדיכוי. הם התנגדו לשליטים מעליהם ואלו הביאו עליהם הרס, בשל התנהלותם. זהו היחס לו זכו בעקבות תהילתם. בזמן העתיק, יאו תקף את מדינות זונג-קהי והסו-או, יו תקף את את שליט הו. כל האוכלוסייה הושמדה ומדינות אלו נשארו ריקות מבלי שנשאר מי שיאכלס אותן. הם נלחמו ללא הפסקה. כמיהתם ליכולת לקבל כל מה שניתן הייתה חסרת סיפוק. שליט וואי הוא כמוהם, כזה הכמהה לתהילה וחומר רב יותר; הלא שמעת זאת? חכמים גדולים אלו לא יכלו להתגבר על הצמה לתהילה וחומר, על אחת כמה וכמה שאתה לא תוכל לעשות זאת. אף על-פי כן אתה צריך קרקע למסלול בו אתה מבקש לצעוד; התפלל ונסה לומר לי מה הוא.

יאן הואי אמר "האם אני יכול ללכת ולעשות זאת ביושר ואנושיות תוך כדי שימוש בכל המאמץ שבי כך שאהיה מאוחד בתוכניות פעולותיי?" התשובה לכך הייתה "כיצד תוכל לעשות זאת? איש זה מציג עצמו כמוצף בסגולות ויש לו יוהרה גובהה. לא ניתן לקבוע רגשותיו לפי הבעות פניו. אנשים רגילים אינם מעיזים להתנגד לו והוא ממשיך בדרך בה הוא משפיע עליהם, לחפש עוד ועוד אחר סיפוק מחשבותיו שלו. ניתן לתארו כאחד שאינו מושפע מסגולות המגיעות אליו ועוד פחות משיעורים הניתנים לו. הוא יהווה מכשול ויסרב להשתנות. יתכן והוא יסכים עימך כלפי חוץ אך בתוכו לא יישא גינוי עצמי. כיצד תוכל כך ללכת אליו ולהצליח?"

יאן הואי המשיך "אם כן- בעוד שבתוכי אשמור על כוונה ישירה, כלפי חוץ אראה כי אני מתכופף. בשמירה הפנימית על כוונתי הישירה אהיה בשיתוף פעולה עם השמיים. אני מדבר על שיתוף פעולה עם השמיים משום שאני יודע שהשליט אותו אנו מתכוונים לעצב, הינו בן השמיים וכך גם אני והשמיים מתייחסים אלינו כבנים שלהם בשוויון. היות וכך הם הדברים, האם אני צריך לתהות באם בני האדם מסכימים למילותיי או דוחים אותן? בדרך זו בני אדם יכריזו עליי כילד כן ופשוט שאינו מתחכם ובעצם נשלט ע"י הדאו. כך הוא המקרה של להיות בשיתוף פעולה עם השמיים"

כשאתכופף חיצונית כלפי השליט אהיה בשיתוף פעולה עם בני האדם. לסחוב מזכרות למזבח, לכרוע ברך ולכופף את הגוף בהערדזה – אלו הם מצוות השרים. הם כולם מיישמים אות. האם אני צריך שלא לעשות כך? כשאעשה מה שאנשים אחרים עושים לא יהיה להם במה להאשים אותי. כך הוא המקרה של להיות בשיתוף פעולה עם בני האדם.

כשאדזהיר על כוונותיי במלואן תוך כדי שיוכם לימים העתיקים, אהיה בשיתוף פעולה עם אנשי קדם. אומנם מילותיי תהיינה כגנאי לשליט, אך הן לא יהיו שלי אלא של הקדומים. אהיה ישיר אך לא ניתן יהיה להאשים אותי.

כך הוא המקרה של להיות בשיתוף פעולה עם הימים העתיקים. האם כך אני יכול ללכת לוואי ולהצליח?" "בהחלט שלא" ענה קונג ני. "כיצד תוכל לעשות זאת? יש לך יותר מדי תוכנית להתקדמות ולא ריגלת אחר אופיו של השליט. אתה אכן מכיר את תוכניותיך ולכן תהיה משוחרר מחריגות, אך זו תהיה התוצאה היחידה. האם בדרך זו תוכל לבצע שינוי? כל זה מראה רק את מחשבתו של מורה".    

יאן הוי אמר "אינני יכול להמשיך יותר. אני מבקש ממך שתאמר לי מה היא המתודה." קונג ני אמר "צום".  הנה יש לך מתודה, האם תוכל ליישמה בקלות? האדם שיחשוב כי קל הדבר ינודה ע"י השמיים הזוהרים". הוי אמר "משפחתי ענייה. כבר כמה חודשים שלא היה לנו משקה נאצל או טעמנו אוכל שאינו חוקי ואפילו לא ירק בעל ריח חזק. האין זה צום?" התשובה לכך הייתה "צום זה מתאים להקרבה אך אין הוא צום של המחשבה". "אני מבקש לשאול מהו הצום של המחשבה" אמר הוי וקונג ני ענה "שמור על אחדות מושלמת בתנועת מחשבתך. אל תחכה שאוזניך ישמעו זאת, אלא תודעתך. אל תחכה שתודעתך תשמע זאת אלא לרוחך הנושמת. תן לשמיעת האוזניים לנוח עם האוזניים. תן לתודעה לנוח באמת של הכוונה הנכונה. כך הרוח חופשייה מתפיסות קדומות ומחכה להופעתם של הדברים. היכן שנמצא המסלול הנכון, זה השל הדאו, מתקיים חופש מכל הדעות הקדומות – חופש שכזה הוא צום מחשבה. לאחר תרגול המתודה במשך זמן מה חזר הוי ואמר "לפני שיכולתי ליישם מתודה זו, שם הייתי הוי בכבודי ובעצמי, עכשיו, לאחר שיישמתי אותה, אותו הוי שהייתי נפטר. האם ניתן לראותי כחופשי מתפיסות קדומות?" המאסטר ענה לו " לגמרי. אני אומר לך כי עכשיו תוכל להיכנס ולהיות נינוח היכן שנמצא השליט מבלי להתעמת עם המוניטין שלו. אם תראה כי הוא מקשיב לעצותיך תן לו לשמוע הערותיך, אם תראה כי אינו מקשיב היה שקט. אל תפתח דלת אחרת ואל תחפש תרופה אחרת. התהלך עימו כמו עם חבר למגורים כאילו אין לך כל דעה אחרת וכך לא תרחק מהצלחה במטרתך. אין קושי בלא לעשות צעד, אך קשה לצעוד מבלי להשאיר עקבות על הקרקע. כשפועלים בענייני האדם קל ליפול לצביעות, אך בפעולה לפי מנהג השמיים קשה להיות צבוע. שמעתי על עוף בלא כנפיים אך לא על מעוף בלעדיהן. שמעתי על ידע החכם, אך לא שמעתי על הידע של זה שאינו חכם. הבט על הנקב משמאל על הקיר – הדירה הריקה כולה מוארת מהאור החודר דרכו. השפעות הולמות שוכנות בתודעה השומרת אותן, כאילו היו במקום המתאים להן. גם כאשר אינן שוכנות שם, מתקיים הדבר הנקרא הגוף יושב והתודעה דוהרת מעלה. המידע המגיע דרך האוזניים והעיניים, מובן בפנים והידע של התודעה הופך למשהו חיצוני. כאשר זהו המקרה האינטליגנציות הרוחניות עושות צעדיהן עימנו ועוד יותר מכך אנשים אחרים. כל הדברים עוברים השפעות המשנות אותם. כך היה הדבר כשממלכות יו ושאן עברו וזה מה שתרגלו פו-הסי וקי-ליו, על אחת כמה וכמה צריכים לקיים כלל זה בני אדם אחרים!

דזה קאו, הדוכס של מחוז שהא התכונן להמשיך במשימתו למדינת קהי, הוא פנה אל קונג ני ושאל אותו "המלך שלח אותי למשימה מאוד חשובה. סביר להניח שבקהי יתייחסו אליי כנציב גבוהה אך לא ימהרו לדון איתי בעסקים. במדינה זו קשה להניע אפילו אדם רגיל לעשייה, על אחת כמה וכמה את נסיך המדינה! אני מלא בהערכה, אתה אדוני, אמרת לי פעם כי מכל הדברים הקיימים, קטנים או גדולים, יש אך מעט מהם שבמקרה ולא יתנהלו בדרך הנכונה (של הדאו) יגיעו לסיומת שמחה. הוספת ואמרת שבמידה ודבר לא יצלח, לבטח היה שם רוע מצד בני אדם. אמרת עוד כי במידה ויש הצלחה וגם אם אין, יהיה זה רק האדם בעל הסגולה שיוכל לשמור שלא תהיה פגיעה. מזוני מורכב ממאכלים שאינם מובחרים ואיני מחפש מעדנים. אדם אשר מיומנות הבישול שלו אינה דורשת קירור המזון, שותה. הבוקר קיבלתי עלי חובתי ובערב אני שותה מים קרים כקרח. האם אינני מרגיש את החום הפנימי ואת חוסר הנוחות? כך גם מדינתי הייתה לפני שהתערבתי בענייניה. אני כבר סובל מחרדות מנוגדות ואם הדבר לא יצלח המלך לבטח יטפל בי מעבר לרגיל. האם אתה ,אדוני, תוכל לעזור לי ולומר לי משהו בעניין?"

קונג ני ענה " בכל הקיים תחת השמיים יש להתחשב בשני דברים גדולים על מנת לשמור על זהירות – הראשון הוא הדרישה של מה שנטוע בטבע והשני השכנוע לנכון. האהבה של בן להוריו הנה דרישה הנטועה בו ואינה יכולה לעולם להיפרד מלבו. שירותו של שר את המלך הנה מה שנכון בין השמיים והארץ ואין מסתור ממחויבותו לכך. לשני דברים אלו קוראים – שתי ההתחשבויות הגדולות לזהירות. לכן בן מוצא מנוחתו בשירותו את הוריו ללא התייחסות למקום וזוהי הרמה הגבוהה של חובתו של צאצא. באותו האופן, נתין מוצא מנוחתו בשירותו את שליטו ללא התייחסות לעניין וזהו שחרור מלא של אמינות. כשבני אדם פשוט מצייתים ללבם, ההתחשבות בצער ובשמחה אינה נמצאת לפניהם. הם יודעים כי אין אלטרנטיבה לפעולתם כפי שנעשתה ומוצאים בה מנוחתם כאילו נקבעה להם, זהו ההישג הגדול של סגולה. אדם הנמצא בעמדה של שר או בן, אכן צריך לעשות את הדבר שברירתו היחידה היא לעשותו. כשהוא עוסק בפרטי העניינים ושוכח מהאדם שב,ו איזה פנאי יש לו לחשוב על הנאתו מחיים וסלידתו מהמוות. אתה, אדוני, עדיף כי תמשיך במשימתך.

הרשה לי לחזור למענך על דברים ששמעתי: בהקשר למגעים בין מדינות – כאשר אלו קרובות זו לזו, צריכות להיות חברויות הדדיות המגובות במעשים. אם הן רחוקות, צריכה להיות כנות של אמת בהודעות העוברות ביניהן. הודעות אלו יועברו ע"י השליח, אשר יהיה לו קושי בלהעביר הודעות המביעות שביעות רצון או חוסר סיפוק בין השותפות. הודעה שתעביר שביעות רצון הדדית, תועבר מוצפת בהבעה של סיפוק. הודעה של חוסר סיפוק הדדי, תועבר עם הבעה יתרה של חוסר חיבה. כך, כל הגזמה מובילה לשפה חסרת רסן ושפה שכזו נכשלת בציווי אמונתה. כשחוסר אמונה זה עולה, אבוי לשליח. משום כך הכללים אומרים "העבר את ההודעה בדיוק כפי שהיא. אל תעבירה  בשפה מוצפת וכך סביר להניח שהשליח יישאר שלם".

בנוסף לכך, מתאבקים מיומנים מתחילים בתרגילי כוח פתוחים. אך תמיד מסיימים בניסיונות נסתרים להשגת ניצחונם. ככל שהתלהבותם צומחת ומופרזת כך מפגינים הם מיומנות נפלאה יותר. חברים השותים בהתאם לחוקים, בהתחלה מראים סדר טוב אך תמיד מסיימים בחוסר סדר. ככל שהתרגשותם צומחת למעל המידה, שמחתם הופכת סוערת. כך הם האנשים בכל הדברים, בהתחלה אמיתיים אך תמיד הופכים גסי רוח. בתחילתם דרכם מתייחסים לדברים כטריביאלים, אך ככל שהסוף מתקרב הם מקבלים פרופורציות גדולות. מילים הם כמו גלים המופעלים ע"י הרוח, כשהן נאמרות, הנקודה העיקרית עליהן הן מדברות אובדת. הרוח והגלים, בקלות מוכנים לתנועתם. הצלחת העניין עליו מדברת הנקודה העיקרית אשר אובדת, עומד בסכנה גבוהה. וכך ויכוחים יוצרים קשרים ריקים ובמיוחד כשהם באים ממילים ערמומיות ובדיבור חד צדדי. אז גם הנשימה הופכת כועסת כמו זו של חיה המובאת למוות ובפראיות נושפת את זעמה. בעקבות כך צומחת איבה אצל שני הצדדים אשר בוחנים את העניין  בפזיזות שוקקת ומחשבת נקמה עולה בראשם, הם אינם יודעים כיצד הדבר. היות ואינם יודעים כיצד מחשבות אלו עולות, מי ידע כיצד יסתיימו? שליטי הדיבור אומרים "אין לתת לשליח להתנתק מהנחיותיו, אל לו למהר להסכמים, אם הוא ילך מעבר לחוקים הוא יסבך את העניינים. התנתקות מהוראותיו ופזיזות בהסכמים תביא לסיכון המשאים ומתנים. הסכם טוב מוכח לאורך זמן רב והסכם רע לא ניתן להחלפה. האין הוא צריך להיזהר?"

ועוד בעניין, תן לתודעתך למצוא הנאתה בתנאים המלווים מעמדך. טפח את המסלול המרכזי בו אתה צועד תוך התייחסות למחויבויות מהן אינך יכול להתעלם. זוהי המטרה הגבוהה ביותר. מה עוד תוכל לעשות על מנת למלא חובתך לאביך ולשליטך? הדבר הטוב ביותר שתוכל לעשות הוא להכין עצמך להקרבת חייך וזהו בעצם הדבר הקשה ביותר לעשייה."

יאן הו עמד לפני קבלת משרת המורה של הבן הבכור של הדוכס לינג ממדינת וואי. הוא התייעץ עם קו פו-יו שהיה שר בממשלת וואי וחבר מועדף של קונג-ני (קונפוציוס). הוא פנה אליו ואמר "הנה אדם צעיר זה שמטבעו מיזגו רע ביותר. אם אתן לו להמשיך בדרך הרעה תהיה זו סכנה למדינתנו. אם אתעקש על כך שיעבור וילך בדרך הנכונה תהיה זו סכנה לי אישית. חוכמתו מספיקה רק על מנת לדעת טעויות של אחרים והוא אינו יודע כי הוא בעצמו טועה. מה אעשה במקרה שכזה?" קו פו-יו ענה לו "שאלתך אכן טובה. היה על המשמר, היה זהיר, דאג להיות נכון. תוכניתך הטובה ביותר תהיה כזו- באישיותך חפש חברות עמו ובתודעתך נסה להיות בהרמוניה עמו. רק דע כי יש סכנות בשתי פעולות אלו. בזמן החיפוש אחר הקרבה אליו, אל תכנס לדרכו. בעוד אתה מטפח את ההרמוניה המחשבתית עמו אל תראה כי אתה עליון ממנו. אם באישיותך תלך בדרכו אתה תיפול עמו, תתרסק ותיהרס. אם בשמירה על ההרמוניה עם מחשבתו תראה כמה אתה שונה ממנו, הוא יחשוב כי אתה עושה זאת לשם מוניטין ושם טוב. הוא יתייחס אליך כיצור רשע. אם תמצא כי הוא ילד היה ילד עמו. אם תראה כי הוא מאותם אנשים אשר אינם משאירים חותם רגיל אחריהם, התייחס לכך בהומור. אם תמצא כי הוא משוחרר מעניינים גבוהים הראה כי גם אתה כך. הובל אותו תמיד ושמור שלא יעשה שגיאות."

האם אתה יודע מה הוא גורלו של גמל שלמה? בכעס הוא מותח זרועותיו לפנים על מנת למנוע מזה שתפס אותו למשוך אותו ממקומו. הוא אינו מודע לחוסר יכולתו להשלים את המשימה, אך הוא מראה עד כמה הוא חושב על כוחותיו. היה על המשמר, היה זהיר. אם תטפח בטחון גאוותני בהצטיינותך ותשים עצמך בהתנגשות עמו, לבטח יהיה גורלך כשל הגמל שלמה.

האם אתה יודע כיצד שומרי הטיגריסים מצליחים להתמיד במשימתם? הם אינם מעיזים לספק להם יצורים חיים, על מנת שלא לעורר בתוכם זעם מפעולת ההריגה. הם אינם מעיזים אפילו, לתת להם מזונם בשלמותו, כדי להימנע מהוצאת הזעם בזמן שסיעת הבשר. הם מחכים עד שרעבונם מפויס, כפי שהם מכירים את טיבעם הפראי ורק אז הם  מתקשרים עימם. טיגריסים שונים מבני אדם, אך הם מחבבים את אלו המזינים אותם וזהו טבעם לעשות כך. כשהם אוכלים את אלו המזינים אותם, הם עושים זאת בניגוד לטבעם.

אלו המחבבים סוסים שומרים את זבל בהמותיהם בסלים ואת השתן שלהן בכדים. כשעל הסוס נוחתים יתושים וזבובים והסוס מסלק אותם בפתאומיות בהברשת רעמתו, הוא שובר את הרסן, פוגע בעיטור שעל ראשו ומועך את החרקים על חזהו. האם צריך להיזהר כשמטפלים בהם?

הנגר המומחה שיה, היה בדרכו למדינת קהי והגיע למקום הנקרא קהו-יואן. הוא ראה שם עץ אלון ששימש כמזבח לרוחות האדמה. הוא היה כל כך גדול, כך שאם היה עומד מאחוריו שור, לא היה ניתן לראותו. היקפו היה נרחב ביותר והוא נישא לגובה שמונים אמות מעל הגבעה וזאת עוד מבלי להחשיב את עשרת ענפיו, אשר מכל אחר מהם היה ניתן לגלף סירה. אנשים התקהלו סביבו כקונים בשוק, אך הנגר לא הביט עליו, אלא המשיך בדרכו ללא עצירה. אחד מעובדיו, מאידך, הביט בו ארוכות בהתפעלות ולאחר רץ אל המאסטר שלו ואמר לו "מהיום בו התחלתי ללכת בדרכך עם הגרזן שלי, לא ראיתי מסה יפה של גזע עץ כמו זו. מדוע אתה ממשיך בדרכך ולא מביט בו?" "הבטתי" אמר מר שיה "אין מה לדבר עליו, הוא חסר שימוש – אם יבנו ממנו סירה היא תטבע, ארון קבורה שיבנה ממנו יקרב, רהיט שיתוכנן יתפרק לחלקים, דלת תתכסה בחרקים. החומר שלו אינו טוב לעשיית דבר ולכן הוא הגיע לגיל מבוגר כל כך." כשמר שיה היה בדרכו חזרה, עץ המזבח הופיע לו בחלומו ואמר לו "איזה עץ אחר אתה יכול להשוות אליי? האם תשווה אותי לאחד מעצי הקישוט שלך? ישנם שיחי עוזרר, יש עצי תפוז, עצי פומלה, דלעות ועוד צמחים נמוכים נושאי פרות. כאשר פירותיהם בשלים הם נעתקים מהם ומושלכים ארדזה לאבק, ענפיהם הגדולים נשברים והקטנים נקרעים. יכולת הפריון שלהם מביאה מרירות לחייהם. הם אינם משלימים את הזמן שקצב להם הטבע. הם מגיעים לסוף לפני בגרותם, באמצע זמנם, הם מביאים עצמם למצב הרסני אותו הם מקבלים כרגיל. כך הם כל הדברים. לאורך זמן רב חשבתי לעצמי, עד כמה איני שימושי. עשיתי זאת עד שהמאמץ הזה כמעט והרג אותי. עכשיו למדתי כי זה היה שימושי ביותר בשבילי. נניח כי היו ברשותי נכסים שימושיים, האם הייתי מגיע לגודל העצום שלי? ויותר מכך "אני ואתה שנינו דברים, כיצד זה שדבר אחד מעביר ביקורת על האחר? כיצד זה שאדם חסר שימוש יודע כל כך הרבה על עץ חסר שימוש כמוני?" כשהתעורר מר שיה הוא המשיך לחשוב על החלום. העובד שלו פנה אליו ואמר "כיצד זה שהעץ חסר שימוש אך בכל זאת משמש כמזבח לרוחות האדמה?" "עצור" אמר המאסטר "אל תוסיף מילה. הוא במקרה צמח כאן, אלו אשר אינם מכירים אותו לא צריכים לדבר חולי עליו וגם לא לדבר ברעתו. אם לא היה משמש כמזבח, האם היה בסכנת כריתה? יותר מכך, הסיבה בגללה נשמר שונה מהסיבה בגללה דברים נשמרים בד"כ.

נאן-פו דזה-קהי הילך לו על גבעות שאנג וראה עץ גדול יוצא דופן. קבודזה של עשרות כרכרות יכלו להתגונן תחת צלו שיכול היה לכסות את כולן. דזה קהי אמר " איזה מן עץ זה? הוא חייב להכיל מידה יוצאת דופן של חומר!" אך כאשר הביט מעלה על ענפיו הקטנים הם היו כל כך מעוותים וסדוקים עד שלא ניתן היה לעשות מהם דבר, לא קורות לגג ולא כלונסאות. כשהביט מטה על שורשיו גבעוליו היו מחולקים לחלקים רבים עד שלא ניתן לבנות מהם דבר, לא ארון קבורה ולא ארון אכסון. הוא ליקק אחד מהעלים והרגיש פיו נקרע ופצוע, ריחו יכול היה לגרום לאדם טרוף למשך שלושה ימים כאילו הורעל. בעקבות כל אלו הוא אמר "אכן זהו עץ שאינו שימושי לדבר ולכן הגיע לגודל כזה. אדם רוחני מכיר בערכה של חוסר שימושיות שכזו ובתוצאותיה."

במדינת סונג יש מחוז בשם קינג-שי בו עצי ברוש ותות צומחים לתפארת. הרחבים מבניהם נגדעים ע"י בני האדם הרוצים עמודים, אליהם הם קושרים את קופיהם. אלו הנפרשים עוד יותר נגדעים ע"י אצילים וסוחרים עשירים, הרוצים לוח יחיד על מנת לבנות את צדי ארונות הקבורה שלהם. בתנאים אלו העצים לא משלימים את היעוד הטבעי של חייהם ותחת הגרזן מגיעים לסוף קבוע באמצע צמיחתם. רוע זה מונע מהם לספק חומר עץ טוב.

באותו האופן ספר הקיחא (ספר הפולחן) מציין כי שוורים בעל מצח לבן, חזירים בעלי חותם הפוך, ובני אדם הסובלים מהון עתק אסורים להוות קורבן לאל הו. החכם מכיר במוזרויות אלו ומחשיב אותם  לחסרי מזל, איש הרוח לעומתו, מחשיב אותם לברי מזל.

פעם חי לו יצור מעוות בשם שו. סנטרו הסתיר את טבורו, כתפיו היו גבוהות מקודקוד ראשו ואת שערו הוא קלע כך שהיה כמו חץ השמיימה. חמשת הקרביים שלו היו לוחצות לחלק העליון של גופו ושתי עצמות האגן שלו היו צלעות. הוא הצליח להתקיים מחידוד מחטים ושטיפת בגדים. הוא יכול היה לתמוך בעשרה איש ע"י סחיבת אורז וניקיונו. כשהממשלה גייסה חיילים, שו העני הצטרף יחד עם כולם. כאשר חילקו משימות נחשבות פסחו עליו היות והיה חולה. כאשר נתנו לחולים תבואה הוא קיבל מעט. איש זה שהיה בעל עיוותים רבים, יכול היה לתמוך עצמו עד לסוף החיים אשר הוקצבו לו, על אחת כמה וכמה יכולים לעשות זאת אלו שעיוותם הוא עצם יכולתם וכישרונם.

כאשר קונפוציוס היה במדינת קהו, קהיא המשוגע של קהו, עבר ליד דלתו ואמר לו "או פניקס, או פניקס, כיצד באות ידי ביטוי מעלותיך! לעתיד אין לחכות ולעבר אין לשחר; כשבעולם מתקיים סדר טוב, החכמים מנסים ליישם את כל שירותו. כשחוסר הסדר שולט, החכם שומר על חייו. בזמן שכזה מספיק לו אם יתחמק בפשטות מעונש. השמחה קלה מנודזה אך עדיין אין מי שידע לתמוך בה. אסון והרס כבדים יותר מכדור הארץ, אך עדיין אין מי שידע להימנע מהם. וותר! וותר על פניותיך אל בני אדם עם שיעורים מסגולותיך. אתה בסכנה, אתה בסכנה, ממהר אתה אל המקום בו סימנת את הקרקע נגד התקדמותך! אני נמנע מהציבור, אני נמנע מהציבור כדי שדרכי לא תפגע. אני הולך בדרכי, פעם לאחור ופעם עקום, זאת על מנת שכפות רגליי לא תפגענה.

ההר מחליש עצמו ע"י העצים שצומחים בו, הם לוקחים ממנו את לחותו. השמן המבעיר את האש צולה עצמו. עלה הקינמון טוב לאכילה ולכן גודעים אותו. כל אדם יודע את היתרון של להיות שימושי, אך אין  אדם היודע את היתרון בלהיות בלתי שמיש.

פרק 5 : חותם הסגולות השלםבמדינת לו (עיר מולדתו של קונפוציוס) חי אדם בשם וואנג טאי (דאואיסט בעל סגולות מושלמות. יתכן והוא רק פרי דמיונו של ג'ואנג דזה). וואנג טאי הזה, אומנם איבד את שתי רגליו, אך היו לו תלמידים רבים כמו לקונג ני (קונפוציוס). קהאנג קי שאל את קונג ני לגביו ואמר "למרות שוואנג טאי נכה, מספר התלמידים שהולכים אחריו משתווה לאלו ההולכים בדרכיך. כאשר הוא עומד הוא אינו מלמדם וכאשר הוא יושב הוא אינו משוחח עימם, למרות זאת הם הולכים אליו ריקים וחוזרים מלאים. האם אכן יש דבר הנקרא הדרכה ללא מילים? בעוד הגוף אינו מושלם האם המחשבה יכולה להיות שלמה? איזה מין אדם הוא?" קונג ני ענה "אדם חכם הוא, אני פשוט איחרתי את המועד לגשת אליו. אעשהו למורי ועל אחת כמה וכמה צריכים לעשות זאת אלו שאינם משתווים לי. מדוע שרק מדינת לו תלך בדרכו? אני אוביל את כל הקיים  תחת השמיים לעשות כך עמי. "קהאנג קי המשיך "אדם זה איבד רגליו ובכל זאת נחשב לוואנג המכובד. הוא חייב להיות שונה מבני האדם המצויים. מהי הדרך הייחודית בה הוא מפעיל תודעתו?" קונג ני ענה "אומנם מוות וחיים נחשבים מאוד, אך הם אינם יכולים לחולל בו שינויים. אפילו אם השמיים היו מתהפכים ונופלים הם לו היו גורמים לו הפסד. הוא שופט את הדברים ביציבות ללא מחשבה על תרמיות. בעוד שאר הדברים משתנים הוא נשאר עצמו. מבחינתו שינויי הדברים נובעים ממה שכבר נכתב להם והוא נשאר נאמן לזה שכתב אותם (הדאו)".  קהאנג קי אמר "למה אתה מתכוון?" קונג ני ענה "כשאנו מביטים על הדברים כשונים אנו רואים את השוני ביניהם, לדוגמה הכבד וכיס המרה. כשאנו מביטים על הנקודות הזהות ביניהם אנו רואים את האיחוד שלהם. כך גם לגבי וואנג טאי. הוא אינו מתייחס לאוזניו ולעיניו כאברים המתאימים  לקבלת ידע, אלא תודעתו היא זו המענגת עצמה בהרמוניה של כל האיכויות המצוינות. הוא מביט על איחוד הדברים ואינו נתפס למקום בו סבלו הם מאובדן. הוא רואה באיבוד רגליו אך ורק איבוד של הרבה אדמה."קהאנג קי אמר "הוא לגמרי עסוק בעצמו. באמצעות הידע שלו הוא גילה את טבע תודעתו ולכך הוא מתייחס כבלתי ניתן לשינוי. מדוע זה בני האדם מחשיבים אותו כל כך?" התשובה לכך הייתה "בני האדם אינם מביטים על מים נעים כעל מראה, אלא על מים עומדים. רק המים העומדים יכולים לעצרם ולשמור אותם בהתבוננות העמוקה אל עצמם האמיתי. בין הדברים הקיימים על הארץ ותחת השפעתה, יש את אלו הנשארים עצמם ללא שינוי, עץ האורן והברוש הנם דוגמא טובה ביותר- בחורף ובקיץ צבעם ירוק בוהק. בין אלו הנמצאים תחת השפעת השמיים (הדאו) הדוגמאות הטובות ביותר הן ממלכות יאו ושון. הן היו ברות מזל בדרך בה שמרו נכונה על חייהם ועל חיי האחרים. אם רוצים להראות את כוחו של הכישרון המקורי הנשמר ללא שינוי, ניתן לראות את תוצאותיו של חוסר הפחד- כיצד רוחו ההרואית של חייל אמיץ אחד, הושלכה לתוך צבאה האדיר של הממלכה. אם אדם כמו זה המחפש תהילה לעצמו, יכול בדרך זו להבטיחה וליצור אפקט שכזה. על אחת כמה וכמה, אנו יכולים לצפות לתוצאה גדולה יותר מאדם אשר חוקיו מעל השמיים והארץ, זה המחזיק את כל הדברים באוצרו, אשר נח לו בתוך ששת אברי גופו (ראש, גוף, ידיים, רגליים), שאוזניו ועיניו משרתים אותו אך ורק כבבואה סמלית של דברים, התופס כל דעותיו באיחוד ואשר תודעתו לעולם אינה מתה. אם אדם שכזה היה בוחר לו יום בו היה מטפס גבוהה, בני אדם היו הולכים בעקבותיו, אך מדוע לו להעסיק עצמו באנשים אחרים.

שאן-טהו קהי היה גם הוא ללא כפות רגליים. יחד עם דזה-קהאן (שנחשב לפקיד בעל יכולות במדינת קנג), הוא למד תחת מאסטר פו-הואן וו-זאן (מורה דאואיסט). באחד הימים דזה-קהאן אמר לו "אם אני אצא ראשון, אתה תישאר מאחור, אם אתה תצא ראשון אני אשאר מאחור." למחרת הם ישבו שוב על אותו המזרון באולם הלמידה ודזה-קהאן אמר לו את אותן המילים אך הוסיף "עתה אני עומד לצאת החודזה, האם אתה תישאר מאחור או לא? יתרה מכך, כשאתה רואה פקיד רם מעלה כמותי, האם אתה מנסה לסור מדרכו? האם אתה מחשיב עצמך כשווה לרמת הפקידים?" שאן-טהו ענה לו "האם בבית ספרו של המאסטר שלנו אכן יש צורך בהכרה של דרגת הפקידות?" הנאתך באה לך מדרגת הפקידות שלך ולכן אתה מרגיש רם מעל אנשים אחרים. שמעתי שכאשר מראה מבריקה, האבק לא נוחת עליה; וכשהאבק נוחת עליה היא לא מבריקה. כשאדם מתרועע עם אדם אחר בעל סגולות ויכולות, הוא בעצמו הופך להיות ללא טעויות. עתה יש את מורנו שבחרת לעשותו גדול ממך וכשאתה מדבר בדרכו אין טעויות". דזה-קהאן המשיך את השיחה ואמר "עצם מרוסקת שכמוך, אתה עדיין מנסה להראות כלפי חוץ כי אתה מוצלח כמדינת יאו. אם אתן הערכה לסגולותיך, האם יספיק הדבר על מנת שתבחן עצמך?" השיב שאן-טהו "רוב הפושעים המתארים את פשעם יעשו זאת כך שלא יאבדו את כפות רגליהן כעונש, מעט יעשו זאת כך שיראה כי אינם מנסים לשמור על כפות רגליהם. בעלי הסגולה הם אלו אשר יודעים כי אסון שכזה אינו מן הנמנע ולכן מקבלים אותו כמו שנקבע להם." כאשר אדם עומד מול קשת כמוני, כשקשתו כפופה, במידה ויהיה באמצע השדה, שם הוא יפגע. במידה ולא יפגע, הרי זה מה שנקבע לו. הרבה אנשים בעלי כפות רגליים שלמות צוחקים עלי משום שאיבדתי את שלי ובכך גורמים לי כעס ורוגז. כשאני הולך למורה שלנו, אני משליך הרגשה זו וחוזר למצב-רוח טוב יותר. מבלי שידעתי ובאמצעות הדרכתו לדבר הטוב, הוא שטף ממני את הכעס והרוגז. אני מגיע אליו כבר תשע עשרה שנים ולא ידעתי שאני ללא כפות רגליי. עתה, לך אדוני ולי, יש מטרה בלימודנו – להשיג את הסגולה הפנימית ולא את עניין הגוף. אתה ממשיך לכוון תשומת לבך לגופי החיצוני, האינך טועה בכך?" דזה-קהאן הרגיש לא רגוע, שינה מזגו הביט ואמר "אתה, אדוני, לא צריך לומר דבר נוסף על דבריך."

במדינת לו היה נכה בשם שהו-שאן. לא היו בהונות. הוא בא לבקר את קונג-ני (קונפונציוס) אשר אמר לו "בעברך רצית דיסקרטיות וכך הבאת על עצמך אסון, מאיזו סיבה הגעת עכשיו?" שהו-שאן ענה לו "משום שהייתי חסר דעת כלפי ענייני הנכונים ובגלל שלא דאגתי לגופי ואיבדתי את כפות רגליי. אני מגיע אליך עכשיו כשברשותי דבר המכובד יותר מכפות רגליי ולכן אני גם נלהב לשמרו בשלמותו. אין דבר אשר השמיים אינם מכסים ושהארץ אינה מכילה. אתה מאסטר, נחשבת בעייני כעושה את חלקם של השמיים והארץ. כיצד זה יכולתי לדעת שתקבלני באופן שכזה?" קונג-ני המשיך "אני בסך הכל יצור עלוב". "מדוע, מאסטר, אינך רודזה להיכנס פנימה על מנת שאומר לך מה למדתי?" כשחסר הבהונות יצא החודזה אמר קונג-ני לתלמידיו "כדאי שתהיה לכם מוטיבציה למאמץ. נכה זה חסר בהונות, אך עדיין נלהב ללמוד ובכך לפצות על הרוע בהתנהלויותיו הקודמות. על אחת כמה וכמה צריכים לעשות זאת אלו אשר התנהלותם לא עמדה באתגרים.

מר חסר בהונות, מאידך, סיפר ללאו טאן (לאו דזה) על הראיון ואמר "נראה לי כי קונג-ני עדיין לא הגיע להיות אדם מושלם, מדוע זה יש לו קהל רב של תלמידים מסביבו. הוא מחפש מוניטין של אדם היוצא מגדר הרגיל ואינו יודע כי האדם המושלם מחשיב מעשה כזה כאזיקים". לאו טאן ענה "מדוע לא הובלת אותו בפשטות לראות את האיחוד של החיים והמוות ושהקביל והבלתי קביל שייכים לאותה קטגוריה? נכון שכך היית משחררו מאזיקיו? האם זה אפשרי?" חסר בהונות אמר "זהו העונש אותו קיבל משמיים (מהדאו). כיצד יכול הוא להשתחרר ממנו?"

הדוכס אי ממדינת לו שאל את קונג-ני "במדינת וואי היה אדם מגעיל בשם אי טהאי טהו (טהו המגעיל). חמו, שגר עימו, החשיבו כל-כך ולא יכול היה להתרחק ממנו. כאשר אשתו הציגה אותו בכיעורו הגדול בפני הוריה היא אמרה "אני מעדיפה להיות הפילגש שלו מאשר להיות האישה של כל גבר אחר". הוא אף פעם לא הוביל שיחה ותמיד היה בהסכמה עם דעת אחרים. לא הייתה לו עמדה של מנהיג, שיכול היה להציל אנשים ממוות.  לא היו לו הכנסות שיכלו לספק מאוויים של בני אדם. הוא היה מספיק מכוער על מנת להפחיד את כל העולם. הוא הסכים עם דעתם של אחרים במקום להובילם לאמץ את נקודת מבטו. ידיעותיו לא הגיעו מעבר לשכונה בה התגורר. בכל זאת, כמו שאמרתי כבר, רעייתו וחמו היו בדעה אחת ביחס לנוכחותו – לבטח הוא היה שונה מאחרים. קראתי לו וראיתי אותו. הוא היה באופן וודאי מכוער מספיק על מנת להפחיד את כל העולם. הוא לא חי עימי מאידך. במשך חודשים נמשכתי לכיוונו וכך פתאום עברה לה שנה ונוצר אצלי בטחון כלפיו. לממלכה לא היה שר בכיר ואני חשבתי להציב את הממשל בידיו. הוא הגיב לעגמומיות שלי והביט כאילו הוא עומד לסרב לי בלהט. התביישתי בעצמי אך בסוף נתתי את הממשל בידיו. לאחר זמן קצר הוא עזב אותי והלך לדרכו. הצטערתי והרגשתי שחוויתי הפסד, שאין מי שיחלוק עימי את ההנאה שבממלכה. איזה מן אדם הוא היה?"

קונג-ני סיפר "פעם כשנשלחתי למשימה במדינת קהו ראיתי כמה חזירים יונקים מאימם המתה. לאחר זמן מה שהביטו בה בבהייה מתמשכת הם עזבו במנוסה. הם הרגישו שהיא לא ראתה אותם ושהיא אינה כמותם. הדבר אותו אהבו באמם לא היה התגשמותה הגופנית, כי אם הדבר שנתן חיות לגופה. אם תיתן נעלים לאדם ללא כפות רגליים לא תהיה לו סיבה להתייחס אליהן. חברי הרמון המלכות אינם צובעים ציפורניהם ולא מחוררים אוזניהם בעגילים. כשאדם רק מתחתן הוא מחסיר מנוכחותו במחויבויותיו הרשמיות ואינו מתעסק בהן. גופם היה מושלם ולכן זה הספיק על מנת לתת להם סיבה לעסוק בו. לאדם שבורך ביכולות מנטאליות מושלמות צפויות הצלחות גדולות הרבה יותר. אנשים האמינו באי-טהאי טהו הזה, למרות שלא הגה אף מילה אחת בפיו. הם אהבו אותו למרות שלא שירת אותם במאום. הוא גרם לאנשים שפנו אליו בהצעות למשרות ממשלתיות, לפחד פן יסרב להם. הוא בודאי היה אדם שכוחותיו היו מושלמים, למרות שהגשמתם לא התבטאה באישיותו (כוחות הינם יכולות טבעיות – מתנת הדאו. סגולות הינן ההגשמה את היכולות).

הדוכס אי אמר "מה הכוונה באמרה שכוחותיו היו מושלמים?" קונג-ני ענה "מוות וחיים, שימור והריסה, כשלון והצלחה, עוני ועושר, עליונות ונחיתות, אשמה ופרס, רעב וצמה, קור וחום – כל אלו הם שינויים בתנאים, פעולת הגורל אשר נקבע לנו. יומם ולילה הם ממשיכים אחד את השני לפנינו, אך אין חוכמה המסוגלת לגלות מה הדבר לו הם חייבים את סידרם. הם אינם מספיקים להפריע להרמוניה של הטבע, ונאסר עליהם להיכנס לאוצר האינטליגנציה.

לגרום להרמוניה ולסיפוק להתפשט  לתמיד, בעוד הרגשת ההנאה אינה נעלמת מהתודעה; לא לתת לשבר לחרוץ את המצב הזה (של ההנאה), לא ביום ולא בלילה, כך שתמיד יהיה אביב (זמן של הנאות) בהתקשרויותיו עם דברים חיצוניים; עם כל ניסיונו להבין בתודעתו מה נכון לכל עונה בשנה: אלו תכונותיו של האדם שכוחותיו מושלמים."

"ולמה אתה מתכוון שההכרה בכוחות אלו אינה מתגשמת אצל אדם?" המשיך הדוכס? קונג-ני ענה "אין דבר הישר יותר משטחה של בריכת מים עומדים. זוהי דוגמא למה שאני מתכוון. כל מה שנמצא בתוכה נשמר בשלווה ולא מגיעים אליו כל טרדות מבחוץ. יעילותן של הסגולות באה מתוך הטיפוח המושלם של ההרמוניה עם הטבע. למרות שההכרה בכך אינה באה להתגשמות אצל בן אדם, הדברים אינם יכולים להפריד עצמם מ מהשפעתה."

לאחר כמה ימים הדוכס אי סיפר למין דזה, התלמיד, על השיחה הזו ואמר "בהתחלה היה נראה לי כי תפקיד השליט הוא לעמוד בחצר עם הפנים לדרום ולשלוט בממלכה, לחשוב על טובת ענייני האנשים תחתיו, במידה ומי מהם עלול להגיע למוות עגום. חשבתי כי בכך מסתכמת חובתו. עכשיו מששמעתי את תאור האדם המושלם, אני חושש שהרעיון אינו אמיתי וכשפעלתי בקלות דעת, גרמתי להרס מדינתי. אני וקהונג קהיו לא ביחסים של שליט ונתין, אלא של חברות לסגולות."

היה אדם ללא שפתיים, רגליו היו כפופות כך שיכול היה ללכת רק על בהונותיו. הוא היה פשוט מעוות. הוא פנה לדוכסו לינג ממדינת וואי כדי להתייעץ עמו. הדוכס עצמו מאוד חיבב אותו, עד שהביט עליו כאדם בעל מבנה מושלם, ושבסך הכל יש לו צוואר קצר ומוטה בהשוואה אליו. אדם אחר אשר הייתה לו זפקת כמו כד חימר, פנה אל הדוכס הוואן ממדינת קהי להתייעצות. הדוכס היה כל כך מרודזה ממנו עד שהביט עליו כעל אדם בעל מבנה מושלם שיש לו בסך הכל צוואר נטוי וקטן בהשוואה אליו. כך הדבר, אצל האדם אשר סגולותיו יוצאות מהכלל. כל פגם בגופו יכול להישכח. כשאדם אינו שוכח את מה שקל לשכוח ושוכח את מה שקשה לשכוח, זהו מקרה של אבדון. לכן לחכם הגדול יש את הדבר בו מוצאת תודעתו את הנאתה. הוא מביט על חוכמה כעל נצר מגזע כרות וישן. הסכמות עם אחרים הן כמו דבק  בשבילו. אדיבות הינה אלא אומנות של תקשורת מצידו ומיומנות גבוהה הינה כלי לסחר. החכם הגדול אינו מניח תוכניות –  איזה שימוש יהיה לו בחוכמה? הוא אינו חותך וגם לא מקצץ- איזה שימוש יהיה לו בדבק? הוא לא איבד דבר – איזה שימוש, אם כן, יהיה לו באומנות התקשורת? אין לו כל חפץ ממנו הוא רודזה להיפטר – איזה שימוש יהיה לו, אם כך, במסחר? ארבעת הדברים הללו הם טיפוח הטבע השמימי שלו. טיפוח זה הינו האוכל השמימי שלו. היות והוא מקבל מזונו מהשמיים, איזה צורך יש לו במה שבני האדם מתכננים. יש לו המבנה הגופני של בני האדם ולכן הוא בן אדם. היות ואין לא את התשוקות והתאוות של בני האדם, הסכמתם והתנגדותם אינה נמצאת בו.  איזה חסר משמעות וקטן הוא הגוף אליו הוא שייך מבחינה אנושים. איזה גדול ועצום הוא בשלמות המיוחדת של טבעו השמימי!

הוי דזה שאל את צ'ואג דזה "האם באמת אדם יכול להיות ללא תאוות ותשוקות?" צ'ואג דזה ענה "הדאו נותן לאדם את חזותו האישית ואת כוחותיו. השמיים נותנים לו את גופו. האם אנו יכולים שלא לקרא לו אדם?" הוי-דזה ענה "היות ואתה קורא לו אדם, כיצד יתכן שלא יהיו לו תאוות ותשוקות?" התשובה הייתה "אינך מבין למה אני מתכוון באומרי תאוות ותשוקות. כשאני אומר שלחכם הגדול אין את אלו, אני מתכוון שהוא אינו יוצר פגיעה פנימית בגופו על ידי האהבות והסלידות שלו. הוא תמיד הולך במסלולו לא מאמץ, ואינו מנסה להגדיל את מאגר חייו". הוי-דזה המשיך " אם לא היה מנסה להגדיל את מאגר החיים שלו אזי מדוע קיבל את גופו?" צ'ואג-דזה אמר "הדאו נותן לו את חזותו האישית וכוחותיו, השמיים את גופו. הוא אינו פוגע בפנימיות גופו ע"י אהבותיו וסלידותיו. אך אתה, אדוני, עוסק ברוחך כאילו הייתה חיצונית לך, ומעביד כוחותיך לעייפה. אתה נשען על העץ ושר, הולך לישון אוחז גזע רקוב. השמיים בחרו לך אתה גופך האנושי ואתה כל הזמן מדבר על מה שחזק ולבן".

פרק 6 : המאסטר הגדול והמכובד ביותר 

האדם היודע את השמימי שבו ויודע גם את האנושי שבו, הגיע למושלמות הידע. האדם המכיר את פעולת השמיים יודע שהיא נולדה בתוכו מהטבע. האדם היודע את פעולת האדם, צריך להמשיך עם הידע שברשותו ולטפחו לכיוון מה שאינו יודעלהשלים את זמן החיים הטבעי שנקבע לאדם מבלי להגיע לסוף בלתי מוגדר באמצע המסלול, הנו הידע המושלם. נכון שכך הדבר אך יש בו פגיעה. ידע שכזה עדיין ממתין שיכירו בו כנכון, הוא עושה זאת היות ולא נקבע כמוחלט. כיצד נדע כי הדבר הקיים בתוכנו לו אנו קוראים השמימי, אינו אלא האנושי? וכי הדבר לו אנו קוראים האנושי אינו השמימי? חייב להיות אדם של אמת ואז יהיה הידע האמיתי.

מה הכוונה באדם של אמת? "אנשי האמת של ימי קדם לא דחו את נקודת מבטם של האחרים. הם לא ניסו להגיע לסופם כגיבורים לפני האחרים. הם לא הניחו תוכניות שיובילו לסוף זה. בהיותם כך, אומנם היו עשויים לטעות, אך לא הייתה להם כל סיבה לחרטה. בהיותם כך היו עשויים להצליח, אך לא הייתה להם שביעות רצון מעצמם. בהיותם כך הם יכלו לטפס על גבעות ללא פחד, הם יכלו לעבור דרך מים מבלי להירטב, הם יכלו ללכת בתוך אש מבלי להישרף. כך היה שבעזרת הידע שלהם, הם המריאו והגיעו אל הדאו.

אנשי האמת של ימי קדם לא חלמו בזמן שישנו ולא היו נלהבים בהיותם ערים. לא היה להם חשוב שמזונם יסב הנאה. נשימתם הייתה עמוקה ושקטה. בעוד אנשים רגילים נושמים מגרונם, נשימתם של אנשי האמת הגיעה מעקביהם. כשאנשים מובסים בוויכוח, מלותיהם יוצאות מהזפק שלהם כאילו הם מקיאים. במקום בו יש תאווה ותשוקה עמוקים, נחלי השמיים רדודים.

אנשי האמת של ימי קדם לא ידעו דבר על אהבת החיים ושנאת המוות. הכניסה אל החיים לא נתנה להם סיבה לשמחה והיציאה מהם לא עוררה בהם התנגדות. הם הלכו ובאו רגועים. הם לא שכחו כיצד הייתה התחלתם ולא חקרו מה יהיה בסופם. הם קבלו על עצמם את חייהם ושמחו בהם. הם שכחו כל פחד ממוות וחזרו למצבם, כפי שהיה לפני החיים. יחד עם זאת, עדיין היתה בתוכם תודעה המתנגדת לדאו ונסיון לעזור לשמימי באמצעים אנושיים. כך היו אנשי האמת.

בהיותם כך תודעתם הייתה חופשייה מכל מחשבה, התנהלותם הייתה יציבה ולא מתנודדת, מצחם הקרין פשטות. כשיצא מהם קור היה זה הקור של הסתיו, כשיצא מהם חום היה זה חומו של האביב. אושרם וכעסם נטמעו במה שאנו רואים בארבע העונות. הם התנהלו עם כל הדברים בהתאמה ואף אחד לא יכול היה לדעת עד כמה רחוק תגיע פעולתם. לכן, בזמן מלחמה, האדם הנאור יכול להרוס מדינה מבלי לאבד את לב העם. תועלותיו והעדפותיו יכלו להתנחל לדורות רבים מבלי שיהיה אוהב בני אדם. לפיכך, אדם המנסה לחלוק הנאותיו עם אחרים אינו חכם גדול. אדם המפיץ חביבות בקלות אינו חביב. אדם המתבונן בזמנים ובעונות על מנת להסדיר התנהלותו אינו איש של חוכמה. אדם אשר הרווח שלו וההפסד שלו אינם זהים אינו נעלה. האדם הפועל למען שם המעשה ומאבד את דרכו האישית אינו הלמדן הנכון. האדם הזורק את אישיותו בדרך שאינה האמיתית, לא יכול לצוות שירותם של אחרים. אנשי כגון הוי פו-קיאה, וו קוואן, פו-יי, שהו-קהי, הסו-יו, קי-טהא, ושאן-טהו טי, נתנו שרותיהם לבני אדם אחרים ובכך חיפשו יכולת להבטיח את תשוקותיהם, הם לא חיפשו את הנאתם העצמית.

אנשי האמת של ימי קדם ראו את שיפוט האחר בעין יפה, מבלי להתנגד. הם הציגו עצמם כלא מסופקים, אך היו ללא חנופה או התפרסות. המחלוקות בינהם היו טבעיות עבורם, אך הם לא היו קשורים אליהן בעיקשות. האנושיות שלהם הייתה ברורה, אך לא היה בה דבר שאינו אמיתי, או סימן להצגה. שלוותם ושביעות רצונם לבשו מראה של שמחה, כל תנועה שעשו נראתה חיונית עבורם. הם משכו אנשים להביט בהם. הנינוחות שלהם גרמה לבני אדם להיקשר לסגולותיהם. נראה שהתאימו עצמם לסגנון דורם, אך באיפוק. הם לא חדלו מלשמור פיהם סגור. כאשר הביטו מטה, הם שכחו מה רצו לומר.

הם התייחסו לעונשים כחלק מתוכן הממשלה ולא הביאו לקיומם. טקסים היו בעיניהם ככנפיים התומכות בממשל והם תמיד בחנו אותם. חוכמה ציינה בשבילם את הזמן לפעולה והם תמיד בחרו בה. התאמה עם אחרים הייתה בעינם לסגולה והם כולם היו מתואמים. למרות שראו בעונשים חלק מתוכנה של ממשלה, רוחב ליבם הובע באופן בו התייחסו לכאב המוות. למרות שלפי ראות ענייהם טקסים היו ככנפיים תומכות לממשלה, הם ידעו להשתמש בהם בהליכתם בדרכו של העולם. היות והחוכמה ציינה עבורם את הזמן לפעולה, הם הרגישו כי חיוני להשתמש בה בהכוונת עניינים. בהתחשב בכך שהם ראו התאמה עם אחרים כסגולה, הם יחלו לנסוק לגבהיה עם אלו המתאימים לכך. כך הם היו ובני האדם חשבו כי הם עשו מה שעשו תוך מאמץ אמיתי.

כך היו לאחד כלפי מה שאהבו ומה שסלדו ממנו. באהבותיהם היו זהים ובסלידותיהם היו זהים. במקרה הראשון, כשהיו זהים באהבתם, היו למשתפי פעולה עם השמימי שבהם. במקרה השני, כשהיו זהים בסלידתם, היו למשתפי פעולה עם האנושי בהם. אף אחד משני אלמנטים טבעיים אלו, לא התעלה מעל השני. כך היו הם, הנקראים אנשי האמת.

המוות והחיים סדורים בינהם, בדיוק כהמשכיות הקבועה של היום והלילה. לאדם אין כל כח לעשות דבר ביחס אליהם – זו חוקיות הדברים. יש אנשים המחשיבים במיוחד את השמיים כאביהם והם עושים זאת למרות שהם במרחק עצום מהם – על אחת כמה וכמה, עליהם לאהוב את העומד כעליון לבדו (הדאו).

יש בני אדם המתייחסים לשליטם כעליון במיוחד, הם מוכנים לתת את גופם ולמות למענו – על אחת כמה וכמה עליהם לעשות זאת למען שליטם האמיתי (הדאו). כשהנחלים מתייבשים, הדגים מתגודדים יחדיו על האדמה על מנת לשמור זה את זה רטובים. עדיף להם לשכוח זה מזה ולחיות בנהרות ואגמים. בהתאם לכך, במקום שבני האדם יהללו את יאו ויבזו את קיהא, עדיף שישכחו מהם ויחפשו לחדש את הדאו.

קיימת המסה הגדולה של הטבע – אני מוצא בה את התמיכה לגופי; חיי מבוזבזים לעייפה עליה; גילי המבוגר מבקש הקלה עליה; במותי אני מוצא בה מנוחה – הדבר העושה את חיי טובים, יעשה גם את מותי לטוב. אם תחביא סירה בגיא של גבעה ואת הגבעה תחביא באגם, תוכל לומר כי הסירה בטוחה. אך בלילה יגיע אדם חזק ויסחוב אותה על גבו, בעוד אתה, הנמצא בחשיכה, לא תדע על כך. אתה יכול להחביא כל דבר, קטן או גדול, במקום המתאים ביותר ובכל זאת הוא יצוץ לו משם. אך לו יכולת להחביא את העולם בתוך העולם, כך שלא ניתן יהיה מקום אליו ניתן להעבירו, יהיה הדבר המציאות הגדולה.

כשגופו של אדם נוצר מתבניתו המיוחדת, הרי זו סיבה לאושר, אך גוף זה עובר מספר עצום של שינויים ועדיין אינו מגיע לשלמות – האין הוא מציע בכך כמות בלתי ניתנת לחישוב של סיבות לאושר? לכן, הנאור נהנה באופן שאינו משאיר מקום לנפרדות ,כך שכל הדברים משתמרים. לפי תפישתו, מוות בגיל צעיר או גיל מבוגר, תחילתו וסופו, כולם טובים באותה המידה. שאר בני האדם מחקים אותו בגישה זו. על אחת כמה וכמה עליהם לעשות זאת בהתייחסותם לדבר בו תלויים כל הדברים (הדאו), אשר ממנו כל השינויים עולים.

זהו הדאו: יש בו רגש וכנות אך הוא אינו עושה דבר ואין לו מבנה. מורה יכול להעבירו, אך אין תלמיד שיכול לקבלו. ניתן להבינו ע"י התודעה, אך לא ניתן לראותו. שורשי קיומו וקרקע קיומו נמצאים בתוכו. הוא היה קיים בביטחה מימי קדם, לפני שהיו השמיים והארץ. ממנו נולד קיומם המסתורי של הרוחות, ממנו נולד קיומו המסתורי של האל. הוא יצר את השמיים, הוא יצר את הארץ. הוא היה לפני הטאי-ג'י (היסוד האתרי הראשוני ממנו נוצרו כל הדברים, היין והיאנג, שנחשב כעליון מעל כל הדברים) אך לא ניתן להחשיבו כגבוה. הוא שוכן מתחת לכל החללים ובכל זאת לא ניתן להחשיבו כעמוק. הוא נוצר לפני השמיים והארץ ובכל זאת לא ניתן לומר כי הוא מתקיים כבר זמן רב. הוא ישן אף מהדבר העתיק ביותר ובכל זאת לא ניתן להחשיבו כזקן. (הוא מעבר לזמן ולחלל).

שיה-ווי, השליט הקדום, השיגו ובעזרתו תיאם בין השמיים והארץ. פו-סהי השיגו ובעזרתו חדר למסתוריות לידתו של החומר הראשוני. הדובה הגדולה השיגה אותו ומבין כל הדברים העתיקים הייתה זו שהצליחה להימנע מעשיית תנועה תמהונית. השמש והירח השיגוהו ומכל הדברים העתיקים הם אלו שאורם הבוהק לא כבה. קהאן-פאי השיגו ובעזרתו נהיה לשליט קון-לון (הר הנמצא בטיבט ושימש אדמת השראה לכותבים הדאואיסטים). פאנג-אי השיגו ובעזרתו נהנה לו על הנהר הגדול. קיאן וו השיגו ובעזרתו שכן על הר טהאי (ההר הגדול הנמצא במזרח). חוואן–טי (הקיסר הדזהוב) השיגו ובעזרתו נסק לעננים. קוואן-הסו השיגו ובעזרתו שכן בארמון החשוך. יו-קהינג השיגו ובעזרתו הגיע לקוטב הצפוני. הסי וואנג-מו, השיגה אותו ובאמצעותו תפסה מקומה הארמון שאו-קוואנג. אין אדם היודע מתי התחיל ואין והיודע כיצד יסתיים. פהאנג-זו השיגו וחי לו מימי השליט יו ועד לימי חמשת המנהיגים. פו-יואה השיגו ובזכותו התמנה לשר עליון אצל וו-טינג, אשר במהרה הפך לאדון הממלכה. לאחר מותו פו-יואה עלה לחלקה המזרחית של שביל החלב, שם, בעודו רוכב על כוכבי הקשת והעקרב, הוא תפס את מקומו בינהם.

נאן-פו דזה-קהוואי שאל את (הדאואיסט) נו יו "הינך זקן אדוני, בעוד חזותך כמו של ילד, כיצד הדבר?" התשובה הייתה "התוודעתי לדאו". שאל נאן-פאן "היכול אני ללמוד את הדאו?" נו-יו ענה "לא. כיצד תוכל לעשות זאת? אתה, אדוני, אינך האיש המתאים לכך. פעם חי לו-פו ליאנג אי והיו לו יכולות של אדם נאור, אך לא את הדאו, בעוד לי היה הדאו, אך לא את היכולות. התכוונתי ללמדו במידה ובאמת יהיה לנאור. חשבתי כי אם לא יעשה זאת, הרי יהיה זה קל לזה המכיל את הדאו של הנאור, להעבירו לאחר המכיל את היכולות שלו. בהתאם לזה המשכתי לעשות זאת, אך בשיקול דעת. לאחר שלושה ימים, הוא יכול היה להגלות מתודעתו כל מחשבה על ענייני חומר. משזה הושג ואני המשכתי את ההדברות עימו כמקודם, לאחר שבעה ימים, הוא יכול היה להגלות מתודעתו כל מחשבה על בני אדם ודברים. משזה הושג והמשכנו בהדרכה, לאחר תשעה ימים, הוא יכול היה לראות חייו כזרים לו. משזה הושג ותודעתו הייתה צלולה כמו הבוקר, הוא יכול היה לראות את הייחודיות שבו. משייחודיות זו נתפסה, הוא יכול היה להגלות כל מחשבה על עבר והווה. משוחרר מכך, הוא יכול היה לחדור לאמת כי אין הבדל בין חיים ומוות – כיצד הרס החיים אינו מוות וההתקשרות לחיים אחרים אין פירושה לחיות. הדאו מלווה את כל הדברים ופוגש אותם. הוא נוכח כשהם מגיעים לקצם וכשהם מקבלים את צורתם. שמו שוכן בשלווה בין כל ההפרעות כך שהן כולן מובילות לשלמותו.

"וכיצד אתה, לבדך ללא מורה, למדת כל זאת?" "למדתי זאת מבנו של פו-מו. הוא למד אותו מנכדו של של לו סונג אשר למד אותו משאן-מינג. זה האחרון למד אותו מניאה-הסו, הוא למד אותו מהסו-יי שלמד אותו מהוו-או שלמדו מהסואן-מינג, שלמד מזהאן-ליאו והוא ולמד אותו מאי-שהי."

דזה-זה, דזה-יו, דזה-לי ודזה-לאי (יתכן והם פרי המצאתו של המחבר המביא אותם בכדי שישרתו עניין מסויים) שוחחו בינהם ואחד מהם אמר "מי יכול להניח כי הראש עשוי מכלום; עמוד השדרה מהחיים ועצם הזנב מהמוות? מי יודע כיצד מוות ולידה, חיים ממושכים והעלמות מהם מרכיבים גוף אחד? אם היה אחד שכזה הייתי חבר שלו". ארבעת הגברים הביטו זה על על שני וצחקו, אף אחד מהם לא הצליח להבין את דחף השאלות והם המשיכו להתרועע כחברים טובים.

לאחר זמן לא רב חלה דזה-יו ודזה-זה הלך לבקרו. אמר לו החולה "כמה גדול הבורא שעשני אובייקט מעוות כמו שאני!" דזה-יו היה גיבן שפוף, חמשת הקרביים שלו היו לחוצים בחלק העליון של גופו, סנטרו נפל והגיע עד לטבורו, כתפיו היו גבוהות יותר מקודקוד ראשו עליו היה כיב שהצביע לשמיים, נשימתו יצאה בשיהוקים. עם כל הדברים הללו תודעתו הייתה קלילה ולא הפריעה למצבו. כשדידה לבאר הביט בעצמו דרכה ואמר " אבוי עלי שהבורא עשני כזה מעוות! דזה-זה אמר "האם אתה שונא את מצבך?" התשובה הייתה "לא, מדוע שאשנא אותו? אם היה הופך את ידי השמאלית לתרנגול הייתי רואה בעזרתה את הלילה. אם היה הופך את ידי הימנית לקשת הייתי מחכה לעוף, פוגע בו וצולה אותו. אם היה הופך את עצם הזנב שלי לגלגל ואת רוחי לסוס, הייתי אז מעפיל לגבהים בעזרתם ולא הייתי משנה זאת לסוס אחר. כשיש דבר מה שעלינו לעשות, אנו מקבלים את זמן החיים לעשותו וכשהמוות מגיע ואנו מאבדים את הדבר, אנו צריכים לקבל בהכנעה את המצב. כשאנו נחים ברגע שזמן דורש זאת ומיישמים הכנעה זאת, הרי אז, לא אושר ולא שמחה יכנסו לתודעתנו. זה הדבר לו קראו הקדמונים "שחרור המיתר עליו תלויים חיינו". אך אחד שתלוי אינו יכול לשחרר עצמו, קשריו אוחזים בו בחוזקה. העובדה שיצורים חיים אינם יכולים לגבור על השמיים ידועה כבר מזמן. מדע שאשנא את מצבי?"

בעת שדזה-לאי חלה ושכב משתנק ברגע המוות ובעוד אשתו וילדיו עמדו בוכים סביבו, הגיע דזה-לי להתעניין בשלומו. הוא פנה אליהם ואמר "זוזו מהדרך ואל תפריעו לו במהלך השינוי". בעודו נשען על הדלת הוא אמר לגוסס "באמת גדול הוא הבורא, מה יעשה ממך עכשיו? לאן ייקח אותך? האם יעשה ממך כבד של חולדה? או יד של חרק? דזה לאי ענה לו "כשהורה מורה לבנו ללכת לכיוון המערב, מזרח, צפון או דרום, הבן הולך בהתאם. היין והיאנג הנם לאדם יותר מאשר הוריו. אם הם מזרזים את מותי ואני אינני מתמסר להם בשקט, אומר הדבר כי אני עקשן ומרדן. קיימת המסה הגדולה של הטבע – אני מוצא בה תמיכה לגופי, חיי עצמם מבוזבזים עליה לעייפה, במוות אני מוצא מנוחה עליה. הדבר שעשה חיי לטובים יעשה את מותי לטוב".

"הנה עכשיו קיים המייסד הגדול, המשליך מתכתו. נניח כי הייתה היא מקפצת בתוך הכד ואומרת "חייבים לעשות ממני חרב כמו המו-יאה" (החרב המפורסמת של המלך הו-לו). לבטח היה המייסד מתייחס לכך כמעשה על טבעי. לכן שוב באותו העניין – כאשר תבנית כלשהי מקבלת צורתה ברחם, אם הייתה אומרת "אני חייבת להיות אדם, אני חייבת להיות אדם" הבורא היה מתייחס לכך כמעשה על טבעי. כשאנו מבינים כי השמיים והארץ הנם כד גדול למתכת מומסת, והבורא הנו המייסד הגדול, כיצד נוכל ללכת למקום שאינו הטוב לנו? אנו נולדים מתוך שינה שקטה ומתים לתוך התעוררות רגועה".

דזה-סאנג הו, מנג דזה-פאן ודזה-קהין קאנג, שלושת הגברים הללו היו חברים. אחד מהם אמר "מי יכול להתחבר יחדיו ללא כל מחשבה על אירוע שכזה (ההתחברות), או לפעול בלא כל עדות לשיתוף פעולה שכזה? מי יכול להגביה השמיימה ולהינות בקרב הערפל, לפזז מעל הגבולות הקיצוניים ביותר ולשכוח מכל שאר הדברים הקיימים, כאילו כך החיים ואין להם סוף?" שלושת הגברים הביטו זה בזה וצחקו מבלי שיכלו להבין את דחף השאלות והמשיכו להתרועע כחברים.

לפתע , לאחר זמן מה, דזה-סאנג הו נפטר. לפני שנקבר, קונג-ני שמע על המקרה ושלח את דזה-קונג לשאול אם הוא יכול לתת עזרה כלשהי. אחד מהשארים הלחין שיר, האחר ניגן בקתרוס וכולם שרו באחדות

"אה! בוא סאנג הו אה ! בוא סאנג הו!

אתה אמיתי והולך לך שוב,

בעוד אנו, נשארים כאן כבני אדם

אוהו!"

דזה-קונג נשען לפנים לכיוונם ואמר "אני מבקש לשאול האם זה בהתאם לחוקים לשיר כך לפני הגופה?" שני הגברים הביטו זה בזה, צחקו ואמרו "מה יודע איש זה על הרעיון הבסיסי לחוקים שלנו?" דזה-קונג חזר לקונג-ני ודיווח לו באומרו "איזה סוג של בני אדם אלו? הם לא עשו דבר הנוגע להכנות הרגילות והתייחסו לגופה כזרה להם. הם שרו בנוכחות הגופה ולא היה שינוי בארשת פניהם. אינני יכול לתארם. אילו מין בני אדם הם?" קונג-ני ענה "אנשים אלו נהנים ומעסיקים עצמם במה שמחוץ לדרך המקובלת של העולם, בעוד אני מעסיק עצמי ונהנה מהדברים שבדרך זו. אין קרקע משותפת לבעלי הדרכים השונות הללו. כששלחתי אותך לנחם אנשים אלו, נהגתי בטיפשות. יתרה מכך, אנשים אלו גורמים לבני האדם ללכת בדרכו של הבורא ומחפשים הנאתם בתנאי חסר הצורה של השמיים והארץ. הם מתייחסים לחיים כאילו היו תוספת מודבקת, כגבשושית מצורעת. הם מתייחסים למוות כפרדה מהתוספת וכפיזור תכולת הגבשושית. עם נקודת מבט שכזו כיצד ידעו היכן נמצאים החיים והמוות, או מה ראשון ומה אחרון? הם שואלים חומרי יצירה שונים ומעמידים פנים שהצורה המקובלת של הגוף מורכבת מהם. הם נפטרים ממחשבות על החלקים הפנימיים כמו הכבד וכיס המרה והמרכיבים החיצוניים כמו האוזניים והעיניים. שוב ושוב הם מתכלים ונוצרים ללא כל ידע על העקרונות הראשוניים. הם מעסיקים עצמם בבורות ובערפול בדברים להם הם מתייחסים כנמצאים מחוץ לאבק העולם ומחפשים הנאתם בענייני אי עשייה. מאיזו סיבה יפנו עצמם לעסוק בטקסים אותם מקיימים האנשים הרגילים ויציגו עצמם כלא עושים מאום בפני עיניי ואוזני הציבור?"

דזה קונג אמר "כן, אבל מדוע, אתה מאסטר, פועל בהתאם לדרכים המקובלות של העולם". התשובה הייתה "אני תחת משפט הציווי של השמיים (משפט מוזר של קונג-ני שהלך בדרך החובות החברתיות). אחלוק עמך את הדברים אותם מצאתי". דזה קונג העיר "אני משתוקק לדעת מה המתודה בדרכה אתה צועד". קונג-ני אמר "דגים מתרבים וגדלים במים. בני אדם מתפתחים בדאו. הדגים הגדלים במים תלויים בבריכה ומזונם מסופק להם. בני האדם המתפתחים בדאו, אינם עושים מאום והנאת חייהם מובטחת. והרי נאמר 'הדגים שוכחים זה מזה כשהם בנהרות ובאגמים, בני האדם שוכחים זה מזה באומנות הדאו."'

דזה קונג אמר "אני משתוקק לשאול אותך על האדם שעומד מסויג מהאחרים". התשובה הייתה "הוא עומד מסויג מבני האדם האחרים אך הוא בהתאמה עם השמיים. שהרי נאמר "האדם הקטן של השמיים הוא עליון בין בני האדם. האדם העליון בין בני האדם הוא הקטן בעיני השמיים".

יאן הוי פנה אל קונג ני ואמר "כשאמו של מאנג-סון זהאי נפטרה, בזמן שהוא התאבל עליה, הוא לא הזיל ולו דמעה אחת. בליבת ליבו הוא לא הרגיש ייסורים ולאורך כל פולחן האבל הוא לא הראה צער. גם ללא שלושה דברים אלו, הוא נחשב כי שיחרר את באר האבל שלו. האם יתכן כי במדינת לו, אדם אשר אין לו מציאות יקבל מוניטין של אחד שיש לו מציאות. אני חושב שהעניין מאוד מוזר". קונג ני ענה  "מאנג-סון פעל עד כמה שיכל לפי נקודת מבטו והיה בעל דעות מתקדמות, אך במקרה, הזה לא היה אפשרי מבחינתו להיראות כחסר התייחסות כלפי הטקסים. לעומת זאת הוא הצליח להיות כך עם עצמו. מאנג-סון אינו יודע איזו מטרה משרתים החיים ואיזו מטרה משרת המוות. הוא אינו יודע איזה מהם לחפש ראשון ואיזה אחרון. אם הוא ישונה למשהו אחר, הוא פשוט יחכה לשינוי שאינו מכיר. זה כל מה שהוא עושה. מעבר לכך, כאשר אדם עומד לפני השינוי שלו, כיצד ידע שאינו קרה כבר. כשאדם אינו עומד בפני שינוי, כיצד הוא יודע שהדבר לא קרה כבר. קח את המקרה שלי ושלך – האם אנו בחלום ממנו עוד לא התעוררנו?"     

"יתרה מכך, מאנג-סון הציג בגופו את מראה הנסער אך במחשבתו הוא היה בהכרה של חוסר אובדן. הוא ראה את המוות כנובע מהיות האדם שוכן בשקיעה, ללא מציאות מטרידה. הוא היה ער יותר מהאחרים. כשהם יבבו הוא יבב איתם אך מהסיבה האישית שלו . לכולנו יש את הייחודיות שלנו שעושה אותנו מי שאנחנו בהשוואה לאחרים. כיצד נדע מתי אנו קובעים באופן נכון את הייחודיות שלנו? מעבר לכך, אתה חולם שאתה ציפור הממריאה לשמיים, או דג הצולל למעמקים. אך האם אתה יודע לגבי רגע זה בו אנו משוחחים האם זהו חלום או מציאות? אין זו הפגישה עם הדבר המהנה היוצרת חיוך, אין זה החיוך שנוצר פתאום היוצר את סידור מקומו של האדם. כשאדם נח לו במקום שסודר לו ומניח בצד כל מחשבה על השינוי, הוא באחדות עם השמיים המסתוריים.

איר-דזה (שהיה למדן מוערך) הלך לבקר את חסו יו שאמר לו "מה קיבלת מיאו?" התשובה הייתה "יאו אמר לי שאדם חייב לעבוד ולהקדיש עצמו נדיבות ויושרה ולהיות מסוגל לומר בבהירות מה הוא הנכון ומהוא השגוי." חסו-יו הגיב "מדוע אם כך באת אליי? היות ויאו הניח עליך את נדיבותו ויושרתו וחתך  את אפך עם הנכון והשגוי שלו, כיצד תוכל ללכת בדרכה של הנאה חסרת כוונה, של הביזיון שאינו מסודר והשינוי התמידי וחסר הצורה של הטיעון?" איר-דזה ענה "יתכן שכך הדבר. אך אני רודזה לחצות לאורך גבולות הדבר הזה". חסו יו המשיך "אך לא ניתן לעשות זאת. עיניים ללא עישונים לא רואות את יופיין של הגבות, העיניים ושאר מרכיבים. לעיוור אין כל יחס לצבע הירוק, הדזהוב ומגוון הצבעים של גלימת הקורבנות." איר-דזה ענה "בכל זאת, כשוו-קוואן איבד את יופיו, קו-ליאנג את כוחו וחוואן-טי את חוכמתו, הם כולם שיקמו עצמם תחת תבנית שיטתך. כיצד אתה יודע כי הבורא לא ימחק את צורתי ויקרעני כך שצורתי תהיה מושלמת שוב, כך שאלך אחריך ואתה תהיה המורה שלי?". סו-יו ענה "אהה! לא ניתן לדעת זאת עכשיו. אני אומר לך מהו העיקרון. או מאסטר! או מאסטר! הוא (הדאו) נותן לכל הדברים את איכויותיהם המשתלבות ואינו מחשיב זו כיושרה. חסדיו מגיעים לכל הדורות והוא אינו מחשיב זאת כנדיבות. הוא עתיק יותר מהדבר העתיק ביותר ולא מחשיב עצמו זקן. הוא פורש את השמיים ותומך באדמה. הוא מעצב את כל הגופים ואינו מחשיב זאת כפעולה של מיומנות. בו אני מוצא הנאתי".

יאן-הוי אמר "אני מתקדם". קונג-ני ענה "למה אתה מתכוון?". "הפסקתי לחשוב על נדיבות ויושרה"

אמר יאן הוי. "יפה אך זה אינו מספיק" ענה לו קונג-ני. ביום אחר שוב פגש יאן-הוי את קונג-ני ואמר "אני מתקדם". "למה אתה מתכוון?" ענה לו. "הפסקתי לחשוב על טקסים ומוסיקה" המשיך יאן-הוי. "יפה אך אין זה מספיק" הייתה התשובה. ביום השלישי שוב פגש את קונג-ני ואמר "אני מתקדם". "למה אתה מתכוון?" "אני יושב ושוכח מהכל". קונג-ני שינה תנוחה ואמר "למה אתה מתכוון כשאתה אומר – יושב ושוכח מהכל?" יאן הוי ענה "הקשר שלי עם הגוף וחלקיו התמוסס. איברי החישה שלי אינם ברי התייחסות. כך, בעוזבי את מבני החומרי, מנופף לשלום לכל ידיעותיי, אני הופך לאחד עם הקיום הגדול. זו הכוונה באמירה, יושב ושוכח מהכל. קונג-ני ענה לו "כאחד עם הקיום הגדול, אתה חופשי מהעדפות. עם כזה שינוי הפכת לבלתי קבוע. נהיית עליון ממני. אני חייב לעזוב ולחזור בעקבותיך".

דזה-יו ודזה-סאנג היו חברים. פעם כשירד גשם במשך עשרה ימים, דזה-יו אמר לעצמו "אני חושש כי דזה-סאנג יהיה מדוכא". הוא ארז מעט אורז והלך לתת לו בכדי שיאכל. כשהגיע לדלתו של דזה-סאנג בקע ממנה צליל שנשמע בין שירה לבכי והתוף הוכה. הייתה שירה של המילים 'או אבא! אמא! או שמיים! או אדם!' הקול לא יכול היה להחזיק עצמו והמילים בוטאו במהירות. דזה-יו נכנס ושאל "מדוע אדוני אתה שר מילים אלו באופן זה?" ענה לו חברו "חשבתי, חשבתי לשווא, כיצד הגעתי לכזו קיצונית? האם הורי הועידו אותי לעוני שכזה? השמיים הפיצו הכל ללא כל רגש והאדמה תמכה בהכל באותו האופן? האם השמיים והארץ עשוני עני ללא כל רגש של נחמדות? ניסיתי למצוא מי עשה זאת ולא הצלחתי. אך הנה אני נמצא בקיצוניות שכזו – זה מה שנקבע לי.

פרק 7 : המסלול המתאים לשליטים ומלכים

ניאה קהואה הציג ארבע שאלות לחאנג אי אשר לא ידע לענות ולו על אחת מהן. ניתר לו ניאה קהואה בעונג רב ויידע את פהו-יי דזה על כך, וזה אמר לו "האם רק עכשיו אתה יודע זאת? זה ההולך בדרכי השליט יו, אינו שווה לזה ההולך בדרכי השליט טהאי. האדם שהלך בדרכי יו, שמר בתוכו על רעיון הנדיבות, בעזרתו ניתן להגיע להכנעת בני אדם. הוא אומנם זכה בבני אדם, אך אפילו לא החל להתקדם בעניינים שלא היו שייכים לו כבן אדם. האדם שהלך בדרכי טהאי, ישן בשלווה והתעורר בפשטות אמיתית. הוא החשיב עצמו פעם אחת כלא יותר מסוס ופעם אחת כלא יותר משור. הידע שלו היה אמיתי ובלתי מוטרד מספקות. סגולותיו היו אמת לאמיתה – הוא אפילו לא החל להתקדם בעניינים השייכים לו כבן אדם.

קיאן-וו הלך לבקר את קהיא-יו המשוגע חסר האחריות וזה אמר לו "מה אמר לך זאה-קונג שהי המוערך?" התשובה הייתה "הוא אמר לי, שכאשר שליטים מניחים חוקיהם לפי נקודת ראותם ומחוקקים מידות ליושרה, אין מי שלא יציית להם וכך כולם ישתנו. קהיא-יו אמר "זוהי אך צביעות של הסגולה. אם נרדזה לעשות סדר בעולם, דרך שכזו תהיה כמו לנסות לעבור דרך הים, לחצוב מעבר בהר הו, או לדרוש מיתוש לשאת הר על גבו. כאשר הנאור שולט, האם הוא שולט במעשיהם החיצוניים של האנשים? הוא בעצמו נוהג נכונה וכך ממשלתו פועלת לה. זוהי הדרך הפשוטה והנכונה, באמצעותה הוא מבטיח את הצלחת פעולותיו. חשוב על הציפור העפה גבוה בשמיים, על מנת להימנע מהחצים שעל מיתר הקשת ועל העכבר החופר מאורתו עמוק תחת גבעת שחאן –קיו בכדי להימנע מסכנת העשן, שיצרו אלו המנסים לגרום לו לצאת ממאורתו – האם שליטים יודעים פחות מאשר שני יצורים קטנים אלו?"

טיאן-קאן (מילולית – שורש השמיים, שם של כוכב) הילך בדרום הר ין והגיע לשכונת ליאאו. הוא הגיע על מנת להיפגש עם אדם ששמו אינו ידוע ושאלו שאלה "מה יש לעשות על מנת להמשיך את ממשלת העולם". חסר השם אמר לו "לך מפה, אתה נווד חצוף. מדוע אתה שואל אותי שאלה אליה אינך מוכן? פשוט אשחק את תפקיד בורא כל הדברים. כשאתעייף אתפס על כנפיי ציפור האור והאוויר הריק, אמשיך מעבר לשישת קצוות תבל, אטייל באזור הדמיוני כדי לשכון בערבות הפרא של מדבר החלל. איזו מתודה נוספת יש לך בשביל ממשלת העולם כך שאתה בא ומטריד את מחשבתי?" טיאן-קאן שאל שוב את השאלה והאיש חסר השם ענה "תן לתודעתך למצוא הנאתה בפשטות הטהורה. ערבב עצמך עם האתר הראשוני באי-הבדלה אידיאלית. הרשה לכל הדברים לקחת מסלולם הטבעי ואל תהיה בחשיבות עצמית ואנוכית. עשה דברים אלו והעולם יהיה בשליטה".

יאנג דזה-קו תלמידו של לאו-טאן (לאו דזה) שוחח עמו ואמר לו "הנה אדם ערני, המגיב במרץ לכל עניין, בעל ראייה צלולה, אינטליגנט, ותלמיד שקדן של הדאו. האם ניתן להשוותו לאחד המלכים האינטליגנטים?" התשובה הייתה "איש כזה אינו אחד מהמלכים האינטליגנטים, אלא הזוטר המתרוצץ של החצר, המאמץ גופו ומלחיץ מחשבתו עם כושר ההמצאה שלו. מעבר לכך, זהו יופייה של פרוות הטיגריס והנמר, הגורמת לבני האדם לצוד אותם. זריזות הקוף וחוכמת הכלב התופסות את היאק, גורמות לבני האדם להובילם בשרשראות. אך האם חוכמה דומה אחת, יכולה להשתוות לאינטליגנציה של המלכים?" יאנג דזה-קו הביט באי נוחות ואמר "אני מבקש לשאול אותך מהי ממשלתם של המלכים". לאו טאן השיב "ממשלתם של המלכים האינטליגנטים נפרשה מעל כל הדברים שתחת השמיים, אך הם לא החשיבו זאת כדבר הנובע מהם. השינוי המשפיע שלהם הגיע לכל הדברים, אך האנשים לא יחסו זאת להם בתקווה כלשהי. אף אחד לא יכול היה לומר מה שם האמצעי בו השתמשו, אך הם גרמו לבני האדם ולדברים להרגיש אושר פנימי. היכן שתפסו מקומם, לא ניתן היה לחקור לעומק והם מצאו הנאתם בממלכת הדמיון".

במדינת קאנג היה מכשף מסתורי ששמו היה קי-הסיאן. הוא ידע הכל בנוגע למוות ולחיי האדם- כיצד לשמר וכיצד להרוס אותם, הצער שבהם והשמחה שבהם, האם נותר זמן רב לחיים או שקיצם קרב. הוא ידע לנבא את השנה, החודש, השבוע והיום כמו רוח. כשאנשי קאנג ראוהו הם ברחו ממנו. ליאה-דזה הלך לראותו ונדהם ממנו. כשחזר להו-דזה הוא סיפר לו על הראיון ואמר לו "מאסטר, אני מחשיב את הדוקטורינה שלך כמושלמת, אך מצאתי אחרת העולה עליה". הו-דזה ענה לו "העברתי לך רק את המילים החיצוניות של הדוקטורינה שלי ולא את האמת הרוחנית שלה. האם אתה חושב כי היא באמתחתך? לא משנה כמה תרנגולות תהיינה, אם לא יהיה ולו תרנגול אחד בניהן, אף אחת מהן לא תטיל ביצים מופרות (התרנגולת משולה למילים, התרנגול לרוח והביצים המופרות לאמת). כשאתה מעמיד לפני העולם את הדוקטורינה שלך, אתה חושף את מה שבתודעתך, וכך בעצם אפשרת לאותו אדם לחדור את ארשת פניך. נסה לבוא אליי עמו ואני אראה את עצמי בפניו."

למחרת הגיע ליה-דזה ועמו המכשף. כשיצאו מהביקור אצל הו-דזה אמר המכשף "אבוי! המאסטר שלךאדם מת הוא. הוא לא יחיה יותר מעשרה ימים מהיום! ראיתי אצלו משהו מוזר, ראיתי את אפר חייו, כולו מוצף מים." ליה-דזה חזר בוכה, החלק הקדמי של הג'קט שלו היה רטוב מדמעותיו, הוא אמר להו-דזה את שאמר המכשף. הו-דזה ענה לו "הראיתי לו עצמי כדמות צמחיה הצומחת מתחת לאדמה, אכן היו שורשים, אך ללא מראה הצמיחה החיצונית. הוא ראה אותי כשניצני הכוח החיוני שלי סגורים. נסה לבוא אליי עמו שוב".

למחרת הגיע ליה-דזה עם המכשף בשביל להביט על הו-דזה. כשיצאו אמר המכשף "זהו מזל גדול של המאסטר שלך שהוא פגש בי. הוא יבריא, יש לו את כל סימני החיים, ראיתי את איזון ניצני החיים שנעלמו". ליה-דזה נכנס פנימה ודיווח על כך למאסטר שאמר בתגובה "הבאתי עצמי לפניו בדמות פני האדמה שתחת השמיים. לא מראה ולא מציאות היו בהצגה שלי, אלא ניצני החיים שמתחת לרגליי.  הוא ראה אותי כשניצני כוח הפעולה במלוא תפקודם. נסה להגיע עמו שוב."

למחרת הגיע ליה-דזה והמכשף לראות את הוא-דזה. כשיצאו אמר המכשף לליה-דזה "המאסטר שלך כל פעם משתנה אינני יכול להבין את רוחו. תן לו ללמוד עצמו ולאחר, אבוא לראותו שוב". ליה דזה נכנס פנימה ודיווח להו-דזה על דברי המכשף. בתגובה אמר הוא-דזה "הפעם הראיתי לו עצמי כמו לאחר היווצרות ההרמוניה הגדולה של שני הכוחות היסודיים (יין-יאנג), בה אין יתרון לאף אחד מהכוחות. הוא ראה אותי עם ניצני הכוח החיוני באיזון שווה. היכן שהמים מסתובבים מתנועת הדג בעל פני האדם, יש מצולה, היכן שהם מסתובבים מעצירת מסלולם יש מצולה, היכן שהם עושים כך וממשיכים לזרום יש מצולה, יש תשע מצולות עם תשעה שמות ואני היצגתי רק שלוש מהן. נסה להגיע עמו שוב".

למחרת הם הגיעו שוב ופגשו את הו-דזה, אך עוד לפני שהו-דזה התיישב בכיסאו, המכשף איבד דעתו וברח. "לך בדרכו" אמר הו-דזה וליה-דזה רץ אחריו אך לא השיגו. הוא חזר להו-דזה ואמר לו "הוא הגיע לסופו, הוא אבוד, אני לא מוצא אותו." הו-דזה אמר "הראיתי לו עצמי בתבנית בה הייתי לפני שהגעתי מהיוצר שלי. עמדתי לפניו בריקות טהורה ובאדישות רגועה. הוא לא ידע מה אני מציג, רגע אחד הוא חשב כי אני מציג את הרעיון של הכוח הפועל וברגע השני הוא חשב שאני מציג זרימה לפנים, לכן הוא ברח".

לאחר מקרה זה ליה-דזה חשב לעצמו כי הוא עדיין לא התחיל ללמוד את הדוקטורינה של המאסטר שלו. הוא חזר לביתו ולא יצא ממנו אלא לאחר שלוש שנים. הוא בישל בשביל אישתו. הוא האכיל את החזירים כאילו היו בני אדם. הוא לא התעניין בדבר ולא לקח חלק בשום עניין. הוא הניח בצד את ההשתוקקות לעצב עצמו וחזר לפשטות הטהורה. כמו גוש אדמה הוא עמד שם בנוכחות הגופנית שלו. מתעלם מכל הפרעה, הוא היה שקט בתוך עצמו. כך המשיך עד סוף ימי חייו.

אי-פעולה הופכת את דוגמתו לאדון כל התהילות. אי-פעולה משרתת אותו כאוצר לכל התוכניות. אי-פעולה גורמת לו להתאים לכל תפקיד במשרדים הממשלתיים. אי-הפעולה הופכת אותו לאדון כל החוכמות. תחום פעולתו אינו מוגבל, אך באף מקום אין עקבות לנוכחותו. הוא מקיים את כל מה שקיבל מהשמיים, אך רואה עצמו כאילו לא קיבל דבר. הוא מתאפיין בריק טהור ממטרות. כשהאדם המושלם מפעיל תודעתו זוהי מראה. הוא לא מנהל כלום ואינו צופה כלום. הוא מגיב למה שלפניו אך אינו שומר אותו. עם כל הדברים הללו הוא יכול לעסוק בהצלחה בכל הדברים ולא לפגוע בדבר.

שליט האוקיינוס הדרומי היה שו (חסר המחשבה), שליט האוקיינוס הצפוני היה הו (התזזיתי) ושליט האוקיינוס המרכזי היה חון-טון (התוהו-ובוהו). שו והו היו נופשים תכופות באדמת תוהו-ובוהו שהתייחס אליהם מאוד יפה. הם התייעצו יחדיו כיצד יחזירו לו טובה בתמורה לנדיבותו ושו אמר "לכל בני האדם יש שבעה פתחים למטרת הראיה, השמיעה, האכילה והנשימה, בעוד לשליט מסכן זה אין ולו פתח אחד. בו וניצור לו אחד". וכך הם חפרו לו פתח אחד בכל יום במשך שבעה ימים, אשר בסופם הוא מת.

פרק 8 : אצבעות עם קרומים

רקמה המאחדת את הבוהן עם שאר האצבעות יכולה לצמוח בטבעיות (מהדאו) אך היא טובה מדי לשימוש (אדם). בליטה על אדם וגידול נתלה, צומחים מהגוף, אך הן תוספות לא טבעיות לו. קיימות הרבה אומנויות של נדיבות ויושרה ותרגולן מופץ בחמשת האברים (לב, כבד, ראות, כליות, קיבה) אך אין זו המתודה הנכונה על פי הדאו. כך זה גם כשהתוספת לכף הרגל הנה חיבור עם יותר מדי עור שאינו שימושי, או תוספת אצבע חסרת שימוש לכף היד. בהתאם לכך התחברות יתרה או מוגבלת לחמשת האברים (והתכונות המשויכות להם), תורם לשימוש שגוי בנדיבות ויושרה ומוביל ליצירת הרבה אומנויות הדורשות כוחות חזקים של שמיעה או ראייה.

לכן, כוחות גדולים מדי של ראייה מביאים לבלבול הצבעים ושימוש יתר בעיטורים. זה המכיל אותם, יזרח בדזהוב וירוק, לבן ושחור,שחור וירוק ולא יעצור. כוחות גדולים מדי של שמיעה מביאים לבלבול הצלילים ולשימוש יתר באקורדים. זה המכיל אותם, יפיק צלילים מכלי נגינה מתכתיים, מאבנים, מקטיפה ומבמבוק. הוא אף יוסיף לכך את החוואן-קונג והטה-לו (כלי נשיפה) ולא יעצור. כך, יתר אדיבות מובילה אומנם למעלות, אך מגבילה את טבעה הנכון וצמיחתה. זה המכיל אותה יזכה למוניטין ויגרום לכל האיברים והתופים בעולם לשמוח באופן שאינו ניתן להתפישה. יכולת ווכחנות גדולה מביאה להעלאת טיעונים, כמו בנאי המשתמש בלבנים או רוקם רשתות בחוטיו. זה המכיל אותה, ימציא משפטיו בערמומיות ויהנה לשוחח על מה הוא קושי ומה הוא לובן, היכן הדעות זהות והיכן הן חלוקות. הוא ילחץ בייגע, בצעדים קצרים, באמצעות הרבה מילים חסרות שימוש וינסה להצדיק דעתו. הוא לא יעצור. בכל המקרים הללו, כל בני האדם שיש להם יכולות גדולות אלו, אינם הולכים בדרכם בדרך הנכונה שתחת השמיים. הדרך המושלמת אינה מאבדת את תכונות הטבע אותן קיבלנו. כך גם איחוד חלקים אינו צריך להראות כפילויות ופירודם אינו צריך להראות מייחד. הארוך אינו צריך להיחשב ארוך מדי והקצר אינו צריך להיחשב קצר מדי. רגלי הברווז נראות קצרות מדי, אך אם ננסה להאריכן, הכאב יהיה גדול. רגלי העגור נראות ארוכות אך אם ננסה לקצרן יהיה הדבר מצער. כשחלק מסוים הוא מטבעו ארוך, אין אנו צריכים לבוא ולקטוע אותו וכך כשחלק קצר, אין נבוא ונאריך אותו.

ההנחה היא כי נדיבות ויושרה אינן תוצר של האנושות. האם תרגולן נובע מתוך חרדה? כשאצבע אחת מחוברת לשניה (מחוברות באופן לא טבעי, כמו לאצבע אחת), ניתוק המרקם ביניהן יגרום לבכי, וכשיש אצבע מיותרת, ניתוקה יגרום לדמעות. במקרה הראשון יש פחות מדי ובשני יותא מדי, אך החרדה והכאב הנם גורמים זהים. האדם הנדיב של ימנו מביט על הרוע בצער, בעוד אלו שאינם נדיבים ושהאלימות טבעית מבחינתם, רודפים אחר עושר וכבוד. ההנחה היא כי נדיבות ויושרה מנוגדים לטבע האדם. עד כמה העולם התמלא בבעיות מאז שהחלו שלוש השושלות (שאנג, סיא וקאו – החלו במאה העשרים ושלוש לפני הספירה)! בנוסף לכך, כשאנו יוצרים קרס או קו, מצפן או ריבוע, על מנת לתת לדברים את צורתם הנכונה, אנו חייבים לחתוך ולהוציא חלק ממה ששייך להם בטבעיות. כשאנו מכינים דבק או לכה על מנת לייצב דברים אנו בוודאי מתערבים באלימות באיכותם. ההתכופפויות והעצירות שבטקסים ובמוסיקה וההבעות המזויפות של נדיבות ויושרה, המיועדים לצור נחת בתודעתו של האדם  – כל אלו מראים כישלון בראיית העקרונות הרגילים של אמנת האדם. כל בני האדם מצוידים בעקרונות אלו ולפיהם הדבר שכופף לא כופף על ידי הקרס, הדבר הישר לא יושר על ידי הקו, הדבר העגול לא עוגל על ידי המצפן והדבר המרובע לא נהיה כך על ידי מרובעו של הנגר. כך גם דבקות הדברים לא נעשתה ע'ל ידי לכה ודבק, והתאגדות הדברים לא נעשתה על ידי חוטים ורצועות. כך בעצם, כל הדברים בעולם נוצרו כמו שהם על-פי הדרכה מסוימת, בעוד שהם אינם יודעים כיצד זה שהם כך. בזמן העתיק היה כך וגם היום. אין להפוך אמנה זו לחסרת השפעה. מדוע אם כך לפעול בנדיבות ויושרה על מנת ליצור קשר, דבק, לכה, חוט, רצועה והנאה העולה מהדאו ומתכונותיו – זוהי הונאה המבוצעת כלפי העולם. היכן שההונאה קטנה, יהיה שינוי בכיוונם של הדברים אחריהם הולכים אנשים. היכן שהיא גדולה, יהיה שינוי בטבע עצמו. כיצד יודע אני כי כך הם הדברים? היות שאותו אחד שבא ממדינת יו,  קרא בנדיבותו ויושרתו להרס ורוגז בעולם והעולם עצמו לא מיהר להוציא לפועל את ההוראות. האם לא היה זה אמצעי של יושרה ונדיבות, אשר נועד לשנות את נקודת מבטם של בני האדם על טיבעם האמיתי? 

אנסה לדבר על העניין הזה. לאורך כך השושלות, לא היה אדם שלא שינה את המסלול הטבעי שלו כתוצאה מהשפעות חיצוניות. אנשים קטנים הקריבו אישיותם למען רווח; מלומדים עשו כך למען תהילה; פקידים גבוהים עשו כך למען משפחתם ואנשי חוכמה למען ממלכות. מעמדות שונים אלו, בעלי עיסוקים שונים ורמות מוניטין שונות, הסכימו לפגוע בטבעם ולהקריב את אישיותם. כך, פו-יי המלומד, מת לרגלי הר שאנג-יאנג על מנת לשמר תהילתו והשודד קיה מת על ראש הר טונג-לינג ברדיפתו אחר רווח. מותם קרה בנסיבות שונות אבל שניהם קיצרו חייהם ופגעו בטבעם. מדוע נקבל את פו-יי ונדחה את קיה? במקרים כאלו של הקרבה, בכל מקום בעולם, כאשר היא מבוצעת למען יושרה ונדיבות אנו הופכים את האדם לנעלה, אך כשהיא מבוצעת למען עושר, אנו הופכים את האדם לנחות. פעולת ההקרבה זהה בשני המקרים, אך במקרה האחד האדם הופך ל"נעלה" ובשני ל"נחות". מבחינת הריסת החיים ופגיעה בטבע, השודד קיה פעל בדיוק כמו פו-יי, אם כך מדוע אנו עושים בינהם הבדלה של "נעלה" ו"נחות"?

עוד יותר מכך, אינני מכריז על אלו המקדישים טבעם לרדיפה אחר נדיבות ויושרה  כטובים. אינני מכריז על אלו המקדישים טבעם ללמידת חמשת הטעמים כעל טובים. אינני מכריז על אלו המקדישים טבעם למען היכולת להבדיל בין חמשת האקורדים כעל מהירי שמיעה. אינני מכריז על אלו המעריכים את חמשת הצבעים כעל בעלי ראייה צלולה. כשאני מדבר על אדם ואומר כי הוא טוב, אינני מדבר על יושרתו ונדיבותו. הטוב שבו הוא פשוט איכויות הדאו שברשותו. אינני מדבר על מה שנקרא נדיבות ויושרה, אלא על עד כמה הוא מרשה לטבע שניתן לו, לקבל את מסלולו החופשי. אדם בעל שמיעה טובה אינו שומע טוב דברים אחרים, אלא את עצמו. אדם בעל ראייה צלולה אינו רואה טוב דברים אחרים, אלא את עצמו. אלו אשר לא רואים עצמם, אך רואים דברים אחרים ושאין להם בעלות על עצמם אלא על דברים אחרים, משייכים לעצמם את ששייך לאחרים ולא להם. הם מושיטים יד לדברים שאחרים נמשכים אליהם ולא לדברים שמושכים אותם בליבם. אנשים שכאלא, הם בדיוק כמו השודד קיה והמלומד פו-יי, הם זהים להם באופן ההגזמה והמגבלה. אני מתבייש בשגיאה בתכונותיו של הדאו ולכן בספרה הגבוהה, איני מעז לעזור בתרגול נדיבות ויושרה ובתחתונה, איני מעז להרשות לעצמי לתרגל לא הגזמה ולא הגבלה.

פרק 9 : פרסות סוסים

לסוסים יש פרסות באמצעותן הם יכולים לדהור על טל קפוא ושלג. יש להם פרווה השומרת עליהם מפני רוחות וקור. הם ניזונים מהעשב ומרווים צימאונם במים. הם מפזזים ברגליהם ומדלגים. זהו טבעם האמיתי של סוסים! גם אם בונים להם מגדלים גבוהים ומעונות רחבים, הם עדיין יעדיפו שלא להשתמש בהם. אך כשנעמד פו-לאו (דמות מיתולוגית, מאלף הסוסים הראשון) ואמר "אני יודע טוב מאוד כיצד להתנהל עם סוסים!" בני האדם המשיכו לשיר להם ולסמן אותם, לאסוף שערם, לתקוע פרסות ברגליהם, לרתום ראשיהם, לשים רסן ומושכות בפיהם ולשכנם באורוות. כתוצאה מתנאים אלו שניים או שלושה מתוך עשרה מתו. בני אדם ממשיכים לשעבדם לרעב וצימאון, ממשיכים לגרום להם לצעוד יחדיו בסדר מופתי, לדהור עליהם ולהתחרות. מלפניהם רוע מתג הרסן ורצועות העיטורים שעל חזם ומאחורם רוע המושכות והשוט. כשמתנהגים אליהם כך חצי מהם מתים".  

הקדר הראשון אמר "אני יודע טוב מאוד כיצד להתנהל עם חימר!" אך בני אדם ממשיכים לעצבם למעגלים מדויקים כאילו נוצרו על ידי מצפן, או למרובעים מדויקים כאילו נוצרו על ידי ריבוע מדידה. הנגר הראשון אמר "אני יודע טוב מאוד כיצד להתנהל עם עץ!" בני אדם ממשיכים לכופפו כאילו היה קרס וליישרו לקו אנכי. האם מטבעם של החימר והעץ לקבל על עצמם את צורתם של המצפן והמרובע או הקרס והקו הישר? עוד דור עובר ועוד דור עובר ובני האדם ממשיכים להלל את פו-לאו ואומרים "הוא ידע טוב מאוד כיצד להתנהל עם סוסים", הם ממשיכים להלל את הקדר הראשון והנגר הראשון ואומרים "הוא ידע טוב מאוד כיצד להתנהל עם חימר ועץ". זוהי בדיוק טעותם של שליטי העולם.

לפי דעתי שלי, אלו שידעו טוב מאוד כיצד לשלוט בבני האדם לא נהגו כך. לבני האדם היה את טבעם הרגיל והקבוע – הם ארגו ויצרו לעצמם בגדים. הם טיפחו את האדמה וכך קבלו מזונם. זו הייתה יכולתם. הם היו לאחד בכך ולא יצרו לעצמם מעמדות נפרדים. זה מה נקבע להם ובעצם כך הם פעלו לפי נטיותיהם הטבעיות. אם כן, בעידן הסגולות המושלמות בני האדם הילכו בצעדים איטיים ושקטים כשמבטם היה קבוע לפנים. בזמן ההוא, על הגבעות לא היו שבילי רגליים או מעברים ועל האגמים לא היו סירות. כל היצורים חיו בחברותה ומקומות המחיה שלהן היו צמודים זה לזה. הציפורים והחיות התמזגו ויצרו להקות, העצים והצמחים צמחו לתפארת. במצב זה ניתן היה להנהיג את החיות והציפורים מבלי שאלו ירגישו כי מגבילים אותם. ניתן היה לטפס לקינו של עורב הנחלים ולהציץ לתוכו. כן, בעידן הסגולות המושלמות בני האדם חיו יחדיו עם החיות והציפורים והיו בשוויון עם כל היצורים, הם יצרו משפחה אחת גדולה – כיצד יכלו אם-כך, לצור הבדלות של אדם עליון או נחות? בשוויון וללא ידע, הם לא נטשו את סגולותיהם הטבעיות; משוחררים ממאוויים, היו במצב של פשטות טהורה, טבעם של בני האדם היה בדיוק כפי שהוא אמור להיות. אך יום אחד הגיע האדם שנחשב לחכם הגדול, כשהוא צועד גבוה על בהונותיו, לבדו, עם כוונותיו לנדיבות ועשיית צדק. מאותו הרגע החלו בני האדם להיות מבולבלים ומורכבים. אנשים אלו רצו לקבל חשיבותם על-פי ביצועי הנגינה שלהם ותנועות ידיהם בזמן הטקסים ובכך החלו להיפרד אלו מאלו. במידה ולא היו חותכים ובוצעים מחומר הגלם, לא ניתן היה לצור כדֶי קורבנות ממנו. אם לא היו שוברים ופuצעים את אבן הירקן, לא ניתן היה לצור ממנה ידית לגביע השחרור. אם לא היו מפרים את מאפייני הדאו, כיצד היה ניתן להעדיף נדיבות ויושרה? אם לא היו נפרדים מאינסטינקט הטבע, לא היה שימוש לטקסים ומוסיקה. אם לא היו מבלבלים בין חמשת הצבעים כיצד היו יוצרים עיטורים? אם לא היו מבלבלים בין חמשת התווים, כיצד היו מחברים בניהם לפי האקורדים? חיתוך ובציעת חומר הגלם לשם יצירת הכד, היה פשעו של הפועל המיומן. הפגיעה שנעשתה לתכונות הדאו בשם יישום הנדיבות והיושרה, הייתה טעותו של החכם הגדול.

כשסוסים חיים בשדות הפתוחים הם ניזונים מהעשב ושותים מים. כשטוב להם, הם מסובבים צווארם ומתחככים זה בזה. כשהם זועמים, הם רצים גב לגב ובועטים זה בזה – זה כל שהם יודעים לעשות. אך אם נרתום אותם בצווארם ונשים קישוט על מצחם, הרי אז הם ידעו להביט באלכסון ולהטות ראשם, הם ידעו גם לרוץ באכזריות בניסיון להוריד את המתג שבפיהם ולסחוב את המושכות מידי הרוכב. ידע זה של הסוסים והיכולת שבאה ממנו וגורמת לסוסים לפעול כגנבים, הוא פשעו של פו-לאו (הסייס הראשון). בימי השליט הו-הסו, בני האדם התגוררו בבתיהם מבלי לדעת מה מעשם והילכו להם מבלי לדעת לאן פניהם מועדות. הם מילאו פיהם באוכל והתרצו. הם טפחו על בטנם על מנת להביע סיפוקם. זו הייתה כל יכולתם. אך כשהגיע האדם החכם עם ההתכופפויות הטקסיות שלו והמוסיקה שלו, בניסיון לצור התאמה בין כל בני האדם, עם הנדיבות והיושרה תלויים לראווה, הוא הלהיב את כולם בכדי שישתמשו בהם, כך שדעתם תתרדזה. אז החלו בני האדם לצעוד בכבדות ברגליהם ולדדות מתוך אהבתם לידע. הם חתרו יחדיו ברדיפה אחר הרווח, כך שדבר לא יכול היה לעצרם – זו הייתה טעותם של החכמים הגדולים האלו.

פרק 10 : חיטוט באמתחות

אדם הרודזה לשמור מפני הגנבים אשר חותכים אמתחות, מחפשים בתיקים ושוברים ארגזים בשביל לפותחם, רצוי שיחגור אותם ביעילות ויקשור אותם בקשרים חזקים ואבזמים. יש האומרים כי זו דרך של חוכמה. כשמגיע גנב מיומן, הוא נושא את הארגז על כתפיו, מרים את האמתחת, לוקח את התיק ובורח עימם ופחדו היחיד הוא פן הרצועות, הקשרים והאבזמים חלשים מדי. במקרה שכזה, אותם מעשים שנחשבו לחוכמה הופכים להיות אסופה של דברים העוזרים לגנב. תנו לי לנסות לסדר את העניין. האם אלו הנקראים בקול רם חכמים, אינם מוכיחים כי הם אוספים עזרה למען הגנב מיומן? באותו האופן, האין אלו הנקראים חכמים גדולים מוכיחים עצמם כשומרי עיניינו של הגנב?

כיצד יודע אני שכך הדבר? בעבר, במדינת קהי, הערים השכנות יכלו לצפות אחת בשנייה. התרנגולים והכלבים, לא הפסיקו לענות לקריאות ולנביחות של התרנגולים והכלבים מהערים השכנות. הרשתות הונחו על המים ועל האדמה. המחרשות והמעדרים עיבדו אזורים של מעל לאלף לי מרובע. כל פעולות הארץ היו בהתאמה עם החכמים הגדולים. כך היו הדברים. ואז, באחד הבקרים, טיאן קהאנג דזה הרג את שליט קהי (שנת 482 לפנ"הס) וגנב את המדינה. האם הוא אכן גנב רק את המדינה? הוא גנב גם את הסדר הטוב ששכן בה, אותו קבעו החכמים הגדולים. כך, למרות  שהוא נקרא גנב ושודד, הוא חי בביטחון כמו מלכי שון ויאו. מדינות קטנות לא העיזו להטיל בו דופי ומדינות גדולות לא העיזו להורידו מכיסאו. צאצאיו שלטו בקהי במשך שנים עשר דורות. האין זהו מקרה של אדם שגנב את מדינת קהי ובאותו הזמן, הסדר הטוב ששכן בה, אותו קבעו החכמים, שמר עליו? על השודד הגנב.

תנו לי לנסות לשטוח את הנושא. האם בין האנשים החכמים אין כאלו שאספו ממונם למען השליט גדול? והאם אין מבין החכמים כאלו אשר שמרו לו עליו? כיצד אני יודע שכך היה הדבר? בעבר, ללונג-פנג ערפו את הראש, לפי-קאן תלשו את הלב ממקומו, את קהאנג הונג ההיסטוריון ביתרו, את דדזה-הסו זרקו לביצת קיאנג. ארבעת הגברים הללו, למרות שהיו בעלי ממון רב, לא יכלו לחמוק ממוות מחריד שכזה. ממשיך דרכו של קהי השודד, שאל אותו "האם לשודד יש מתודה מסוימת, או עיקרון לפיהם הוא פועל?" קהי ענה לו "האם יש מקצוע כלשהו שאין לו עקרונות? עצם יכולתו של השודד להגיע למסקנה כי בדירה מסוימת יש ממון, מראה על חוכמתו. מכך שהוא הראשון שניכנס אליה, ניתן לראות את אומץ ליבו. מכך שהוא האחרון לצאת ממנה, ניתן לראות את יושרתו. מכך שהוא יודע האם השוד יצלח או לא, ניתן לראות את פיקחותו. בכך שהוא מחלק את השלל בשוויון, ניתן לראות את נדיבותו. ללא חמש איכויות אלו לא ניתן להיות שודד גדול". אם מביטים על העניין מנקודת מבט זו, ניתן לראות כי בני אדם טובים לא מתקיימים ללא עקרונות החכמים וכי השודד קהי, לא יכול היה ללכת בדרכו ללא אותם עקרונות. האבל העניין הוא כי יש מעט בני אדם טובים בעולם ולעומתם הרבה שאינם טובים. מכל הנאמר ניתן להסיק כי החכמים הגדולים מעניקים לעולם במעט מהמקרים ומזיקים לו ברוב המקרים. לפיכך קיימת האמרה "כשהשפתיים נעלמות לשיניים קר" ועוד "כשחכמים נולדים עולים וצצים השודדים הגדולים"; "כשהיובלים יבשים העמקים ריקים"; "כשתל העפר ישר, הבריכה העמוקה שלצדו מתמלאת במלואה". "כשימותו החכמים הגדולים לא יעלו ויצוצו השודדים הגדולים"; העולם יהיה שליו ולא תהינה בעיות. כל עוד החכמים הגדולים אינם מתים, לא יפסיקו להופיע שודדים גדולים. ככל שנקודת מבטם של החכמים הגדולים תהיה נכונה יותר בעיני ממשלת העולם, כך יהיה יתרון גדול יותר לאנשים כמו השודד קהי. אם אנו יוצרים לבני האדם משקלות וכלי ומאזניים על מנת שישקלו את מלבושיהם, אנו מלמדים אותם באותו הזמן כיצד לגנוב באמצעותם. אם אנו נותנים לבני האדם חותמות ואישורים על מנת שיבטחו בגורלם הטוב, אנו מלמדים אותם כיצד לגנוב בעזרתם. אם אנו יוצרים בשביל בני האדם נדיבות ויושרה על מנת שמעשיהם יהיו נכונים, אנו מלמדים אותם גם לגנוב באמצעותם. כיצד אני יודע שכך הדבר? הנה אדם שגנב וו בשביל חגורתו והוצא להורג בשל כך. הנה אדם שגנב מדינה והפך בה לנסיך. דווקא בשערי הנסיך (הגנב) אנו מוצאים את מרבית ההדזהרות על נדיבות ויושרה. האם אין זו גניבה של הנדיבות והיושרה, החוכמה והפיקחות? כך הם מאיצים עצמם להיות שודדים, לקחת על עצמם נסיכות ולגנוב נדיבות ויושרה. אפילו כל רווח הצומח ממשקלות ומאזניים, חותמות ואישורים – גם אם יהיה זה כרכרות או נזר לראש, לא יוכל להשפיע ולשנות מסלולם. אפילו הפחד מהגרזן לא ירסנם. הרווח הגדול שמשיג השודד קהי ואי היכולת לרסנו- זו טעותם של החכמים הגדולים.

בהקשר לכך נאמר "לא רצוי להוציא דגים מהמים, שהרי הם מקום מבטחם הטבעי; לא מראים לבני האדם את מקורות רווחה של המדינה". חכמים גדולים אלו והטכניקות שלהם, הם מקורות הרווח של העולם ולכן לא כדאי להציגו בפניהם. היות וכך, אם יושם קץ לחוכמה והפיקחות תזנח, הרי אז לא יצוצו שודדים גדולים. אם היו מזניחים את אבני הג'ד ואת הפנינים היו שוברים לחתיכות קטנות, הרי אז לא היו צצים גנבים קטנים. אם היו שורפים את ההתאמות ושוברים את החותמות, הרי אז, בני האדם היו פשוטים ולא מתוחכמים. אם היו הורסים את מידות הנפח ואת הפלדה היו מפצחים לשניים, הרי אז, לא היו התנצחויות בין בני האדם. אם את חוקי החכמים הגדולים העולם היה מניח בצד, אולי הייתה לבני האדם התחלה חדשה, שקולת דעת. אם היו מצמצמים את שישת האקורדים למצב של בלבול, שורפים את כל הקתרוסים (כלי נגינה), ומפסיקים פעולתן של אוזניים כשל המוסיקאי קהוואן העיוור, הרי אז, כל בני האדם היו מכילים ומפעילים את כח השמיעה הטבעי שלהם. אם היו משמידים את העיטורים האלגנטיים וחמשת הצבעים המקשטים היו חסרי שימוש והיו מדביקים את העפעפיים של אנשים כגון לי-קו, הרי אז, כל בני האדם היו מכילים ומפעילים את כח הראייה הטבעי שלהם. אם היו הורסים את הוו והקו, והמצפן והמרובע היו נזרקים והיו מועכים את אצבעותיהם של אנשים כגון קהוי האומן, הרי אז, כל בני האדם היו מכילים ומפעילים את מיומנותיהם הטבעיות. כמו שנאמר (בספר הדאו דה ג'ינג) "האומנות הגדולה ביותר דומה  לטיפשות". אם היו מנדים התנהלויות כמו של זה-שאן ושי-קהיו, והיו אוטמים פיהם של מו-טי ויאנג-קו, והיו כובלים ומשליכים את הנדיבות והיושרה, הרי אז, סגולות כל בני האדם היו מפגינות את מצויינותיהן המופלאות. כשבני האדם הכילו והפעילו את כח הראייה הטבעי שלהם, לא היו עיוותים בעולם. בזמנים בהם הם הכילו והפעילו את סגולותיהם, לא היו הפרדות בעולם. אנשים כגון זאנג שאן, שיה קחיו, יאנג קו, מו טי, שיה קחוואן (המוסיקאי), האומן קחוי ולי קו, הציגו איכויותיהם החיצונית, וגרמו בכך לעולם לבעור מהערדזה כלפיהם ויצרו בו בלבול. מתודה זו חסרת שימוש.

אדוני, האם אתה מודע לימי הסגולות המושלמות? בזמן העתיק יותר חיו יונג-קהאנג, טה-טינג, פו-יוואנג, קאנג-יאנג, לי-לו, לי-קחו, הסיאן-יואן, הו-סו, זון-לו, קו-יונג,  פו-סי, ושאן-נאנג. בימיהם בני האדם נהגו לתעד ענייניהם על פיסות חבלים. בימיהם בני האדם חשבו כי מאכליהם ובגדיהם הפשוטים יפים הם. הייתה שמחה בגינוניהם הפשוטים והם הסתפקו בגורם הדל.  בני האדם במדינות השכנות יכלו להבחין זה בזה וקולות התרנגולים והכלבים שלהם, נשמעו ביניהן. הם לא מתו אלא מזקנה וכל זאת מבלי שתקשרו ביניהם. בזמן ההוא שרר סדר טוב ומושלם.

היום לעומת זאת, המצב כזה שרואים את בני האדם מותחים צווארם ועומדים על קצות האצבעות בעודם אומרים "במקום הזה והזה יש אדם חכם ובעל יכולת". הם לוקחים עימם כל דבר יבש וממהרים לאותו מקום, זונחים הוריהם בבתיהם ומתעלמים מחובתם לשרת את שליטם. ניתן לעקוב אחר עקבות רגליהם או אחר גלגלי כירכרותיהם ממדינה אחת לשנייה לאורך אלפי לי. כל זה קורה משום שלשליטיהם יש חיבה בלתי מסודרת כלפי ידע. כששליטים שכאלו באמת אוהבים ידע, אך יחד עם זאת זונחים את מסלולם המתאים, כל העולם נזרק לבלבול גדול.

כיצד אני יודע כי כך הדבר? על מנת ליצור קשתות, רשתות, חצים והמצאות מיוחדות צריך ידע רחב, אך הציפורים שלמעלה מוטרדות מהם. על מנת ליצור קרסים, פיתיונות, רשתות ומלכודות במבוק, צריך ידע רחב, אך כל אלו מפריעים לדגים שבמים. על מנת לארגן וליצור רשתות ומלכודות יש צורך בידע רב, אך החיות שבערבות מוטרדות מהן. הרב-גוניות של הונאות ערמומיות במהלך שיחות של חוכמה, נהיית יותר ויותר מזיקה וזאת בניסיון לפזר את האבק ולפייס בין הדעות השונות, אך בני האדם פשוטים מתבלבלים מכל הסיבוך שבכך. לפיכך רואים כי בעולם קיים אי סדר מתמשך והאשמה לכך מופנית כלפי החיבה לידע. שהרי כל בני האדם יודעים לחפש את הידע אליו עוד לא הגיעו ואינם יודעים לחפש את הידע אותו הם כבר מכילים בתוכם. הם יודעים לגנות את הדבר לו הם מתנגדים אצל האחר ולא יודעים לגנות את הדבר בתוך עצמם אותו הם מקבלים. זוהי הסיבה לכל חוסר הסדר והבלבול. זה בדיוק כמו שמעלנו, השמש והירח, יהפכו חשוכים. זה בדיוק כמו שמתחתנו, חיוניותם הנמרצת של הגבעות והנחלים תתייבשנה. זה בדיוק כמו שבאמצע, פעולתן של ארבע העונות, תיפסק. בכל אחד מהמקרים הללו, לא יישאר אפילו חרק קטן וחלש אחד ואף צמח לא יצמח, לא יישאר דבר שלא יאבד טבעו. אכן גדול הוא חוסר הסדר שנוצר בעכבות החיבה לידע. כך היה מימי שלוש השושלות. האנשים הפשוטים והכנים נזנחו והצגת הרוח (של האדם) הנלהבת מתקבלת בהנאה. מתודת אי-הפעולה הרגועה נזנחת והנאה מתקבלת מרעיונות המובעים בפטפטנות. פטפטנות זו, היא ששמה את העולם בבלבול שכזה".

פרק 11: לתת לו להתקיים ולהניח לו לעצמו

שמעתי על הרעיון של "לתת לעולם להתקיים ולהניח לו לעצמו". לא שמעתי על הרעיון של "למשול בעולם". תן לו להתקיים, מהחשש להשחתת טבעו מלידה. להניח לו לעצמו, מהחשש מהרס מאפייניו הטבעיים. אם טבע העולם אינו מושחת, אם מאפייני העולם אינם נהרסים, איזו סיבה יש לשלוט בו.

בעבר, שליטתו של יאו בעולם גרמה לבני האדם להראות מאושרים, וכך כשאושרם היה חלק מטבעם, הם רצו את שלוותו הטבעית. מאידך, שליטתו של קיאה בעולם גרמה לבני האדם להראות טרודים, אך כאשר טבעם הראה סימפטומים של טורדנות, התפתח רצון לשביעות רצון. הרצון לשלווה והרצון לשביעות רצון, מנוגדים לתכונת הטבע. כשכך המצב, אף אדם ואף מדינה לא יתקיימו לאורך זמן. האם בני האדם שוגים באושרם? היאנג, יסוד ההתרחבות, מפותח אצלם  יתר על המידה. האם הם שוגים בכך שהם טרודים? היין, היסוד ההפוך, מפותח אצלם יתר על המידה. כששני יסודות אלו שולטים בבן האדם, זה משול לכך שעונות השנה יגיעו שלא בסדרן וההרמוניה של החום והקור לא נשמרת. האין זה המצב בו יש פגיעה בגוף האדם? אושרם ואי שביעות רצונם של בני האדם נוצרו כך שיצוצו היכן שאינם אמורים לצוץ. תנועתם הססנית, הם מאבדים את השליטה על מחשבתם.  הם עוצרים מהלכיהם באמצע ולא מסיימים מה שהחלו. במצב שכזה מתפתחות בעולם מטרות נשגבות ויהירות, קנאות, חוסר אהבה, מסלולים שאפתניים, איבה פראית וכך נוצרות פעולות כמו של השודד קהי או זאנג-שן ושיה זהיו. כעת, אם כל העולם היה מחליט לתת פרס לטוב, הדבר לא היה מספיק וגם אם היה מחליט להעניש את הרע. כך, העולם, כמה שגדול הוא, אינו מספיק לא להעניק ולא להעניש. מימי שלוש השושלות ועד היום לא היה דבר פרט להתרוצצויות והתרגשויות. כל הזמן עוסקים בפרסים ועונשים, מהיכן יהיה לבני האדם פנאי לשים עצמם במקום בו קיים אינסטינקט הטבע, אותו הם מכילים בתוכם.

יתרה מכך: התענגות מכוח הראייה מובילה לרדיפת יתר אחר צבעים מקשטים;

התענגות מכוח השמיעה מובילה לחיפוש יתר אחר הנאות השמיעה;

התענגות מנדיבות מובילה לחוסר סדר בסגולה זו, כזה המנוגד לטבע;

התענגות מיושרה שמה את האדם במקום המנוגד להגיון הישר;

התענגות מקיום טקסים עוזרת לתבניות ערמומיות;

התענגות ממוסיקה מובילה לחושניות האוזניים;

התענגות מחוכמה טובה לתחבולות גאוניות;

התענגות מידע תורמת להכרעות מוטעות;

במידה ובני האדם היו סומכים על האינסטינקטים של טבעם, ההחלטה האם להשמיד או לשמור לעצמם את שמונה העינוגים האלו, הייתה עניין חסר התייחסות. אבל כשהם אינם סומכים על אינסטינקטים אלו, הרי אז שמונת העינוגים האלו מתחילים להיות לא מושלמים, הם מתפתחים באופן לא מאוזן או שהם מדוכאים באלימות. כך העולם הופך למקום ללא סדר. כשבני האדם מכבדים אותם ומייחלים להם, כמה גדולה הרמייה המופנית כלפי העולם. יותר מכך, ברגע בו נגמרת ההתענגות, בני האדם עדיין לו מסיימים התעסקותם בה, הם מכינים עצמם כאילו לפני צום על מנת שיוכלו לתאר וכשהם מציגים אותה נראה כי הם כורעים ברך ביראת כבוד. כשכך הם הדברים, מה כבר ניתן לעשות על מנת להוציא מהם את הרוע. לכן, האדם הנעלה אשר מרגיש כי הוא קשור לניהול העולם, ימצא כי הדבר הטוב ביותר בשבילו יהיה לא לעשות דבר. בעשותו כך, יכול הוא לסמוך על אינסטינקט הטבע אותו הוא מכיל. שהרי זה אשר ינהל את ממשל העולם ויכבדו כאילו הייתה אישיותו, יראה כי ממשל זה מחויב לו. אם יאהב ממשל זה כמו שהוא אוהב עצמו, יקבל ניהול זה. לכן, אם האדם הנעלה ישמור על חמשת הפתחים חסרי תעסוקה, לא יציג את כוחות השמיעה והראייה שלו וגם תנועתו תהיה כמו של מת, הרי אז יהיה ניתן לראות את הדרקון שבו; בעוד יהיה שקט להפליא, רעם מלותיו יהדהד; בעוד תנועותיו תהיינה בלתי נראות, כמו תנועות  רוח, כל השפעות השמיים ילכו בעקבותיו. בזמן שאינו מוטרד ואינו עושה דבר השפעתו תמשוך ותאסוף את כל הקיים בסביבתו – אם כן, איזה פנאי יהיה ברשותו בשביל לעשות משהו לניהול העולם.

זחוי-קחו (יתכן שהוא דמות דמיונית) שאל את לאו-טאן (לאו דזה) "אם לא תמשול בעולם כיצד תוכל ליצור מחשבה טובה אצל בני האדם?" תשובתו הייתה "שים לב כשאתה עוסק בתודעתם הטרודה של בני האדם. התודעה, במידה ולוחצים עליה נהיית מדוכאת, אם מעודדים אותה היא מתעלה ללא הפסקה. פעם מתעלה ופעם מדוכאת, פעם נראית כאסיר ופעם כזעם משתולל. פעם היא גמישה ורכה מוותרת לקשה והחזק, ובפעם אחרת היא חדה כפינה החדה ביותר, זו הניתן לעצב בעזרתה אבנים וג'ד. פעם היא לוהטת כמו אש יוקדת ופעם היא קפואה כקרח. בזמן מנוחה היא יציבה כמו תהום עמוקה וכשהיא נעה היא כמו אחד הגופים שבשמיים. היא יהירה מאוד ומסרבת להיות קשורה למקום אחד – כך היא תודעתו של האדם".

בימי קדם, חוואן-טי היה הראשון שהטריד את תודעת בני האדם בנדיבות ויושרה. אחריו היו יאו-ושון שעמלו בפרך על מנת לטפח את גופם של בני האדם.  בשם תרגול הנדיבות והיושרה הם העבידו עד כאב את חמשת הפתחים. הם הטילו הרבה משימות על דמם ונשימתם כדי ליצור קודי התנהגות וחוקים. היות וגם לאחר כל המאמצים האלו הם לא הצליחו במשימתם סילק יאו את הוואן-טאו לגבעת קהונג, את מנהיג שלושת המחוזות הוא גירש לסאן-וואי ואת שר העבודה הוא הגלה לבירה האפלה. הם לא נהגו בשוויון עם העולם. אחריהם אנו ממשיכים לתקופת המלכים  של שלוש השושלות, בה העולם שרה באי סדר גדול. בעלי האופי הנמוך ביותר היו קיאה וקיה; בעלי האופי הנאצל ביותר היו זאנג ושיה. באותה התקופה צמחו מעמדות הליטרטים והמוהיסטים. כך שינאה בין אישית הובילה לחשדנות הדדית; הטיפשים והפיקחים כפו עצמם אלו על אלו; הטובים והרעים גינו אלו את אלו; הרברבנים והכנים הטיחו האשמות אלו באלו- העולם החל לדעוך. לא הייתה דעה מוסכמת בנוגע לשאלה "מה הן סגולות גבוהות?" והטבע, עם מה שהוא מעניק נראה כמצטמק מאש או נסחף בשיטפון. כולם כמהו לידע והטישו עצמם בחיפוש אחר הטוב. בעקבות כך המסור והגרזן נכנסו לפעולה, אשמה הוטחה בהינף יד והמוות הכה ללא הרף.  גם הפטיש והמפסלת עשו תפקידם. העולם נפל לאי סדר נוראי והיה נראה כפסגת הר מחודדת. כולם פשעו בהטרדת מחשבתם של בני האדם. האפקט של זה היה שבני אדם בעלי יכולת וערך, שכבו נחבאים תחת רגלי צוקי הר טאי והנסיכים בעלי אלפי הכרכרות נשארו חרדים ומפוחדים במקדשי אבותיהם. כיום, אלו שהוצאו להורג בכל מני דרכים, שוכבים צפופים כמו כריות אחד על השני. הנה, בתוך כל קהל האנשים הכבולים באזיקים,  הליטרטים והמוהיסטים עומדים על קצות אצבעותיהם, פושטים ידיהם מעלה, אהה, כמה גדולים בושתם וכישלונם בראיית חוסר הכבוד. מוזר עד מה הרבה זמן עובר עד שאו רואים את חוכמתם ופקחותם ואת נדיבותם ויושרם. כיצד נדע כי זאנג ושיה אינם החצים השורקים של קיאה וקיה.לכן נאמר "מנע חוכמה ונדה ידע, כך העולם יהיה במצב של סדר מופתי" (ציטוט מפרק 19 של הדאו דה ג'ינג).

חוואן טי היה על כס המלכות במשך תשע עשרה שנים (בסביבות 2678 לפנה"ס) ותקנותיו פעלו לאורך כל הממלכה. הוא שמע שקוואנג קהאנג דזה (חכם דאואיסט, יש אף האומרים כי מדובר בלאו דזה באחד מקיומיו הראשונים) חי על פסגת הר קהונג-טונג והלך לראותו. הוא פנה אליו ואמר "שמעתי כי אדוני מכיר טוב מאוד את הדאו המושלם והייתי מבקש לשאול מה הוא הדבר החיוני בו. הייתי רודזה לקחת עליי את השפעתם המורכבת של השמיים והארץ ולעזור להם להצמיח את חמשת הדגנים, כך שתזונתם של בני האדם תהיה טובה יותר. כמו כן הייתי רודזה לכוון את פעולתם של היין והיאנג כך שיבטיחו את נוחותם של כל היצורים החיים, באיזה אופן אני צריך להמשיך על מנת שאשיג מטרות אלו? קוואנג קהאנג דזה ענה לו "אתה שואל על חומר המקור (האתר) ממנו עשויים כל הדברים. אתה מבקש לקחת עליך את החומר כמו שחולק (ליין ויאנג). על פי ממשלת העולם שלך אדי העננים, לפני שנאספו, צנחו בצורת גשם; העצים והצמחים השירו עליהם לפני שהפכו דזהובים ואוריהם של השמש והירח מהרו להיכחד. תודעתך כשל חנפן בעל מילים מקובלות. אין זה מתאים שאספר לך על הדאו המושלם."

חוואן טי נסוג ויתר על כיסא מלכותו, בנה לעצמו דירה מבודדת, פרס בתוכה מזרן לבן, שכן בה בלא

מעשה שלושה חודשים ולאחריהם הלך שוב לשוחח עם קוואנג קהאנג דזה. הוא מצא אותו שוכב עם

ראשו לדרום (כיוון הראש שהיה מקובל על חכמים). הוא ניגש אליו בהכנעה, כרע על ברכיו, קד לו פעמיים עם פניו לרצפה ושאל אותו "שמעתי כי אתה מכיר טוב מאוד את הדאו המושלם, אני מבקש לשאול כיצד אוכל להתנהל עם גופי כך שיתקיים לאורך שנים רבות". קוואנג קהאנג דזה התרומם מהר מכיסאו ואמר" שאלה טובה! בו ואספר לך על הדאו המושלם – ערפול עמוק מקיף את מהותו. המקום הגבוה ביותר אליו הוא מגיע, שקט וחשוך ואין בו דבר לראות. כשהוא אוחז את הרוח שלו ללא תנועה בזרועותיו, הרי אז תצורתו נכונה. אתה חייב להיות בלא תנועה; אתה חייב להיות טהור; אל תעביד גופך בפרך באופן שיפגע בכוח החיות שלך, כך תחיה חיים ארוכים. כשעיניך אינן רואות דבר, אוזניך אינן שומעות דבר ומחשבתך אינה יודעת דבר, רוחך תשמור גופך והגוף יחיה שנים רבות. הבט פנימה לתוכך, נעל את הפתח לדרך המחברת אותך לאירועים החיצוניים – ידע רב מדי מזיק. אמשיך איתך לזימון הזוהר הגדול, למקום בו מגיעים למקורו של היסוד הבוהק והמרחיב. אכנס עמך בשער הערפול העמוק, שם נגיע למקורו של היסוד החשוך והדוחק. שם יש מי ששולט בשמיים ובארץ; שם נמצאים אלו המאחסנים את היין והיאנג. שים לב ושמור גופך, כך כל הדברים יתנו לו את חוזקו. אני שומר על  אחדות יסודות אלו ושוכן בתוכם בהרמוניה. בדרך זו טיפחתי עצמי במשך אלף ומאתיים שנים ומבנה גופי לא התקלה.

חוואן טי קד פעמיים עם ראשו לאדמה ואמר "אם מביטים על קוואן קחאנג דזה ניתן לראות את הדבר לו קוראים שמיים". אמר האחר "בו ואומר לך: הדאו המושלם אינו מסתיים ולמרות זאת כל בני האדם חושבים שיש לו סוף. לא ניתן למדוד עומקו ולמרות כך כל בני האדם חושבים כי ניתן להגיע לגבול הקיצוני שלו. זה אשר יפנה אליו ויהיה ממעמד גבוה יהיה בין אלו מלאי ההוד, זה אשר יפנה אליו ויהיה ממעמד נמוך, יהיה למלך. זה אשר ייכשל בפנייתו אליו, בניסיון המוצלח ביותר שלו, יראה את האור, אך מיד יצלול מטה לאדמה. כיום כל הדברים נוצרים מהאדמה וחוזרים אליה, לכן אשאיר אותך ואכנס בשער האין סוף, בכדי ליהנות בשדות האין גבול. אמזג אורי עם אור השמש והירח ואמשיך כך כל עוד השמיים והארץ ממשיכים. אם בני אדם יסכימו עם נקודת מבטי, אתעלם ממנה ואם ירחיקו אותה מהם, אתעלם ממנה. הם כולם יכולים למות ואני אשאר נאמן לבדי" (כנראה לדאו).       

יון-קיאנג נולד בעת בריזה עדינה. באחד הימים התהלך לכיוון מזרח ונתקל בהונג מונג שהתהלך לו מקפץ כציפור וטופח על ביטנו (יש המתייחסים לשני אנשים אלו כדמויות מתולוגיות). הוא נדהם מהמחזה, נעמד בחופזה ואמר לו "אדון נכבד, מי אתה? מדוע אתה עושה כך?" הונג מונג המשיך לטפוח על בטנו ולקפץ כציפור וענה לו "אני פשוט נהנה לי". יון-קיאנג אמר "אני מבקש לשאול אותך שאלה". הונג-מונג הרים ראשו, הביט על הזר ואמר "פו!". יון-קיאנג  המשיך "נשימת השמיים אינה בהרמוניה; נשימת הארץ שקועה; שישת היסודות המשפיעים (יין יאנג, גשם ורוח, חושך ואור) אינם פועלים בתאום; ארבה העונות אינן מקבלות את זמנן הנכון. אני מבקש למזג יחדיו את האיכויות החיוניות של ששת המשפיעים, ובכך להזין את כל החי –  מה היא הדרך לעשות זאת?". הונג מונג טפח על בטנו, קיפץ, טלטל ראשו ואמר "אינני יודע, אינני יודע!". יון קיאנג לא יכול היה להמשיך בשאלתו, אך שלוש שנים לאחר המפגש כששוב התהלך במזרח, הוא עבר בערבות סונג ונתקל בהונג מונג פעם נוספת. שמח מהמפגש הוא מיהר לקראתו ואמר "האם שכחת אותי? האם שכחת אותי?" בד-בבד הוא קד פעמיים עם ראשו לאדמה, בתקווה לקבל מהדרכתו. הונג מונג אמר "אני משוטט בעצלות ואינני יודע מה אני מחפש, מובל על ידי דחף פראי אינני יודע לאן פניי מועדות. אני משוטט בגינון המוזר אותו ראית ורואה, כי אין דבר הממשיך בדרכו ללא מתודה או סדר; מה עוד אני צריך לדעת?" יונק קיאנג ענה "נראה כי גם אני מובל על ידי השפעה חסרת כיוון, אך למרות זאת בני האדם הולכים אחריי לאן שאני הולך. אינני יכול למנוע מהם לעשות זאת והיות והם מחקים אותי כך, אני מבקש לשמוע מה דעתך על העניין". ענה לו האחר "הדבר המפריע למתודה הרגילה של השמיים מתנגש בטבע הדברים, הוא מונע את הגשמת תפקודם המסתורי של השמיים, מפזר את עדרי החיות, גורם לכל הציפורים לצייץ בלילה, מביא חורבן על הצומח ואסון על כל החרקים. אני מייחס השפעות אלו לשליטתם השגויה של בני האדם". "אם כן מה עלי לעשות?" שאל יון קיאנג. "אהה" ענה האחר "אתה רק תפגע בהם! אשאיר אותך היכן שאני רוקד ואחזור לי למקומי". יון קיאנג השיב "נתקלתי בקושי רב עד שהגעתי לפגישה זו, או שמיים! הייתי רודזה לשמוע אפילו רק עוד מילה אחת ממך". הונג מונג אמר "אהה! יש להזין את תודעתך. הייה במקום בו אינך עושה דבר והדברים ישתנו מעצמם; התעלם מגופך; הוצא מתוכך את כוח השמיעה וכוח הראייה; שכח את המשותף לך עם שאר הדברים; טפח ושמור את הדומה עם הכאוס של האתר; כבול מחשבתך; שחרר רוחך; היה יציב כאילו אין לך נשמה. כל הדברים חוזרים לשורשם. כל דבר חוזר לשורשו ואינו יודע כי  הוא עושה. כל הדברים נמצאים בכאוס ובמשך כל זמן קיומם אינם יוצאים ממנו. אם היו יודעים כי בכך היו חוזרים לשורשם הם היו עוזבים אותו! הם אינם שואלים לשמו ואינם מחפשים את טבעם, כך כל הדברים באים לחיים מעצמם".

יון-קיאנג אמר "שמיים, הענקתם לי את ידע תפקודכם וחשפתם בפניי  את המסתוריות שבו. כל חיי חיפשתי אותו ועתה השגתי אותו". הוא קד פעמיים עם פניו לאדמה, התרומם, לקח חפציו והלך.

בני האדם הרגילים (שאינם בדאו), שמחים כשבני אדם אחרים מסכימים עימם וסולדים מאלו השונים מהם. שמחה וסלידה אלו צומחים מכך שהם מבדילים עצמם מאחרים ורואים עצמם מעליהם. אך האם בליבם אנשים אלו מעל כל האחרים? הם תלויים בהם כדי להיות בעמדה בה הם חושקים והידע שברשותם אינו משתווה לאומנות הנמצאת בליבם של אותם אחרים. כשהם מנסים לנהל מדינה בשם שליטה, הם ממשיכים ליישם את כל המתודות שנחשבו לרווחיות בעיניי מלכי שלוש הממלכות ואינם רואים את הרוע שבמסלול שכזה. כך הם גורמים לממלכה להיות תלויה בחסדיי מזלם, אך רק לעיתים רחוקות חסדים אלו אינם אחראים להרס מדינה! אין אפשרות שאנשים אלו ישמרו מדינה, הם לא יצליחו אפילו פעם אחת וסביר להניח שיהרסו אותה גם אלפי פעמים. אבוי אם שליט של מדינה יעסיק אנשים כאלו! שליט המדינה מחזיק בדבר הגדול ביותר, בני אדם, אסור לו להתייחס אליהם כאילו היו פשוט חפצים. רק זה שאינו חֶפץ בעצמו, יכול לעסוק בכל הדברים כפי שמגיע להם. כששליט מבין כי זה העוסק בכל הדברים אינו אלא דבר, האם הוא ישלוט רק בממלכה? הוא ייצא ויכנס לאורך כל היקום להנאתו, הוא ינדוד מעל תשעה המחוזות, הוא ילך לבד ויחזור לבד. הוא יקרא לנשמה המכילה את יכולתו ונשמה זו היא הדבר האצילי מכל.

תורתו של אדם גדול שכזה מתפשטת כמו צל של חומר, כמו הד המגיב לצליל. כאשר שואלים אותו שאלה  הוא מגיב, מוציא מתוך עצמו את כל מה שבדעת המתעניין, כאילו ניצב הוא מול כל הדברים שתחת השמיים. ממקום משכנו לא נשמע צליל; חלל פעולתו אינו מוגבל; הוא מכוון כל אדם ואדם למטרתו הנכונה, מוליכו אליה ומחזירו ממנה מתוך תנועתו האישית. לא ניתן לעקוב אחר תנועותיו; הוא הולך וחוזר בלא סטייה; מסלולו כמו זה של השמש, ללא התחלה וללא סוף.                                                    

אם תהלל את אישיותו או תשוחח עליה, תגלה כי הוא מאוחד עם קהילת הקיום. הוא חלק מקהילה זו ואין לו את מה שנקרה "עצמי הנפרד". מאחר ואין לו את העצמי הנפרד, כיצד יהיה לו דבר שיקרא שלו? אם תביט על אלו שיש להם את הדבר שלהם, תראה שהם האנשים העליונים של זמנים קודמים. אם תביט על זה שאין לו דבר שכזה, תדע שהוא החבר של השמיים והארץ.

אכזריים ודורשים את מסלולם החופשי – כך הם הדברים. נמוכים ונדרשים לתת תמיכה – כך הם בני האדם. נסתרות אך מבקשות להיעשות  – כך הן פרשיות. קשים אך נחוצים – כך הם החוקים. מרוחקת אך נחודזה בתוכנו – כך היא היושרה. קרובה אך צריכה להתפשט למרחב – כך היא הנדיבות. מגבילים אך למרות זאת נדרשים להתרבות – כך הם טקסים. שוכנות במרכז אך צריכות לצאת החודזה – כך הן הסגולות. תמיד אחד ובכל זאת מבקש שינוי – כך הוא הדאו. רוחניים ובכל זאת מבקשים שילמדו אותם – כך הם השמיים.

הנאורים הביטו בשמיים אך לא סייעו להם. הם ניסו לעשות סגולותיהם מושלמות, אך לא נתנו לכך להביכם. הם הלכו בהתאם לדאו מבלי לתכנן תוכניות. הם שילבו יושרה בכל מעשיהם, אך לא ראו בה עיקר. הם הלכו באדיקות בעקבות הנדיבות, אך לא ניסו לצבור ממנה. הם התייחסו לטקסים אך לא החביאו דעתם בנוגע לבעייתיות שבהם. הם באו במגע עם עניינים כפי שאלו באו ולא התכחשו להם. הם שאפו לאגד את חוקיהם, אך חששו ליצור בעקבות זאת בלבול. הם האמינו בבני אדם, אך לא הושפעו בנקל על ידם. הם היו תלויים בדברים מסביב כאילו היו לכליהם ולא השליכו אותם.

הם לא חשבו כי הדברים באמת שווים את היחס אותו הם מייחסים להם ואף על פי כן, הם לא יכלו לחשוב מה יעשו בלעדיהם. אלו שאינם מבינים את השמיים אינם עניים בסגולות. לאלו שאינם מבינים את הדאו אין מסלול אחריו הם יכולים ללכת בהצלחה. אבוי על אלו שאינם מבינים את הדאו בבהירות!

מה הוא הדבר לו אנו קוראים דאו? קיים הדאו שהוא דרך השמיים וקיים הדאו שהוא דרך האדם. לא לעשות דבר ויחד עם זאת למשוך כבוד, זו דרכם של השמיים, לעשות ולהיות מאוד נבוך זו דרכו של האדם. דרכם של השמיים תופסת את תפקיד האדון, דרכו של האדם תופסת את תפקיד המשרת. דרך השמיים ודרך האדם נפרדות זו מזו, יש להבדיל בניהן לגמרי.

פרק 12 : שמיים וארץ

אם מקבלים את גדולתם של השמיים, כוח השינוי שלהם נובע ממקור אחד. אם מקבלים את מספרם האין-סופי של הדברים, יש להם מושל אחד זהה. אם מקבלים את רבבות בני האדם השונים, יש להם אדון אחד ויחיד. מסלולם של השליטים צריך לנבוע מאיכויות הדאו ולהיעשות מושלם על ידי השמיים, כשכך הוא הדבר אנו קוראים לו "המסתורי והנשגב". הקדמונים שלטו בעולם על ידי כך שלא עשו דבר – הם פשוט התאימו עצמם לתכונות השמיים. אם אנו מביטים על מלותיהם באור הדאו, אנו רואים כי חיבורם לשליט העולם בוצע נכונה. אם אנו מביטים באור זהה על ההבדלה אותה הם יצרו, אנו רואים כי ההפרדה בין שרי השליט הייתה נכונה. אם באותו האור אנו מביטים על היכולות שנדרשו מהם, אנו רואים כי כל חובות המשרדים מולאו כהלכה. אם אנו מביטים באופן כללי ובאותה הדרך על כל הדברים, אנו רואים כי תגובתם לשליט הזה (הדאו) הייתה מוחלטת. לכן – הדבר הפורס את דרך השמיים והארץ הוא התכונה האחת הזו; הדבר הפועל בכל הדברים הוא המסלול האחד הזה; הדבר בעזרתו השליטים משלו בבני האדם הוא העניינים הרבים של המחלקות השונות; הדבר באמצעותו ניתן ליכולת כשרון הוא מיומנות; המיומנות באה לידי ביצוע בכל המחלקות השונות; כל המחלקות הללו נוהלו ביושרה. היושרה הייתה תוצר ישיר של הסגולות; הסגולות קיבלו ביטוי בהתאם לדאו; הדאו היה בהתאמה לדרך השמיים.

הרי נאמר, "הקדמונים אשר הזינו את העולם לא בקשו דבר ולעולם לא חסר דבר; הם לא עשו דבר וכל הדברים השתנו; השקט הפנימי שלהם היה תהומי וכל בני האדם היו מיושבים בדעתם." הכתובים (כנראה דאו דה ג'ינג) אומרים "כשהדאו פורס את הדברים, כל העניינים נשלמים. כשהמחשבה משוחררת מכל מטרה, אפילו הרוח מצייתת."

המאסטר אמר (קונפוציוס או סביר יותר לאו-דזה) "זהו הדאו שפורס ומקיים את כל הדברים. כמה גדול הוא וכמה גדולה השפעתו. האדם הנעלה צריך להוציא מתודעתו כל דבר המתנגד לו. לפעול ללא פעולה, נקרא להיות שמימי. דיבור הנאמר מעצמו, נקרא סימן לסגולה אמיתית. אהבת האדם ונתינה נקראים נדיבות. לראות את הדברים כשונים אך עדיין לקבלם, נקרא להיות נעלה. לפעול תוך שחרור משאיפה להיות נבדל ומעל האחרים, נקרא להיות נדיב לב. היכולת להכיל הרבה נקודות של שוני, נקראת להיות עשיר.  הכלה של התכונות הטבעיות נקראת הקו המנחה של הממשל (הדאו). עשיית תכונות אלו למושלמות נקראת מימושן. להיות בהתאמה לדאו נקראת להיות שלם. לא לתת לדברים חיצוניים להשפיע על הכוונה, נקרא להיות מושלם. כשהאדם הנעלה מבין עשרה דברים אלו, הוא שומר אותם כאילו היו רקומים בתוכו ובכך מראה גם את גדולת תודעתו. כך מתוך עשייתו הזורמת, כל הדברים נעים ובאים אליו. היות והוא כך, הוא מגלה את הזהב שבעקביו ואת הפנינים שבמעמקיו. הוא אינו מחשיב רכוש וכסף כהישג; הוא מתבדל מעושר וכבוד; הוא לא שמח מחיים ארוכים ואינו מתאבל על מוות מוקדם; הוא אינו מתייחס  לצמיחה ותהילה וגם לא לבושה; הוא לא יראה ברווח העולם כפרטי שלו; הוא לא ישאף לשלוט בכל העולם לפי העדפותיו האישיות; העדפותיו באות מתוך הבנה כי כל הדברים שייכים לאוצר היחיד וכי על החיים והמוות יש להביט כזהים."

המאסטר אמר "כמה שקט ועמוק הוא מקום משכנו של הדאו! כמה צלול טוהרו! מתכת ואבן לא יתנו צליל בלעדיו. אומנם קיים בתוכם הכוח להשמיע צליל, אך אם לא יכו בהם, הם לא יממשו אותו. מי יכול לציין את כל התכונות שיש בכל הדברים?" האדם בעל התכונות המלכותיות שומר עצמו בלא עיסוק ומתבייש להעסיק עצמו בניהול העניינים. הוא מבסס עצמו בשורש ובמקור לקיבולתו עד שבינתו צומחת להיות רוחנית. תכונותיו נהיות יותר ויותר נעלות וכשתודעתו נפתחת והדברים באים בדרכה, הוא אוחז בהם ומתחיל לעסוק בהם. אך אם לא היה הדאו, לתצורה הגופנית לא היו חיים וחייו ללא תכונות הדאו לא היו באים לידי מימוש. האין זה כך שזה המשמר את הגוף ונותן את מלוא ההתפתחות לחיים, המקיים את תכונות הדאו ומציגם בבהירות, מכיל איכויות מלכותיות? כמה מלכותי הוא כשהוא צועד קדימה בפתאומיות, בתנועותיו הבלתי צפויות וכל הדברים הולכים בעקבותיו – לו אנו קוראים האדם אשר תכונותיו מתאימות על מנת שישלוט.

הוא יכול לראות במקום בו שורר ערפול עמוק; הוא שומע היכן שאין קול; בתוך הערפול העמוק ביותר הוא יכול להבדיל בין עצמים מגוונים; בתוך ערפול ללא צלילים הוא יכול לשמוע הרמוניה של תווים. לכן – כשלעומקו של דבר כלשהו יכול להיכנס דבר גדול יותר, הוא יכול למלא אותו בדברים אחרים; במקום בו יש מי שהולך בדרכו המסתורית של אחר אפילו שהיא פחות שלמה, הוא יכול להבחין בדקויות שבתכונות של כל אחד מהם; בדרך זו בהתקשרותו עם כל דברים, כשהוא מרוחק מבעלות על דבר כלשהו, הוא יכול לתת להם את הדבר אותו הם מחפשים; בו בזמן שהוא ממהר לפנים הוא גם חוזר לאחור למקום מנוחתו; עכשיו הוא גדול ועכשיו קטן; עכשיו ארוך ועכשיו קצר; עכשיו רחוק ועכשיו קרוב.

חוואן-טי נהנה לו בצפון נהר המים האדומים, טיפס במעלה הרי קון-לון, הביט לדרום והלך לכיוון ביתו. הוא הבחין שאיבד את הפנינה השחורה (הדאו) שלו והפעיל חכמתו על מנת לחפשה, אך לא מצא אותה. הוא ביקש עזרה מלי-קו בעל הראייה הצלולה, אך גם הוא לא מצא אותה. הוא ביקש מקהיאה קהאו הנועז שיחפשה, אך גם הוא לא מצא אותה. הוא ביקש מחסר-מטרה וזה מצא אותה. חוואנג-טי אמר "כמה מוזר שדווקא חסר מטרה הצליח למצא אותה!"

חסו-יו היה המורה של השליט יאו; ניאה קהואה היה המורה של חסו יו; וואנג-יי היה המורה של ניאה קחואה; פחאי-יי היה המורה של וואנג-יי. יאו שאל את חסו-יו "האם ניתן לומר שניאה קחואה מתואם עם השמיים כך שיוכל לשלוט בממלכה? במידה ואתה אכן חושב כך, אנצל את שירותו של וואנג-יי ואאלץ אותו לקחת את מקומי. "הסו יו ענה "מידה שכזו תהיה מאיימת ומלאה סכנות כלפי הממלכה! אופיו של ניאה קהואה ניתן להגדרה כך – הוא אקוטי, בעל תפישה והבנה, פיקח וידען, חד וחריף, תמיד מוכן להגיב ולענות ופזיז. כשרונו הטבעי מתעלה מעל זה של בני אדם אחרים, אך בעזרת איכויותיו האנושיות הוא מחפש את מתת השמיים. הוא מתרגל דיכוי לשגיאותיו, אך אינו יודע מה המקור ממנו הן צומחות. אם תראה בו מתואם לשמיים, הוא ישתמש באיכויות האנושיות שלו מבלי לתת התייחסות למתת השמיים. הוא ייתן יישומים שונים לחלקים השונים של אדם אחד. בעקבותיו כבוד יינתן לידע והוא עצמו ייתן לתוכניותיו להשפיע על הדברים, במהירות האש. הוא יהיה עבד לכל הדברים אותם הוציא לפועל. הוא יובך מדברים. הוא יביט סביבו בכדי לראות את תגובות הדברים למידותיו. הוא יחשוב שדעת הרבים היא הנכונה. הוא ישתנה כשהדברים משתנים ולא יהיו לו עקרונות קבועים. כיצד אדם שכזה יכול להיות מתואם עם השמיים? ברם, כשם שקיימים הענפים הקטנים של כל משפחה ואבות כל הענפים, ממשלה שכזו תחת הנהלתו תהיה באי סדר. היא תהיה לאסון תחת שר שכזה ותיהרס לגמרי תחת שליט שכזה."

יאו התהלך  באזור הווא, שם הוא פגש את שומר הגבול אשר פנה אליו ואמר לו "אני מאחל לאדוני חיים ארוכים!" "הס" ענה יאו, אך השומר המשיך ואמר "אני מאחל שאדוני הנאור יהיה עשיר!" יאו שוב ענה לו "הס!", אך השומר המשיך "אני מאחל לאדוני הנאור הרבה בנים!" וכשיאו שוב אמר לו "הס" השומר שאל אותו "חיים ארוכים, עושר והרבה בנים, הינם הדברים להם מייחלים בני אדם – כיצד זה שרק אתה לא מייחל להם? יאו ענה לו "הרבה בנים מביאים הרבה חששות; עושר מביא הרבה בעיות וחיים ארוכים מביאים תפניות. שלושה דברים אלו אינם עוזרים לפתח סגולות טובות ולכן אני דוחה אותם." השומר השיב "בהתחלה חשבתי כי אתה נאור עתה אני רואה בך רק אדם נעלה. כשהשמיים יצרו מגוון עשיר של בני האדם, לבטח הם ציוו להם את התפקידים המשרדיים שלהם. אם היו לך הרבה בנים והיית נותן להם את משרדיהם, איזו סיבה הייתה לך לחשוש? אם היה לך עושר רב והיית חולק אותו עם בני האדם איזו בעיה הייתה לך? הנאור שוכן שליו בלא ברירה משלו וניזון כמו האפרוח; הוא כמו הציפור העוברת דרך האוויר ואינה משאירה עקבות במעופה. כשבעולם מתקיים סדר טוב, הוא משתתף בצמיחה וכשאין סדר טוב הוא מטפח סגולותיו ואינו רודזה לעסוק בדבר. לאחר אלף שנים, עייף מהעולם, הוא עוזב אותו נוסק עם בני האלמוות. הוא מטפס על העננים הלבנים ומגיע למקומו של האל. שלוש תצורות הרוע אינם באות אתו במגע ואישיותו תמיד משוחררת  מזל רע – אילו תפניות כבר יהיו לו?"

בכך השומר עזב אותו וכשיאו פנה אליו ובקש לשאול שאלה, השומר אמר לו ללכת לדרכו.

כשיאו שלט בעולם הוא הפקיד את פו-קהאנג דזה-קאו (יש האומרים כי הוא גלגול קודם של מו-דזה אבי המואיזם) כנסיך של אחת המדינות. מיאו, הכתר עבר לשוּן ומשוּן שוב ליוּ, אז פו-קהאנג דזה-קאו התפטר מתפקידו הנסיכי והחל לטפח את האדמה. יו הלך לבקרו וראה אותו חורש את הקרקע, הוא מיהר אליו וקד קידה עמוקה ונמוכה כהכרה לעליונותו, כשתרומם שאל אותו "בעבר כשיאו שלט בעולם, מונית כנסיך של מדינה. הוא נתן שלטונו לשון ושון נתן את שלטונו לי. כשאדוני התפטר ממקום הדרו ועתה חורש במקום הזה, אני תוהה ומבקש לשאול לפשר המעשה". דזה-קאו ענה "כשיאו שלט בעולם בני האדם הניעו זה את זה למה שנכון מבלי שהוא הציע להם כל תגמול. הם גם נמנעו מעשייה רעה בלא שהוא איים עליהם בעונשים. כעת אתה מציע להם תגמולים ועונשים ולמרות זאת בני האדם אינם טובים. החל מעכשיו סגולותיהם דועכות; החל מעכשיו יתקיימו עונשים; עכשיו התחיל אי הסדר של הדורות הבאים. אדוני, מדוע שלא תלך לדרכך ותפסיק להפריע לי בעבודתי?" בכך המשיך דזה-קאו בחריש תוך שהוא מביט מטה ואינו רואה דבר מסביב.

בהתחלה הגדולה של הדברים לא היה דבר, חלל ריק (וו-ג'י). לא היה דבר שניתן היה לתת לו שם. זה השלב בו החל הקיום הראשון – הקיום הראשון אך עדיין ללא תצורה פיסית (האתר הבסיסי, הצ'י, טאי יי). מתוך הדבר הזה החלו הדברים להיווצר ולקבל את תכונותיהם המתאימות – הדבר הזה שלא הייתה לו תצורה פיסית, חולק (ליין והיאנג – טאי ג'י) וללא כל עצירה החל תהליך ההענקה (האם ע"י הדאו?). שני התהליכים המשיכו ודברים החלו להיווצר. כשאלו הושלמו, החלו להיווצר הקווים המבדילים בניהם, להם אנו קוראים התצורה הגופנית. התצורה הזו הייתה הגוף המשמר בתוכו את הרוח (לבן האדם יש את גופו החומרי ובתוכו הרוח שאינה חומר) ולכל אחד הייתה ההתגלמות שלו, לה אנו קוראים – טבעו. כשהטבע מטופח הוא חוזר לתכונותיו הנכונות וזהו המצב כמו בהתחלה. הזהות הזו היא ריק טהור והריק הזה הוא גדול ביותר. זה דומה לסגירת מקור הציפור ולשקט שבעקבותיו. הסגירה והשקט הם כמו איחוד השמיים והארץ שהתקיים בהתחלה (כשעוד לא קיבלו תצורתם הפיסית והיו רק לפוטנציאל). איחוד זה יכול להראות ככהה או חשוך, אך זהו הדבר לו אני קוראים "האיכות המסתורית" שמתקיימת בהתחלה. הדבר דומה לצייתנות המוחלטת למסלול הטבעי.

המאסטר (קונפוציוס) פנה ללאו-טאן (לאו דזה) ושאל "יש אנשים המכוונים את הדאו כחוק שבדרכו הם הולכים – דבר שמקבלים אותו או שלא מקבלים אותו, שהוא כך או שאינו כך. הם כמו אלו המעידים על עצמם כי הם יכולים להבדיל בבהירות בין מה שלבן למה שקשה, כאילו היו אלו תלויים מהשמיים. האם אנשים אלו יכולים להיחשב נאורים?" (יש כאן מעין התנגדות של קונפוציוס לדרכו של לאו דזה הרואה בדאו כדבר האחד אותו צריך ללמוד). התשובה הייתה "הם כמו אלו המעבידים גופם לעייפה ומטרידים מחשבתם בכל מני מיומנויות – לצערם של הכלבים המוכוונים על מנת לתפוס את היאק והקופים המובאים מהיער. קהיו אני אומר לך כך – זהו הדבר אשר לא ניתן לשמוע ולא ניתן לדבר עליו; יש הרבה בעלי ראש וכפות רגליים שאין להם תודעה ואוזניים, אך אין  כאלו שיש להם גוף ובאותו הזמן משמרים את  הדבר שאין לו גוף או צורה. לא ניתן לראות זאת בתנועתם או בעמידתם במקום, לא בחייהם ולא במותם, לא בנפילתם ולא בהתרוממותם חזרה. כיוון המסלול נובע מהתעסקותם באנושי

שבהם. אם הם שכחו את הדברים החיצוניים וגם את היסוד השמימי שבהם ניתן לקרא להם בני אדם ששכחו עצמם. על האדם ששכח עצמו נאמר שהוא מזוהה עם השמים." (פעולתו שקטה אך יעילה ביותר, ללא מניע פנימי או חיצוני, היא נובעת מתוך הדאו).

במהלך שיחה בין קי-קחאה וקיאנג-לו מיאן (כנראה שהיו פקידים במדינת לו), אמר הראשון לשני "שליט מדינתנו ביקש לקבל הדרכתי ואני דחיתי אותו בטענה שלא קיבלתי כל מסר בשבילו. אחר כך אמרתי לו את דעותיי אך אינני יודע אם מה שאמרתי היה נכון או לא, עתה אני מבקש לחזור על דבריי בפניך. אמרתי לו "אתה חייב להיות אדיב ולתרגל איפוק עצמי. אתה חייב לבדל את בעלי הרוח הציבורית הנאמנים ולדכא את המתפרסים האנוכיים – בדרך זו איזה אדם יעז שלא להיות בהרמוניה עמך?" קי-קהאה צחק בשקט ואמר "מלותיך אדוני, באות לתאר את הדרך הנכונה למלוך, אך הן כמו זרועותיו המאיימות של הגמל-שלמה הבאות לעצור כרכרה מתקרבת – הן אינן תאימות להשגת מטרתך. יתרה מכך, לו היה השליט משתמש בהוראותיך, היה זה כאילו הגביה מגדליו כך שיהיו מסוכנים יותר ואכסן בהם אוצרותיו. כלפי בני האדם, היה זה כאילו עזבו דרכיהם הישנות וצעדו לאותו הכוון."

קיאנג-לו מיאן הוכה בתדהמה ואמר בפחד "אני נחרד ממלותיך מאסטר, אך למרות זאת אני מבקש לשמוע אותך מתאר כיצד שליט מפיץ השפעתו." ענה האחר "אם אדם נאור ישלוט בממלכה הוא יגרה את מחשבתם של בני האדם ויגרום להם למלא אחר הנחיותיו במלואן כך שישנו דרכיהם. הוא יגְלה מהם את תודעתם שהפכה לרעה ואלימה ויובילם לפעול בהתאם לרצונם האישי והטוב, בעוד הם עצמם יחשבו כי  פעולתם נובעת מתוך טבעם, מבלי לדעת מה הדבר שגרם להם לכך. האם אחד שכזה יהיה מוכן להביט בהערכה, כמו על אח גדול, על הדרך בה יואו ושון הנחו את העם? הוא יתייחס אליהם כמו אל צעירים ממנו בעוד הוא האתר המקורי. הוא ייחל שכולם יסכימו עם הסגולות של התקופות הקדומות ובכך יוכל לנוח."

דזה-קונג חזר לזין והתהלך לו בדרום קחו. כשעבר בצפון האן הוא ראה אדם זקן בדרכו לעבוד בגינת הירק שלו. הוא חפר תעלות והלך לבאר בכדי הביא בידיו כד מלא מים על מנת למלא אותן. הוא עבד קשה ונזקק להרבה כוח, אך התוצאה הייתה דלה. דזה–קונג אמר לו "קיימת המצאה בעזרתה ניתן להשקות מאה חלקות אדמה ביום, היא יכולה לעזור לך כך שתשקיע מעט כוח, בעוד התוצאה תהיה גדולה ביותר. לא תרדזה לנסות אותה מאסטר?" הגנן הביט מעלה אליו ושאל "כיצד היא עובדת?" דזה-קונג ענה "זהו מנוף העשוי עץ, הוא כבד מאחור וקל מלפנים. הוא מרים את המים במהירות בה ידיך יכולות להפעילו וניתן להפעילו גם על ידי מים רותחים." הגנן עטה על פניו מבט כועס, צחק ואמר "מורי אמר לי פעם, שהיכן שיש המצאות מחוכמות לבטח יש עשייה מרובה ושהיכן שיש עשייה מרובה לבטח יש מחשבה מסודרת. אך כשבחזה יש מחשבה מסודרת, פשטותו הטהורה נחלשת. כשפשטות טהורה זו נחלשת, הרוח אינה רגועה ורוח שאינה רגועה, אינה המשכן המתאים לדאו. אני מכיר את ההמצאה שהזכרת, אך תהיה לי זו בושה במידה ואשתמש בה."

לאחר מילים אלו דזה-קונג נראה מרוקן ומבויש, הוא הרכין ראשו ולא הגיב. עברו כמה רגעים והשומר שאל אותו מי הוא ודזה-קונג ענה לו שהוא תלמיד של קהונג קהיו. אמר לו השומר "האין אתה הלמדן שלימודיו הגבוהים עושים אותו שווה לאדם נאור, אשר מתרברב ואומר שהוא עולה על כולם, אשר שר שירים מלנכוליים לעצמו ובכך רוכש פרסום ברחבי הממלכה? אילו רק היית שוכח את האנרגיה של רוחך ומתעלם מהדאגה לגופך, היית מתקרב מאוד הדאו. אך היות ואינך יכול לטפל בעצמך, כיצד תוכל לטפל בעולם? לך לדרכך אדוני ואל תפריע לעבודתי."

דזה-קונג  נסוג מבוייש והפך חיוור, הוא היה מוטרד ואיבד את מקומו, הוא לא התאושש אלא כשהגיע למרחק של שלושים לי מהשומר. תלמידיו פנו אליו ואמרו "מי היה אדם זה? מדוע החוורת כל כך כשראית אותו ויום שלם לא חזרת לעצמך?" הוא ענה להם "לפני-כן חשבתי שיש אדם אחד בעולם (קונפוציוס) ולא ידעתי שאדם זה קיים. שמעתי שהמאסטר אמר שדרכם של הנאורים, היא לחפש את האמצעים הנכונים המאפשרים להתנהג לפי הנחיות תורתו, כך שהפצתם תהיה מושלמת. בנוסף הוא אמר שהם יודעים לפעול במאמץ מועט, על מנת להשיג תוצאות גדולות. עכשיו אני רואה שהדבר אינו כך. אלו הנצמדים לדאו מכילים איכויותיו בשלמות. שלמים באיכויותיו, הם שלמים בגופם. שלמים בגופם, הם שלמים ברוחם. להיום שלמים ברוחם היא דרכם של הנאורים. אנשים אלו חיים בעולם בקרבה ואחדות עם שאר בני האדם, הם הולכים עימם, אך אינם יודעים לאן. נרחבים ושלמים בפשטותם! הצלחה, הישג, המצאות מתוחכמות ופיקחות ערמומית, נחשבים בעינם כשיכחת דרכו הנכונה של האדם. אנשים אלו לא ילכו למקום אשר ליבם לא לוקח אותם ולא יעשו דבר שאינו מקובל על ליבם. אפילו אם כל העולם יהלל אותם, הם לא ייקחו דבר לעצמם, אלא אם הוא לא נחשב. אפילו אם כל העולם יאשימם, הם יאבדו אך ורק את מה שנחשב בעינם להון שאינו ניתן לקבלה. האשמות אלו והילולות אלו אינם פוגעות בהם ואינן תורמות להם. ניתן לומר שאנשים אלו מכילים את כל מאפייני הדאו, בעוד עליי ניתן לומר שאני אחד מאלו שהם כמו הגלים הנישאים על ידי הרוח." כשדזה-קונג חזר ללו הוא דיווח לקונפוציוס על דבר השיחה שהייתה לו עם השומר וזה אמר לו "נראה כי איש זה מטפח את אומנויות הזמן הראשון, בו בני האדם נאבקו על מנת לחיות ולא חיו את דאו השמיים. הוא יודע מהו הדבר הראשון, אך אינו יודע מה ההמשך שלו. הוא מטפח את הפנימיות שלו, אך לא את החיצוני לו. אם באמת יש לו אינטליגנציה כה גדולה, כך שהוא יכול להיות לגמרי לא מתוחכם והוא יכול שלא לעשות דבר ועדיין לחזור לפשטות הטבעית. אם  הוא חובק את האינסטינקטים של טבעו ושומר על הרוח שלו כאילו הייתה בין זרועותיו, הרי אז היית צריך לפחד ממנו. אך איזה דבר מהזמן הראשון הוא כל כך בעל ערך, עד שאני ואתה צריכים להכירו?"

קון-מנג הלך לכיוון האוקיינוס ועל חוף הים המזרחי פגש את יואן-פונג, אשר שאל אותו לאן כיוונו. הוא ענה לו "אני הולך לאוקיינוס". "לאיזו מטרה?" שאל יואן וקון מנג אמר "טבעו של האוקיינוס הוא כזה, שהמים הזורמים אליו אינם יכולים למלאו ואלו היוצאים ממנו לא יכולים לרוקנו. אני נהנה להתהלך לאורכו." יואן פונג אמר לו "אין לך מחשבות על המין האנושי? ארדזה לשמוע ממך על ממשל בני האדם הנאורים."  קון מנג ענה "תחת ממשל נאור המשרדים יפרשו לפי כושרם הטבעי; כל התפקידים יאוישו לפי יכולות האנשים; כל פעולה שתעשה לאחר בחינת כל התנאים והתועלות מהם; פעולה ועשייה יצאו מתוך דחף פנימי וכך כל העולם יקבל שינויו. בני האדם תמיד יגיעו לאן שיחפצו יביטו או יצביעו – זהו ממשל נאור."

"הייתי רודזה לשמוע ממך על ממשל בני האדם בעלי הסגולות" המשיך יואג פונג. התשובה הייתה "תחת ממשל בעלי הסגולות, כשמתקיימת איכות במקומם, אין להם מחשבות וכשהם פועלים אין בהם חרדה. אין בהם מקום למחשבה על מה נכון ומה שגוי. הם חולקים תועלותיהם עם כולם ומכך נוצר המצב הנקרא – סיפוק. הם מחלקים מתנותיהם לכולם וכך נוצר המצב הנקרא – מנוחה. האנשים מתאבלים על קבריהם כמו תינוקות שאיבדו אמם והופכים משותקים כמו טיילים שאיבדו דרכם. יש להם שפע אין סופי הממלא את כל צורכיהם והם אינם יודעים מהיכן הוא מגיע. יש להם מספיק אוכל ושתייה והם אינם יודעים מי נתן להם אותם – כך נראים הדברים תחת ממשל בני האדם בעלי הסגולות."

"הייתי רוצה לשמוע ממך על ממשל בני האדם הרוחניים." אמר יואג פונג. התשובה הייתה "בני האדם בעלי האיכויות הרוחניות הגבוהות ביותר, מעפילים מעלה אל האור ומגבלות גופם נעלמות, לדבר זה אנו קוראים להיות צלול ושמימי. הם מבטאים באופן מקסימלי את הכוחות שנתרמו להם ואין בהם תכונה שאינה מיושמת כלפי חוץ. אושרם הוא כשל השמיים והארץ ואין בהם מבוכה מדבר. כל הדברים חוזרים לטבעם הנכון – זהו המצב לו קוראים כאוס מעורפל."

מאן וו-קוואי וקהי-קאנג מאן –קהי הביטו על צבאו של המלך וו (בערך בשנת 1122 לפנה"ס). אמר קהי-קאנג "היות והוא לא נולד בזמנו של הלורד מיו הוא שקוע כל כך במלחמה הזו." מאן וו-קוואי ענה "האם היה זה הלורד יו שמשל בזמן שהממלכה הייתה תחת הסדר הטוב? או שהוא שלט לאחר שכבר שרר אי הסדר?" ענה השני "כולם חפצים בכך שהממלכה תהיה תחת הסדר הטוב ולכן איזו סיבה יש להזכיר את הלורד מיו? הייתה לו תרופה למכאובים, היה לו שיער מלאכותי לקרחים ומרפא לחולים – הוא היה כמו בן הנושא תרופה, שתתאים לכל הייסורים הנראים על פני אביו. אדם נאור יתבייש בדבר שכזה (שכן הוא היה צריך מבעוד מועד למנוע מאביו להיות חולה במקום לטפל בו כשהוא כבר חולה)."

"בעידן הסגולות המושלמות לא יחסו ערך לחוכמה ולא העסיקו אנשים בעלי יכולות. עליונות הייתה אך כענפיו הגבוהים של העץ והאנשים היו כמו צבי הפרא. הם היו הגונים ונכונים מבלי לדעת שבהיותם כך הם מפגינים יושרה. הם אהבו זה את זה מבלי לדעת שבהיותם כך הם מפגינים נדיבות. הם היו כנים ולבביים, מבלי לדעת שבכך הם מפגינים נאמנות. הם מלאו מחויבותיהם מבלי לדעת שכך הם מראים אמונה טובה. בתנועתם הפשוטה הם שרתו זה את זה מבלי לחשוב שהם מעניקים או מקבלים מתנה כלשהי. היות והיו כך, פעולתם לא השאירה עקבות ואלא היה תיעוד לענייניהם."

הבן שאינו מתחנף לאביו והשר הנאמן שאינו מתחבב על שליטו הם הדוגמאות הטובות ביותר לשר ובן. הדעה הרווחת אינה מעריכה בן המסכים לכל דברי אביו ומקבל את כל מעשיו. הדעה הרווחת אינה מעריכה שר המסכים לכל דברי שליטו ומקבל את כל מעשיו. כמו כן אין מי שיכול לומר כי דעה זו בהכרח נכונה. אך כשהדעה הרווחת מדזהירה על משהו והאדם היחיד מקבל אותה, או שהיא מאשרת משהו והאדם היחיד מסכים עמה – האם במקרה שכזה הדעה הרווחת סמכותית יותר מהאב, או מכובדת יותר מהשליט? אמור לאדם שהוא פשוט הולך בעקבות דעת האחרים, או שהוא מתחנף לאחרים, ומיד תראה כיצד הוא שוצף וגועש מכעס. עם כל זאת האדם תמיד הולך בעקבות אחרים ומתחנף להם, תיאוריו נאמרים על מנת להסכים עם שלהם, ביטויו מבריקים כך שיקבלו את אישור הרבים. מהראשונה לאחרונה, מההתחלה ועד הסוף, אין הוא מוצא שגיאות בנקודות מבטם. הוא יפשוט חלוקיו, יציג צבעיהם, ויתאים תנועותיו על מנת למצוא חן בעיניי בני זמנו, אך עדיין לא יראה עצמו כחנפן. הוא ילך בעקבותיהם, יסכים לדברים וידחה אותם כמוהם ובכל זאת לא יאמר שהוא אחד מהם. זוהי הטיפשות הגדולה ביותר.

זה המכיר בטיפשותו אינו ממש טיפש. זה היודע שהוא תחת אשליה אינו באשליה גדולה. זה הנמצא באשליה גדולה, לא ינערה מעליו לעולם. זה הטיפש מאוד, לעולם לא יהיה בעל תבונה. נניח כי שלושה אנשים הולכים יחדיו ורק אחד מהם נמצא תחת אשליה בקשר לדרך, עדיין הם יכולים להגיע למטרתם, היות וזה שתחת אשליה הנו המיעוט. אם שניים יהיו תחת אשליה הם לא יגיעו למטרתם, היות ואלו שתחת אשליה הם הרוב. בימים אלו, כשכל העולם תחת אשליה, למרות שאני מתפלל שבני האדם ילכו בכיוון הנכון, איני יכול לגרום להם לעשות זאת – האין זה מקרה עצוב? מוזיקה רועשת אינה מגיעה לאוזניי הכפריים, אך אם הם שומעים שירים עממיים הם שואגים וצוחקים. בדומה לכך, מילים גבוהות אינן נשארות בתודעת ההמונים ומילים מושלמות אינן נשמעות, המילים הוולגריות גוברות עליהן. בימים אלו, כשכל העולם נמצא תחת אשליה, חשבתי שאני עצמי אלך בכיוון מסוים, כיצד אוכל לעשות זאת? ביודעי שלא אוכל לעשות כך ובמידה ואלך בדרכי בכוח, אשלה עצמי. לכן הדבר הנכון ביותר עבורי הוא לשחרר עצמי ממטרתי ולהפסיק ללכת במסלולה. אם אפסיק ללכת בה, את מי אשתף בצערי? אם לאדם מכוער נולד בן בשעת לילה הוא ימהר להביט בו באור, הוא יעשה זאת בלהט, אך יפחד שלא יצא מכוער כמוהו.

מעץ בן מאה שנים ניתן לקחת פיסה קטנה ולעצב ממנה אגרטל עם דמות שור עליו. אחר כך אפשר לעטרו בצבעים ירוק ודזהוב. את שארית פיסת העץ זורקים לתעלה. אם נתייחס לאגרטל הקורבן ולפיסות שנזרקו לתעלה, נוכל לראות שמבחינת יופי וכיעור יש בינהם הבדל, אבל שניהם זהים בכך שאיבדו את טיבעו הנכון של העץ . בדומה לכך אם נזכר בשודד קהי לעומת זאנג או-שהי, נסכים כי הם כולם איבדו את האיכויות הנכונות של טבעם.

קיימים חמישה דברים הגורמים לבני האדם לאבד טבעם: הראשון – חיבתם לחמשת הצבעים, היוצרים אי סדר בעיניים ולוקחים מהם את יכולת הראייה הצלולה. השני – חיבתם לחמשת התווים, היוצרים אי סדר באוזניים ולוקחים מהן את יכולת השמיעה הנכונה. השלישי – חיבתם לחמשת הניחוחות, החודרים לנחיריים ויוצרים מצוקה בקדמת המצח. הרביעי – חיבתם לחמשת הטעמים, המכהים את הפה ומונעים ממנו את חוש הטעם. החמישי – העדפותיהם וסלידותיהם, אשר מבלבלים את מחשבתם וגורמות לטבעם לעוף מהם. חמישה דברים אלו, הם פגיעות בחיים.

כך גם השליטים יאנג ומו החלו למתוח חזם ביחס לנקודת מבטם, כשכל אחד מהם חושב שהוא מצא את המסלול הנכון לבני האדם. איני חושב שהמסלול בו הם נמצאים הוא המסלול הנכון. הם נמצאים במסלול המביא למצוקה. האם יתכן שהם הגיעו לדבר הנכון? אם אכן כן, אז ניתן לומר כי היונה שבכלוב מצאה את הדבר הנכון לה. יותר מכך, העדפות וסלידות אלו, החיבה למוסיקה ולצבעים, משמשים אך כמילוי אנרגיה בחזם; בעוד כובעי העור שלהם, מצנפות השיזף שלהם, טבלאות התזכורות שהם סוחבים והחגורות שלהם, משמשים אך כמגבלות לאישיותם. כך הם מלאים בתוכם באנרגיה ובחוץ כבולים ברצועות, כשהם מביטים סביב בשקט מחוץ לכבליהם וחושבים שהשיגו כל שחפצו, הם אינם טובים יותר מפושעים שזרועותיהם קשורות, או מטיגריס או נמר הסגורים בשק או כלוב וחושבים שקיבלו כל שביקשו.

פרק 13 : דרך (דאו) השמיים

דרך השמיים מתפקדת ללא הפסקה ואינה משאירה כל השפעתה באף מקום ייחודי, כך שכל הדברים מגיעים על ידה לשלמותם.  כך פועלת גם דרכם של החכמים וכל הקיים תחת השמיים פונה אליהם כדי להדריכם. בדומה פועלת דרכם של הנאורים וכל הקיים במי הים מתייצב לצדם. אלו המכירים בבהירות את דרך השמיים, מזדהים עם זו של הנאורים, מודעים ליקום ולארבעת פינות העולם ופועלים עם החכמים והמלכים ועדיין מונעים בספונטניות מתוך עצמם – יתכן והם נראים בורים אך הם שלווים לגמרי.

שלוותם של הנאורים אינה מושגת על ידי יכולת ומיומנות. דבר אינו יכול להפריע לתודעתם ולכן הם שלווים. כשמים שלווים, צלילותם מראה את זקנו וגבותיו של המביט בהם. זוהי רמה מושלמת וזה המיומן ביותר לוקח חוקו ממנה. כך היא צלילותם של מים שלווים, על אחת כמה וכמה גדולה יותר היא הרוח האנושית. תודעתו השלווה של הנאור היא המראה של השמיים והארץ, הזכוכית של כל הדברים.

ריקות, יציבות, אי טעם, שלווה, שקט, אי פעולה – זוהי דרגת השמיים והארץ והשלמות של הדאו ותכונותיו. לכן החכמים, המלכים והנאורים מוצאים באלו את מקום מנוחתם. במנוחתם כאן הם ריקים; מהריקות שבם  באה מלאותם; ממלאותם באה ההבדלה היפה בין הדברים; מהריקנות שבם באה היציבות שממנה נבעה התנועה; תנועתם צלחה להם. מהיציבות שלהם בא אי הפעולה. בלא פעולה הם העבירו אחריות המשרדים לעובדיהם. אי הפעולה לוותה בהרגשה של סיפוק. היכן שקיימת הרגשה כזו של סיפוק, אין מקום להתרגשויות וצרות והחיים מקבלות הרבה שנים להתקיים.

ריקות, יציבות, אי טעם, שלווה, שקט ואי פעולה הנם שורש כל הדברים. כשזה מובן אנו מוצאים שליטים כמו יאו ושרים כמו שון. כשעמדות גבוהות מאוישות בכל אלו, אנו מוצאים תכונות של חכם ומלך – בני השמיים. כשעמדות נמוכות מאוישות בכל אלו, אנו מוצאים את מסתוריות הנאורים והמלכים שלא הומלכו, כשהם מתנהלים בדרכם. כשאלו פורשים מהחיים הציבוריים ונהנים לעצמם בנחת, אנו מוצאים את המלומדים המתגוררים לאורך הנהרות והימים, הגבעות ויערות. שם הם מקדישים עצמם לתכונות השורשיות. כשכל אלו באים לחיים הפעילים, ערכם גבוה ותהילתם ייחודית – כל העולם מאוחד יחדיו.

בני אדם אלו נהיים נאורים בזכות יציבותם ונהיים למלכים בזכות תנועתם. מבלי לעשות דבר הם מקבלים כבודם, פשטותם חלקה ואין בעולם כולו אדם היכול לשאוף למצוינות שבם. הבנה ברורה של סגולות השמיים והארץ נקראת "השורש הגדול" ו"המקור הגדול" – אלו שיש להם אותה, נמצאים בהרמוניה עם השמיים והארץ ויוצרים את כל השוויונות שבעולם – הם גם אלו הנמצאים בהרמוניה עם בני האדם. להיות בהרמוניה עם בני האדם נקראה "אושר האדם", להיות בהרמוניה עם השמיים נקראה "אושר השמיים". ג'ואנג דזה אמר "מאסטר! מאסטר! הוא צריך למהר לערבב את כל הדברים מבלי להיות אכזר. הוא צריך לחלק מעלותיו עם כל הדורות מבלי להיות אדיב. הוא מבוגר יותר מהעתיק ביותר ובכל זאת אינו זקן. הוא מפיץ את הרקיעים ומקיים את הארץ. ממנו כל הדברים מקבלים צורתם בלא כל מיומנות ערמומית! זהו הדבר הנקרא אושר-השמיים. הרי נאמר "אלו היודעים את אושר-השמיים עוד בימי חייהם, פועלים כמו השמיים ובמותם עוברים שינוי כמו כל הדברים האחרים (הם אינם מפסיקים להתקיים אלא מתקיימים כשונים); ביציבותם הם מכילים את איכות היין ובתנועתם הם צפים מעל כיאנג. לכן, זה היודע את אושר-השמיים, אינו רוטן כלפי השמיים ואינו מוצא פגמים בבני האדם. אין דבר הגורם לו סבל של מבוכה ואין גוערות בו הרוחות. נאמר עוד כי "תנועותיו כשל השמיים, יציבותו כשל הארץ, תודעתו כולה מסודרת והוא שולט בכל העולם. רוחות המתים לא באות להפחידו והוא אינו מותש מנשמותיהן. מלותיו יוצאות מהריקות ומהיציבות שבו, אך מגיעות לשמיים ולארץ, הן מתקשרות עם כל הדברים – זהו אושר-השמיים. אושר-השמיים הזה, מעצב את תודעת הנאור ובאמצעותו הוא מזין את כל הדברים שתחת השמיים.""

המלכים והחכמים התייחסו לשמיים ולארץ כמדריכים בדרכם, הדאו ותכונותיו היו לאדונם ואי-עשייה הייתה ללחם חוקם. הם יכלו להשתמש בכל העולם לשרותם וכך עשו יותר. כשפעלו, הם לא היו יעילים מספיק על מנת לספק את צרכי העולם. אנשי קדם העריכו את האי-עשייה. כשאנשים רמי מעלה אינם עושים דבר וכך גם הנתינים, הרי אז שניהם מכילים את אותן הסגולות; כשרמי המעלה והנתינים מכילים את אותן הסגולות, אין מי שינהג כשר. כשהנתינים פועלים וגם רמי המעלה פועלים, הרי אז שניהם מכילים את אותו הדאו; כששניהם מכילים את אותו הדאו אין מי שיהיה לאדון. אבל המצב בו רמי המעלה אינם פועלים ובכל זאת משתמשים בעולם לשרותם, בעוד הנתינים פועלים בשרותו של העולם, הנו עיקרון שאינו בר שינוי. לכן הידע של המלכים שמלכו בזמן העתיק ושלטו בעולם, חבק את כל פעולות השמיים והארץ, אך הם לא חשבו עליהן בעצמם. למרות שההבדלה הנאה שלהם העריכה את עיצוב כל הקיים, הם לא אמרו עליו דבר; למרות שבכוחם הה לתפוש את כל הדברים שבימים, הם לא עשו מאום בעצמם. השמיים אינם יוצרים דבר ובכל זאת כל הדברים חווים שינויים; הארץ אינה יוצרת צמיחה ובכל זאת כל הדברים מקבלים את טבעם; החכמים והמלכים לא עשו דבר ובכל זאת כל העולם העיד על שרותם היעיל. שהרי נאמר "אין דבר רוחני יותר מהשמיים; אין דבר עשיר יתר מהאדמה ואין גדול יותר מהחכמים והמלכים." נאמר עוד "תכונותיהם של החכמים והמלכים הותאמו לאלו של השמיים והארץ." וכך הם הועילו לעצמם מפעולותיהם של השמיים והארץ, הובילו את כל הדברים ללא הפסקה במסלולם והעסיקו את מגוון מעמדות בני האדם בשרותם.

יצירה שייכת לאלו הנמצאים בעמדות הגבוהות, פרטי הפעולה שייכים לאלו מתחתם. החלטות חשובות שייכות לאדון, דרכי ביצוען שייכות לשריהם. כיוונם של שלושת כוחות הצבא הגדול, על כל אנשיהם וכלי נישקם, חסר ערך. פרסים וקנסות, על היתרון שבהם והסבל שבם, יחד עם חמשת העונשים (צריבה בברזל לוהט, קטימת האף, קטיעת כף רגל, סירוס, מוות), אינם אלא אלמנטים של מה-בכך כשמדובר בהדרכה. טקסים, חוקים, מידות ומספרים, על כל הדרכים לשופטם, אינם אלא עניינים פעוטים של ממשלה. צלילי התופים והפעמונים והצגת דגלים, אינם אלא העניין הקליל שבמוסיקה. הרמות השונות של מלבושי האבל, הנם הדבר בעל החשיבות הנמוכה ביותר שבפעולות האבל.

על מנת לתפעל את הרוח הנרגשת ובכדי להעסיק את האומנויות הנמצאות בתודעה, נדרשות תוספות טפלות. גם לאנשי קדם היו אותן, אך הם לא נתנו להן חשיבות ראשונית.

השליט מוביל והשר הולך בעקבותיו; האב מוביל והבן בעקבותיו; האח הבוגר מוביל והצעיר בעקבותיו; הבכיר מוביל והזוטר בעקבותיו; הזכר מוביל והנקבה בעקבותיו; הבעל מוביל והאישה בעקבותיו.

מהלך זה של מוביל ועוקב, נראה בהתאמה גם עם השמיים והארץ, כך גם הנאורים השתמשו בו בדרכם. מיקומם הגבוה של השמיים וזה הנמוך יותר של הארץ, שווי ערך להבדל בין הרמה הרוחנית והאינטליגנציה בינהם. הקיץ והאביב מובילים ואחריהם באים הסתיו והחורף מה שמציין את סדרן של ארבע העונות. הדברים משתנים וגדלים, כך שכל ניצן ומאפיין קטן מקבלים צורתם הנכונה, בזאת ניתן לראות התבגרותם ההדרגתית ודעיכתם, ואת הזרימה העקבית של השינוי. היות ואף השמיים והארץ הנחשבים לרוחניים ביותר, נבדלים ברמת הכבוד הניתנת להם ובהתייחסות למוביל ועוקב, עד כמה וכמה צריכים אנו לראות זאת בדרכי בני האדם. במקדשי האבות ניתן הכבוד לקרבת דם, בבית המשפט לדרגה, ברחוב לגיל, בהתנהלות עניינים לחוכמה, זהו הסדר בדברים חשובים אלו. אם אנו מדברים על המסלול המתאים ביותר להליכה בדברים אלו ולא מביטים על הסדר שבהם, אנו משחיתים אותו. אם אנו מדברים על המסלול ולא מביטים עליו, מדוע צריכים אנו לתת לו את שמו?

הקדמונים שהבינו את הדאו בבהירות, חיפשו בראש ובראשונה לתפוס את כוונת השמים (הטבעית), והדאו ותכונותיו באו אחר-כך. כשאלו הובנו, באו נדיבות ויושרה; כשאלו הובנו, באה ההבדלה בין מחויבויות ובחינתן; לאחר מכן באו העצמים ושמותיהם; אחרי עצמים ושמות באה העסקתם של בני האדם בהתאם לאיכויות שלהם; בעקבות זאת באה בחינת האדם ועבודתו; זה הוביל לקבלתו או דחייתו, מה שיצר מענקים ועונשים; אחרי אלו, הטיפשים והאינטליגנטים הבינו מה שנדרש מהם והמכובדים והמבוישים מלאו את עמדותיהם. הטובים בעלי היכולת ונחותים מהם, עשו את המיטב שיכלו. יכולתם הופדזה וחובתם מולאה. בדרכם הם שירתו את הממונים עליהם, הזינו את הנחותים מהם, ארגנו את הדברים וטיפחו את אישיותם. הם לא קראו לא לידע שלהם ולא לתבניות שלהם, הם נדרשו ליפול לתוך מתודת השמים, לזה קוראים: מושלמות שליט, השלווה הגדולה. כמו שנאמר בספר הקדום "קיימים עצמים קיימים שמות." גם לקדמונים היו עצמים ושמות, אך הם לא נתנו להם חשיבות גבוהה.

הקדמונים דברו על הדאו רק לאחר ארבעה שלבים בהם נתנו מקום ל"עצמים ושמותיהם" ולאחר שמונה שלבים בהם נתנו מקום ל"מענקים ועונשים". אם היו מדברים על "עצמים ושמותיהם" ללא שלבים, היה הדבר מעיד על בורותם בנוגע לשורש הממשל. אם היו מדברים על "עונשים ומענקים" ללא שלבים, היה הדבר מעיד על בורותם בנוגע למקורם. אלו שמלותיהם הפוכות או מנוגדות למסלול הנכון, מתאימים להיות נשלטים על ידי אחרים – כיצד ישלטו באחרים? זה המדבר בעת ובעונה אחת על "עצמים ושמותיהם" ועל "מענקים ועונשים", מעיד בכך על עצמו כיודע את הכלים לממשל, אך שאינו יודע את המתודה שלו – הוא מתאים להיות כלי בעולם, אך אינו מתאים להשתמש באחרים ככלי וניתן לקרא לו: "סתם מתחכם, איש של רעיון קטן". טקסים, חוקים, מספרים, מידות, כל הפרטים הקטנים של תורת המשפט בהם השתמשו הקדמונים – בעזרתם שרתו הנחותים את רמי המעלה, במקום שרמי המעלה יזינו את העולם.

בימי קדם שאל שון את יאו "הוד מלכותו, באיזו דרך הקשורה לשמיים המהודרים אתה מתרגל את תודעתך?" התשובה הייתה "איני  מראה בורות כלפי חסרי הישע; איני מתעלם מבני אדם מסכנים; אני מתאבל על המתים; אני אוהב את התינוקות ומראה חמלה כלפי האלמנות." שון המשיך "אומנם ניתן להעריץ דברים אלו, אך הם אינם הגדולים." אם כך, מה אתה חושב שאני צריך לעשות?" שאל יאו. שון ענה "כשהשליט מכיל את סגולת השמיים, בזמן שהוא פועל, יש יציבות. השמש והירח פשוט זורחים וארבע העונות הולכות במסלולן. זה כך גם עם היום והלילה ועם תנועת העננים המפיצים את הגשם." יאו אמר "אם כך פשוט הטרדתי עצמי בעקביות! אתה מיחל להיות בהרמוניה עם השמיים ואני מייחל להיות בהרמוניה עם בני אדם." דרך השמיים והארץ נחשבה לעתיקה, חוואן-טי, יאו, ושון התאחדו בהערצתם אליה. כך בעצם מלכי העולם העתיק לא עשו דבר, פרט מלנסות ולחקות דרך זו.   

קונג-ני (קונפוציוס) הלך למערב על מנת להפקיד כמה כתבים בספרייה של קאו. דזה-לו פנה אליו להתייעצות ואמר "שמעתי כי לאו-טאן (לאו דזה) הוא הפקיד האחראי על הספרייה בקאו וכי הוא וויתר על משרדו וביתו למען כך. מאסטר, אתה בא לכאן להפקיד כתביך, מדוע אם כך שלא תפנה אליו כדי שיעזור לך להגשים מטרתך?" קונג-ני אמר כי טוב והלך ללאו-טאן, אך זה סירב לעזור לו. קונג-ני החל לספר לו על כתביו – שניים עשר הקלאסיקות. לאו-טאן קטע את דיבורו ואמר "דבריך מעורפלים מדי, תן לי לשמוע בקצרה את הבסיס להם." קונג-ני ענה "בסיסם הוא נדיבות ויושרה." ענה לאו-טאן "האם אתה חושב שנדיבות ויושרה הם מטבעו של האדם?" "אכן כן" הייתה התשובה " אם האדם הנעלה לא יהיה נדיב הוא לא יגשים את אישיותו; אם לא היה בעל יושרה, עדיף שלא היה נולד. נדיבות ויושרה הם אכן מטבעו של האדם." לאו-טאן המשיך "אם כך אמור לי מהם נדיבות ויושרה." קונג-ני ענה "להזדהות בלבך עם כל הקיים; לאהוב את כל בני האדם; ולא לתת מקום למחשבות אנוכיות – זהו טבעם של הנדיבות והיושרה." לטו-טאן קרא בקול: אהה! במילותיך, כמעט והראת כמה אתה נחות! "לאהוב את כל בני האדם" האין זה מעורפל וראוותני? "לא לתת מקום למחשבות אנוכיות"! – זו אנוכיות מעצמה! מאסטר, אם אתה מייחל כי בני האדם לא יהיו בלי הרועה הנכון שלהם; חשוב על השמיים והארץ אשר בוודאיות עוקבים אחר מסלולם הקבוע. חשוב על השמש והירח השומרים על אור זריחתם; חשוב על הכוכבים שבגלגל המזלות, אשר שומרים על סדרם ומסלולם; חשוב על הציפורים והחיות שאינם נכשלים כלהקה או עדר; חשוב על העצים אשר לא נופלים ועומדים במקומם. האם אתה מאסטר, מחקה דרך זו ומיישמה; מהר ולך במסלול זה, כך שתגיע לסופך הנכון. מדוע אתה כל כך נחוש בהפצת הנדיבות והיושרה שלך, כמו זה המתופף על תוף ומחפש את בנו אובד ובעצם כך מבריח אותו יותר ויותר. אהה! מאסטר, אתה רק מביא אי סדר לטבעו של האדם!"

שי-קהאנג קהי שוחח עם לאו-טן ואמר לו "מאסטר, שמעתי שאתה נאור והגעתי לכאן בתקווה לפגוש אותך, עשיתי זאת מבלי לחשוב על אורכו של המסע. במהלך מאה הימים עקביי קבלו יבלות רבות, אך לא העזתי לעצור ולנוח, עתה אני רואה כי אינך נאור. בגלל שנשאר מעט אורז בתחתית הקערית נזפת באחותך הצעירה, מעשה שאינו יפה. בעוד האוכל שלך נשאר לפניך מבלי שאכלת אותו, אתה עורם אותו לכמויות גדולות." לאו-טן נראה אדיש ולא ענה לו.

למחרת שוב ניגש קהי אל לאו -טן ואמר "אתמול לגלגתי לך, אך היום חזרתי למצב רוח טוב. מה הסיבה לשינוי?" לאו-טן ענה "אני חושב ששחררתי עצמי מלטעון בערמומיות שאני בעל ידע, רוחני ונאור. אם אתמול היית קורא לי שור, אולי היית עושה זאת ואם היית קורה לי סוס, אולי היית עושה זאת. אם קיימת מציאות התואמת לרעיונתיו של בן האדם והוא נותן לה שם כלשהו, אשר אדם אחר לא מקבל, הוא סובל מאוד. אתמול אני פשוט צפיתי – לא נתתי לדבר להתקיים מבחינתי."

קהי זז הצידה מצילו של לאו-טן, נסוג לאחור, חזר ושאל כיצד יוכל לטפח עצמו. התשובה לכך הייתה "התנהגותך דוחה; עיניך בוהות; מצחך משועמם ומחודד בעת ובעונה אחת; אתה מגהק ונוהם בפיך; מראך חמור סבר ויומרני; אתה כמו סוס המוחזק ברצועה – יכול לזוז אך מוגבל. אם ישחררו אותה אתה תתפרץ כמו חץ; אתה בוחן את כל הדברים הפעוטים שבדברים; חוכמתך ערמומית, בעוד אתה מנסה להראות רגוע. כל הדברים הללו מראים רצונך בכנות. אם בנמל היה אדם בעל מאפיינים כמו שלך, הוא היה נקרא גנב."

אמר המאסטר "הדאו אינו מפגין עצמו בדברים הגדולים ואינו נעלם מהדברים הקטנים, כך ניתן למצוא אותו שלם ומתפשט בכל הדברים. כמה רחבה הבנתו את היקום! הוא כל כך עמוק עד שלא ניתן לחקור אותו! התגלמות תכונותיו בעניין נדיבות ויושרה, אינה אלא תוצאה פעוטה של עבודתו הרוחנית. רק האדם המושלם יכול לקבוע זאת. לאדם המושלם יש אחריות כלפי העולם – האין זו אחריות כבירה? עם זאת אין העולם יכולת לקחת אותו תחת חסותו. הוא יכול להפעיל את ידיות הכוח בכל העולם וכל זאת בלא מאמץ. יכולת ההבדלה שלו רואה הכל כהבל ומחשבה על רווח אינה מניעה אותה. הוא חודר לאמת הדברים ויכול לשמור על היסודות. כך גם השמיים והארץ חיצוניים לו – הוא מביט על כל הדברים באדישות והרוח הפנימית שלו אינה מוגבלת על ידם. הוא הבין את הדאו ונמצא בהרמוניה עם מאפייניו. הנדיבות והיושרה מקבלים אצלו את המקום הראוי להם והוא רואה בטקסים ומוסיקה פשוט כאורחים. כן, תודעתו של האדם המושלם קובעת כי כל הדברים ראויים.

העולם חושב כי הדרך הטובה ביותר להצגת הדאו היא הספרים, אך ספרים אינם אלא אוסף של מילים. למילים יש את ערכן – ערכן הוא הרעיונות אותם הן מעבירות. רעיונות אלו הם תוצאת המשך של משהו אחר – את הדבר האחר הזה לא ניתן להעבר במילים. העולם נותן ערך למילים ושם אותן בספרים, כך שהדבר שנותן להן את ערכן מאבד את ערכו – וכך יוצא שהדבר אותו העולם מעריך, אינו בעל ערך באמת.

הרי הדבר עליו אנו יכולים להביט ולראות הוא רק הצורה חיצונית. הצבע והדבר לו יכולים להקשיב ולשמוע הוא רק שמות וצלילים. אבוי! בני האדם של העולם חושבים שצורה וצבע ושם וצליל אמורים להספיק על מנת להעביר את טבעו של הדאו. הצורה והצבע, השם והצליל, אלו אינם מספיקים על מנת להעביר את טבעו האמיתי. "החכם אינו מדבר וזה המדבר אינו חכם." כיצד ידע העולם מה הוא אותו טבע האמיתי?

הדוכס חוואן (מקהי, שהיה הראשון בין שליטי שושלת קאו) ישב פעם בהיכלו וקרא ספר, מתחתיו היה פיהאן יוצר הגלגלים כשהוא בונה גלגל. פיהאן הניח פטישו ומסמרו בצד, עלה במעלה המדרגות ושאל את חוואן "אני מבקש לשאול את מלכותו, אילו מילים אתה קורא?" הדוכס אמר "את מלותיהם של הנאורים." "האם נאורים אלו חיים?" המשיך פיהאן. "הם מתים" הייתה התשובה. " אם כך" אמר פיהאן "מה שאתה קורא, שליטי, אינו אלא שאריות, קמצוץ ומשקעים של אנשים זקנים אלו." הדוכס ענה "כיצד זה אתה, בונה גלגלים, יכול לומר משהו על הדברים אותם אני קורא? אם אתה יכול להסביר עצמך, בסדר גמור, אך אם אינך יכול מות תומת!" ענה לו בונה הגלגלים "משרתך יביט על הנושא מנקודת המבט של האומנות שלו. אם בבניית הגלגל אעבוד בעדינות, יהיה זה נחמד דיו, אך העבודה לא תהיה חזקה. אם אעבוד בגסות, אני אזיק והחלקים לא יתאימו זה לזה. אם תנועות ידי לא תהינה עדינות מדי ולא גסות מדי, הרי אז הרעיון שבמחשבתי יתגשם. אך במילות פי איני יכול לומר כיצד לעשות זאת. יש בכך מיומנות וכשרון. אינני יכול ללמד את בני את הכשרון ובני לא יכול ללמדו ממני. ואולם אני בשנות השבעים לחיי ועדיין בונה גלגלים. אנשי קדם אלו והדבר אותו לא יכלו להעביר עדיין מתים – כך שליטי, מה שאתה קורה אינו אלא הקמצוץ והשאריות שלהם!"

פרק 14 : היפוך השמים

כיצד זה שהשמיים סובבים ללא הפסקה! בזרימה קבועה ושקטה האדמה מצייתת! והאם השמש והירח התווכחו על מקומם המכובדים? מי זה מעל מכוון את הדברים? מי מחבר ומאחד אותם יחדיו? מי הוא זה אשר ללא תסבוכות ומאמץ יוצר ומשמר אותם? אולי קיים איזה מעיין סודי שתוצאות פעולתו מביאה את הדברים להיות כמו שהם מבלי שיוכלו להיות אחרת? או שאולי הדברים נעים ופונים בדרכם ואינם יכולים לעצור עצמם?

אם כך כיצד העננים הופכים לגשם! וכיצד הגשם הופך שוב לעננים? מי פיזר אותם בשפע? מי זה אשר ללא תסבוכת ומאמץ אישי יוצר יסודות הנאה אלו וממריץ אותם?

הרוחות מתעוררות בצפון; נשיפה אחת למערב ונשיפה אחת למזרח; אחרות נושבות מעלה ואינן בטוחות בכיוונן. מנשימתו של מי הן נוצרות? מי  הוא זה אשר ללא תסבוכת ומאמץ אישי משפיע על תנועתן הגלית? אני מבקש לשאול מי הוא הגורם לכל זה? (נראה כי שאלות אלו נשאלות על ידי  ג'ואנג דזה עצמו).

וו-חסיאן טהיאו (יש האומרים כי הוא היה פקיד בשושלת שאנג, במאה ה- 17 לפנה"ס, אך זמן זה אינו מתאים לזמנו של ג'ואנג דזה) אמר "בוא ואומר לך. לשמיים יש את שש הנקודות הקיצוניות וחמשת היסודות. כשהחכמים והמלכים פעלו בהתאמה אליהם, הייתה ממשלה טובה. כשהם פעלו בניגוד להם, היה רוע. הם הביטו על התיאורים שבספר תשע החלוקות של לו וממשלתם הייתה מושלמת וסגולותיהם הושלמו. הם פיקחו והאירו את הממלכה שמתחתם כך שכל הדברים שתחת השמיים הכירו בהם וקיבלו אותם. מצב זה היה תחת השליטים האוגוסטים (פו-סי, שאן חאנג וחואן-טי) ואלו שקדמו להם."

טאנג, המנהל הבכיר של שאנג שאל את ג'ואנג דזה על נדיבות והתשובה הייתה "זאבים וטיגריסים הם נדיבים." "למה אתה מתכוון?" אמר טאנג. ג'ואנג דזה ענה לו "אב ובן נוהגים בחיבה זה לזה, מדוע שיחשבו לחסרי נדיבות?" "הרשה לי לשאול על נדיבות מושלמת" המשיך טאנג. ג'ואנג דזה ענה "נדיבות מושלמת אינה מעידה על חיבה." אמר הפקיד "שמעתי כי בלא תחושת החיבה לא יכולה להיות אהבה ובלי אהבה, לא יכולה להתקיים מחויבות כמו זו שבין הבן לאביו. האם נכון לומר שנדיבות מושלמת אינה מחייבת?" ג'ואנג דזה השיב "אין זו הדרך להציג את העניין. נדיבות מושלמת היא דבר מאוד גבוה – מחויבות כמו זו שבין הבן לאביו אינה יכולה לתארה. אדם ההולך דרומה ומגיע בסופו של מסע ליינג בירת קחו. אם הוא יעמוד עם פניו צפונה, הוא לא יראה את הר מינג (ההר הגבוה ביותר בצפון). מדוע לא יראה אותו? משום שהוא רחוק ממנו. וכך אומרים "מחויבות שבין בן לאב קלה היא, אך מחויבות שבאה כחלק מהאהבה קשה היא. כמה שהיא קשה כחלק מאהבה, את ההורים קשה לשכוח. יתכן ואני אוכל לשכוח את הורי ללא קושי, אך להם יהיה קשה לשכוח אותי. אם היה ניתן לגרום להורי לשכוח אותי ללא קושי, אז היה לי קשה לשכוח את כל שאר בני האדם בעולם. אם היה ניתן לשכוח את כל בני האדם בעולם, אז היה קשה לכל בני האדם לשכוח אותי."

"סגולה זו יכולה לגרום לאדם לחשוב על יאו ושון כלא חשובים ולא לרצות להיות כמוהם. השפעות הרווח והתועלת  ממנה מתפשטת לדורות רבים אך אין אדם היודע מה הוא מקורה. כיצד זה שאתה נאנח כך ומדבר על נדיבות ומחויבות כמו זו שבין בן לאב? מחויבות שכזו, כבוד הורים, נדיבות, יושרה, נאמנות, כנות, יציבות וטוהר – כל התכונות האלו יכולות להיות חלק מסגולה זו, אך הן אינן יכולות להתעלות מעליה. לכן אומרים: האדם שיש לו את הדבר האצילי ביותר (הדאו), אינו נותן חשיבות לענייני כבוד מדיניים. האדם שיש לו את כל הדברים להם הוא מייחל, אינו מחשיב תהילה ויוקרה." לכן זהו הדאו אשר אין לו תחליף."

פי-מאן קחאנג שאל את חוואן טי "חגגת בביצוע מנגינותיו של חסיאן-קחי. היה זה באזור הפתוח ליד אגם טונג-טינג. כששמעתי את החלק הראשון פחדתי, הבא אחריו גרם לי עייפות והאחרון שיתק אותי. הפכתי לחרד בלי יכולת לדבר ואיבדתי נוכחותי." טי אמר "היה זה ברור שהשפעתי עליך! ניגנתי בכלי של בני האדם והוא כוון בהשפעת השמיים. הוא ניגן לפי הכללים הנאותים והיושרה, וצליליו התפשטו לפי רעיון הטוהר הגדול."

"המוסיקה המושלמת השפיעה בראש ובראשונה על בני האדם, היא התבססה על עקרונות השמיים; היא ציינה את פעולתן של חמש הסגולות והייתה מתואמת עם הספונטניות שבטבע. היא גם הראתה את השילוב שבין ארבע העונות ואת ההרמוניה הגדולה של כל הקיים- כלומר את המשכיות העונות הבאות זו אחר זו והיווצרות הדברים בסדרם הנכון. פעם היא פרחה ופעם מתה והתפוגגה; פעם הייתה  צלולה ופעם גסה, כאילו התכווצות והתרחבות התהליכים היסודיים התערבבה בתווים. תווים אלו עקבו והלכו על גלי האור, כמו החרק העושה צעדיו הראשונים, עד שציוויתי על צליל הרעם המפחיד. סופה לא ציין כל סיומת והיא החלה מחדש ללא הכנה. נראה כאילו היא מתה אך פורצת שוב לחיים. היא הגיעה לסגירה וצמחה מחדש. כך היא המשיכה כרגיל מבלי להתעייף וללא הפסקות – זה היה הדבר שהפחיד אותך."

"בחלק השני של הנגינה, גרמתי לה להיות בהרמוניה עם היין והיאנג, זוהר השמש והירח חג סביבה. תווי הנגינה היו פעם קצרים ופעם ארוכים, פעם רכים ופעם קשים. לעומת זאת, השינויים שבהם הצטיינו באיחוד שאינו ניתן לפירוק למרות שלא נשלטו על ידי סדר מובנה. הם מילאו את כל העמקים. גם אם היית סוגר את כל חושיך ושומר על רוחך מפני כניסתם, עדיין לא היית יכול להימנע מלתת להם להיכנס. כן, התווים האלו הדהדו באיטיות וניתן היה לבטא אותם חזק וברור. שהרי צילם של המתים נשאר מעורפל. השמש והירח וכל הכוכבים של גלגל המזלות הולכים בעקבות מסלוליהם. כשההופעה נסתיימה נתתי לכלי הנגינה שלי לעזוב והדם הלך בעקבותם בלא לעצור, אתה לעומת זאת התרגשת מהעניין ולא יכולת להבינה; חיפשת אותה ולא יכולת לראותה; הלכת בעקבותיה ולא יכולת להגיע אליה. כל כך נדהמת, עמדת בשטח הפתוח ואז נשענת על אחד העצים וזמזמת. הכוח בעינך הותש מהחיפוש אחר הדבר אותו ביקשת לראות. כוחך נפל בעקבות התשוקה שלך למצוא את הדבר הזה שאני עוד לא הגעתי אליו. גופך היה לחלל ריק בעוד אתה התאמצת להחזיק בנוכחותך – התאמצות זו גרמה לך עייפות."

"בחלק האחרון של ההופעה השתמשתי בתווים שאינם בעלי אפקט עייפות. מיזגתי ביניהם בצוו הספונטניות. כך הם עלו זה בעקבות זה בערבוביה, כמו ניצני הצמחים הצצים מהשורשים, או כמו מוסיקת היער אשר נוצרת מתוך דבר שאין לו תבנית הנראית לעיין. הם התפשטו מסביב מבלי שהשאירו עקבות ונראה היה כאילו הם נובעים מתוך הערפול העמוק, היכן שאין כל צליל. תנועתם באה משום מקום וביתם היה בתוך החשכה העמוקה – זה מצב שיש בני אדם שיראו בו מוות ויש שיראו בו חיים, חלק יראו בו פרי וחלק בקושי יראו בו פרח. תווים אלו נעים וזורמים קדימה, נפרדים ועולים, הם לא הולכים בעקבות אף צליל מוכר, יתכן והעולם מטיל בהם ספק, עד שרק הנאורים בוחנים אותם. להם יש הבנה בטבעה של המוסיקה, כך שהם יכולים לשפוט אותה בהתאם לספונטניות הקיימת. כל עוד אין מי שנגע בספונטניות הזו ואלו המכוונים את חמשת התווים מוכנים כולם, הרי אז ניתן לקרא לזה מוסיקת השמיים. היא מנעימה את התודעה ללא מילים. הרי נאמר בכתבי השליט פיאחו "אתה מקשיב לו ולא שומע כל צליל, אתה מחפש אותו ולא יכול לראות את צורתו, הוא מרגיש כמו שמיים וכמו אדמה, הוא עוטף את כל הדברים שביקום." אתה רצית לשמוע אותה אך לא יכולת להכניסה אליך ולכן שותקת."

בהתחלה ניגנתי את המוסיקה הראויה ליראת כבוד ולכן פחדת, כאילו ראית רוח רפאים. המשכתי בניגון המכוון לעייפות ומשום שהייתה בך עייפות, נסוגת. סיימתי במנגינה המכוונת כך שתשתוק, והשיתוק שאחז בך גרם לך להרגיש את הטיפשות שבך. טיפשות זו משתוקקת לדאו, באמצעותה אתה יכול להחדיר את הדאו לאישיותך, כך שתמיד יהיה עמך."

כשקונפוציוס טייל בוואי שבמערב, יאן יואן פנה אל קין המאסטר למוסיקה ושאל אותו "מה מצב מסלולו של המאסטר לדעתך?" קין ענה "אבוי, המאסטר שלך הגיע לסופו!" "מדוע?" שאל יואן וקין ענה "לפני שהקורבנות מונחים על המזבח שמים אותם בסל או קופסה, עוטפים אותם בבדים אלגנטיים ונציגי המתים ופקידי התפילה, מכינים עצמם באמצעות צום, כדי שיוכלו להציגם. לאחר שכבר מניחים את הקורבנות מבשלים אותם. במידה ויהיה מי שייקח אותם שוב ויעטוף אותם בבדים אלגנטיים ולאחר מכן ישן כשהם מתחת לראשו, לבטח הוא יסבול מחלומות רעים וסיוטים. והנה המאסטר שלך שבאותה הדרך לוקח את הקורבנות שהוצגו כבר על ידי המלכים הקדומים ומדריך תלמידיו לשוטטות ולשינה תחתם. היות וכך, העץ תחתו הם קיימו טקסיהם, בסונג,  נגדע והוא עצמו צווה על ידי בית המשפט לעזוב את וואי, הוא הורד לתחתית המדרגה המקומות אלו. האין מקרה זה דומה לחלומות רעים? אסרו אותו במדינת סיאג שבין קהאן וזהי, במשך שבעה ימים הוא לא אכל אוכל מבושל והתנדנד בין חיים למוות – האין אלו מצבים הדומים לסיוטים."

כשאתה מטייל על מים אתה צריך סירה, כשאתה מטייל על האדמה אתה צריך כרכרה. קח סירה המתקדמת בקלילות על המים, נסה לדחוף אותה על האדמה בשמך כל חייך, אולי תצליח להזיזה כמה אמות מידה – האין ימי קדם וימנו אנו כמו המים והאדמה? והאין קאו ולו כמו הסירה והכרכרה? הרצון לקיים את הדרכים העתיקות של קאו בלו, דומה לדחיפת הסירה על פני האדמה. זו עבודת פרך שלא תיתן הצלחה ולזה שינהג כך לבטח יקרה אסון. הוא לא למד שבכך שהוא מלמד אדם אחר אומנויות השייכות לזמן כל שהוא, הוא גורם לו לחרפה כתוצאה מהמאמץ להתאים עצמו אליהן."

"לא ראית את פעולתו של דלי הבאר? כשהחבל שלו נמשך הוא מתרומם; כשעוזבים אותו הוא יורד. הוא נמשך על ידי האדם ואינו מושך את האדם. כך, בין אם הוא עולה ובין אם הוא יורד, הוא אינו מאשים את האדם. באותו האופן פועלים חוקי הטכסים, היושרה, המשפט והמידות של שלושת המלכים וחמשת הקיסרים, אשר הניעו מצויינותם לא מתוך שהיו דומים לאלו של ימינו, אלא מתוך כשרונם לקיים ממשל תקין. אנו יכולים להשוות אותם לאפרסקים, תפוזים ופומלות. הם שונים בטעמם אך כולם ראויים לאכילה. כך גם חוקי הטכסים, היושרה, המשפט והמידות – משתנים בהתאם לזמנים."

"אם תיקח קוף ותלבישו בגלימתו של הדוכס של קאו, הוא ינשוך ויקרע אותה ולא ישקוט אלא לאחר שיורידה ממנו לגמרי. אם תביט על ההבדל בין ימי קדם והיום, הוא יראה לך גדול בדיוק כמו ההבדל בין הקוף והדוכס של קאו. באותו האופן, כשמחשבתה של חסי שחי (פלגשתו של המלך פו-קחאי ממדינת וו, שהייתה מפורסמת ביופייה) הייתה מוטרדת היא נהגה לסדר גבותיה על מרפסת הבית כך שכל השכונה יכלה לראות אותה. אישה מכוערת שהערידזה אותה החליטה לעשות כמוה על מפתן ביתה. כשאנשי הכפר העשירים ראו אותה הם סגרו דלתות בתיהם ולא יצאו החודזה. כשאנשי הכפר העניים ראו אותה, הם הביטו על נשותיהם וילדיהם וברחו ממנה. האישה ידעה להעריך את השכנה היפה, אך לא ידעה מה הוא היופי בעצם. אבוי! אכן זהו סופו של המאסטר שלך." ( יש הטוענים כי שיחה זו לא התקיימה בכלל וכי הצגתה כאן באה רק להראות דעה מסוימת כלפי אלו שנחשבו נאורים).

כשקונפוציוס היה בשנת החמישים ואחת לחייו (502 לפנה"ס, לאו דזה היה אז בן למעלה ממאה שנים) הוא עדיין לא השיג את הדאו והלך לפגוש את לאו-טאן (לאו דזה) שאמר לו "באת אדוני! שמעתי כי אתה האדם החכם ביותר בצפון, האם גם הגעת לדאו?" קונפוציוס ענה בשלילה ולאו-טאן המשיך "כיצד חיפשת אותו?" חיפשתיו במידות ומספרים ואפילו לאחר חמש שנים לא הבנתי מה הוא." "היכן חיפשת אותו?" שאל לאו טאן. "חיפשתי בין היין והיאנג ואפילו לאחר שתיים עשרה שנים לא מצאתי אותו." לאו טאן אמר "כך זה – אם היה ניתן להגיש את הדאו מאחד לשני, כל בני האדם היו מגישים אותו למנהיגיהם. אם היה ניתן לתת אותו כשרות, כל בני האדם היו נותנים אותו להוריהם. אם היה ניתן לספר אותו בדיבור, כל בני האדם היו מספרים אותו לאחיהם. אם היה ניתן לתת אותו, כל בני האדם היו נותנים אותו לילדיהם ולנכדיהם. הסיבה לכך שלא ניתן להעבירו בין אדם לאדם היא זו: אם לא היה בתוכו עקרון ההמשכיות הוא לא היה נשאר שם, ואם לא היה מי שיציית לו אז לא היה מי שיישא אותו החודזה. כשדבר כלשהו הניתן מתוך התודעה של האחד אינו מתקבל בתודעתו של האחר, הנאור לא יוציאו החודזה. וכאשר הוא נכנס מבחוץ ובתוך התודעה אין את היכולת לקבלו, הנאור לא אפשר להניחו חבוי שם. תהילה היא מעמד המקובל על כולם, איננו צריכים לחפש יותר מדי ממנה. נדיבות ויושרה הם נחלת המלכים הקדומים, אנו צריכים לעסוק בהן לא יותר מלילה אחד. אם בני אדם יראו אותנו עושים כך יהיו להם הרבה דברים לא טובים לומר עלינו.

"בני האדם המושלמים של קדם התייחסו לדרך הנדיבות ככזו המתאימה לאירועים מסוימים, הם הילכו ביושרה כבבית הארחה ללילה אחד. כך הם התמזגו עם הריק שאינו מופרע, מצאו מזונם בשדות שוויון הנפש ועמדו בגנים שנקראו בסביבתם בלא השאלה. ריק שאינו מופרע דורש אי עשייה; שוויון נפש מסופק ע"י הזנה; אי השאלה אינה צריכה אמצעים חיצוניים. הקדמונים קראו לזה ההנאה שאוספת אליה את האמת.

"אלו החושבים כי עושר הוא הדבר הנכון להם, לא יכולים לוותר על מקור הכנסה. אלו המחפשים הבדלה, אינם יכולים לוותר על מחשבת התהילה. אלו הכמהים לכוח לא יכולים לוותר על השימוש בו כלפי האחרים. בעודם מחזיקים בדברים אלו, הם מפחדים לאבדם וכשהם משחררים אותם הם מתאבלים. הם לא יכולים להביט ולו על דוגמא אחת ממנה הם יכולים להבין את טיפשותו של מרדפם חסר השקט – בני אדם כאלו נמצאים תחת אבדון השמיים ולא מקבלים את השקט שבדאו.

בשיחה עם לאו-טאן קונפוציוס דיבר על נדיבות ויושרה ואמר "אם אתה מתבדח ואבק נכנס לעיניך, הרי אז מקומם של השמיים והאדמה וארבעת נקודות הכיוון העיקריות, משתנים אליך. אם יתושים וזבובים עוקצים את עורך, לא תוכל לישון כל הלילה. ההתעסקות החוזרת ונשנית הזו, בנדיבות ויושרה, מלהיבה את מוחי ומייצרת בו בלבול נוראי". ענה לו לאו-טאן "אדוני, אם תוכל לגרום לבני האדם לא לאבד פשטותם הטבעית וגם תחקה את הרוח כבתנועתה הבלתי מוגבלת ותעמוד איתן עם כל התכונות הטבעיות הקיימות בך, איזו סיבה תהיה לך להשתמש בכל כך הרבה אנרגיה, בדומה לזה המתופף בתוף גדול בזמן שהוא מחפש את בנו האובד? אווז השלג לא רוחץ עצמו כל יום על מנת להיות לבן וכך גם העורב לא משחיר עצמו על מנת להיות שחור. הטבעיות הפשוטה של הלובן והשחור, אינה מספקת קרקע שנויה במחלוקת. בהתאמה לכך, התהילה והשבח בהם אוהב האדם להרהר אינם הופכים אותו לגדול יתר ממה שהוא. כשהמעיין המזין את הבריכות מתייבש, הדגים מצטופפים יחדיו על האדמה היבשה בניסיון ללחלח זה את זה בחיכוך ושומרים כך על רטיבותם. יותר טוב היה להם לשכוח זה מזה ולחיות בנהרות השופעים."

לאחר שיחה זו קונפוציוס חזר לביתו ולא דיבר במשלך שלושה ימים. תלמידו פנה אליו ושאל "מאסטר, לאחר שפגשת את לאו-טאן, באילו נקודות אתה יכול להצדיקו ולאלו אתה מתנגד?" קונפוציוס ענה "ראיתי בתוכו את הדרקון. הדרקון מתפתל מעלה והנה גופו, הוא מתיישר ונראה בשלמותו. הוא רוכב על העננים וניזון מהיין והיאנג, שמרתי פי פעור ולא יכולתי לשתוק, כיצד אוכל להצדיק או להתנגד ללאו-טאן?"

דזה-קונג (שהיה מאסטר בעל בית ספר) אמר "אם כך, האם איש זה (לאו-טאן) אכן יכול לשבת שקט כנציג המתים ואז להופיע כדרקון? האם קולו יכול להישמע כרעם בעוד הוא עומד יציב? האם הוא יכול להציג עצמו בתנועתו כמו השמיים והארץ? האם אני יכול לראותו?" לאחר דברים אלו ובהמלצתו של קונפוציוסיצא דזה-קונג  לפגוש את לאו טאן.

לאו-טאן בדיוק עמד בהיכל והתכונן לתת תשובת לפתרון בעיה מסוימת אך אמר בקול נמוך "שנותיי מתגלגלות ועוברות מדוע אדוני רודזה לנזוף בי?" דזה-קונג אמר "שלושה מלכים וחמישת הקיסרים, כל אחד מהם שלט בצורה אחרת, אבל תהילתם הייתה זהה, כיצד אתה אומר שהם לא היו נאורים?" "התקרב מעט קדימה בני, מדוע אתה אומר שממשלות אלו לא היו זהות ?" דזה-קונג ענה "יאו נתן את המלוכה לשון ושון נתנה ליו. לכל אחד היה כוח אחר בעזרתו שלט והשליטים התנגדו לאלו שלפניהם מה שמראה שתבניות פעולותיהם היו שונות". "התקרב עוד בני ואומר לך כיצד שלושת המלכים וחמשת הקיסרים שלטו בעולם. לפני יאו שלט חוואן-טי שגרם לתודעת האנשים להשתנות ולהיות אחת עם הפשטות האחת. אם לאדם מסוים מת אחד מהוריו והוא לא התאבל, אף אחד לא ראה זאת בעין רעה. כשיאו שלט הוא גרם ללבבות בני האדם להעריך את חיבת בני המשפחה. במידה ואדם מסוים התייחס בקלות דעת כלפי מות קרובו של מישהו אחר, אך התאבל על מות קרובו, אף אחד לא ראה זאת בעין רעה. ככשון שלט הוא גרם לתחושת יריבות במחשבת האנשים. נשותיהם ילדו בחודש העשירי להריונן, אך ילדים אלו יכלו לדבר בגיל חמישה חודשים. לפני גיל שלוש הם כבר פנו לאנשים בשמותיהם ושם משפחתם. כשיו שלט, הוא גרם לתודעת בני האדם להשתנות. תודעתם חשבה על מזימות והם הרגו זה את זה באשמת גניבה. הם ראו את מעשה ההרג כלגיטימי. אט אט הם החלו ליצור שילובים שונים של חברות מבודלות ברחבי הממלכה, סוגים שונים של חברות. נוצר פחד גדול בחברה וצמחו להן חברת הליטרטים והמואיסטים (ממשיכי מו-טי). מהן באו הדוקטורינות הראשונות שלימדו מערכות יחסים חברתיות. אין דבר גדול יותר מאי הסדר שיצרו שלושת המלכים וחמשת השליטים האלו. חוכמתם של שלושת המלכים הייתה מנוגדת לזוהר השמש והירח, הפוכה לטוהר האצילי של הגבעות והנחלים ונחותה לעומת התועלות הניתנות מארבע העונות שבינהם. היא הייתה גם קטלנית יותר מעקיצת עקרב, או מנשיכת חיה מסוכנת. הם לא יכלו לשקוט בתוך התכונות האמיתיות של טבעם וגורלם ובכל זאת קראו לעצמם נאורים. נראה כי היה להם במה להתבייש, אך הם היו חסרי בושה." דזה-קונג נשאר עומד שקט בחסר שלווה.

קונפוציוס אמר ללאו-טאן "העסקתי עצמי בספרי החכמה – שיה, שו, לי, יו, יי וקחון-קחיו. זה נמשך זמן מה, שנראה לי רב ואני יכול לומר כי בקיאותי בתוכנם רבה. פניתי לשבעים ושניים שליטים המגינים על דרך הישר והפניתי אליהם את הידע של המלכים הקודמים, גם נתתי להם דוגמאות של הדוכסים קאו ושאו, אך אף אחד מהם לא אימץ אותו והשתמש בו. עד כמה קשה זה לשכנע אנשים כאלו ולהבהיר להם את הדרך בה צריך ללכת!"

לאו-טאן השיב "מזלך שלא מצאת את המנהיג המתאים לשלוט בדור. כתבים אלו הנם אך תאור של העקבות אותם השאירו המלכים הקודמים, הם אינם אומרים כיצד נעשו עקבות אלו. אתה אדוני בכל זאת מדבר על העקבות ועקבות אלו הן נוצרו על ידי נעליים – האם הן הנעלים שיצרו את העקבות? זוג אנפות לבנות מביטות זו על זו בעישונים שלא זזים והנה עיבור מתחיל לקרות. חרק זכר מבצע זממו באוויר למעלה והנקבה מגיבה מהאוויר למטה, העיבור מתחיל לקרות. היצור הנקרה לאי, הוא גם זכר וגם נקבה, הוא יכול להתרבות מעצמו. לא ניתן להחליף את הטבע; החוקה המוסכמת לא ניתנת לשינוי; את מצעד העונות לא ניתן להפסיק; את הדאו לא ניתן לעצור; אם אתה טופס את הדאו אין דבר שלא יקרה, אם אתה מפספסו אין דבר שיקרה."

לאחר השיחה קונפוציוס לא יצא מהמקום אלא לאחר שלושה חודשים ושוב הלך ללאו טאן. הוא אמר לו "תפסתי אותו. עורבים מביאים צאצאיהם מבקיעה הבידזה, דגים על ידי התקשרות ביציהן, הצרעה על ידי טרנספומציה, כשמגיע האח הצעיר הבוגר בוכה. כבר הרבה זמן שלא לקחתי תפקידי בהרמוניה עם תהליכי השינוי האלו. היות ולא הייתי בהרמוניה עם שינויים אלו, כיצד יכולתי לשנות את בני האדם?" לאו-טאן ענה "אתה תהיה בסדר, קחיו, מצאת את הדאו."

פרק 15 : רעיונות שורשיים (עמוקים)

להיות מוגבל מרצון והערכה עצמית גבוהה; לחיות את העולם וללכת בדרכים שאינן מקובלות; דיבור גאוותני והתרעמות מזלזלת כלפי אחרים – כל אלו הם סימפטומים של בורות. אלו הדברים אותם אוהבים מלומדים הפורשים לגבעות והעמקים, אלו שתמיד מאשימים את העולם ועומדים מבודלים כעצים קמלים.

לתת דרשות על נדיבות, יושרה, נאמנות ותקווה טובה; להיות כנוע וחסכני, סלחן ובעל נימוסים – כל אלו הם סימפטומים של טיפוח עצמי. אלו הדברים אותם אוהבים מלומדים הרוצים שלווה עולמית, מורים ומדריכים, אנשים ההולכים אחר לימודיהם בבית ומחוץ לו.

להרצות על הערכים הגדולים שלהם ועשיית שם גדול לעצמם; להתעקש על הטקסים שבין שליט לנתין ולתקן את הקשר שבין העליון לתחתון – כל אלו מראים את הנושא היחיד שלהם – להיות המקדם של הממשל. אלו הדברים אותם אוהבים פקידי החצר, אנשים המכבדים את אדוניהם. הם יעשו כל שביכולתם על מנת לחזק את מדינתם.

שהיה במקומות מבודדים, התעסקות בדיג וחיים רגועים – כל אלו מראים את מטרתם היחידה שלא לעשות דבר. אלו הדברים אותם אוהבים אנשי הנהרות והימים, אנשים הנמנעים מחברת העולם ומשתוקקים לחיות בפנאי.

להתנשף ולנשום בפה פעור, לנשוף ולשאוף את הנשימה, להוציא את הנשימה הישנה ולהכניס את החדשה. להעביר זמנם כמו דוב ולמתוח צווארם כמו ציפור – כל אלו מראים את תשוקתם להארכת החיים. אלו הדברים אותם אוהבים לעשות האנשים המטפחים נשימתם וגופם ומצפים לחיות שנים רבות.

קיימים  גם בעלי התכונות הרמות, שאין להם כלל רעיונות שורשיים והולכים אחר הטיפוח העצמי ללא נדיבות ויושרה. הם אשר מצליחים למשול ללא כל רווח ותהילה אישית ונהנים מבלי לחזור לנהרות ולימים. הם מטפלים בחיים הארוכים מבלי לנהל את הנשימה, שוכחים הכל ומכילים הכל ושלוותם אינה מוגבלת בעוד כל העניינים הערכיים משתייכים אליהם. אנשים אלו ההולכים בדרך השמיים והארץ ומציגים את תכונות החכמים אומרים כי "שלווה, אדישות, שקט, מתינות, ריקות מוחלטת ואי פעולה" – כל אלו הם האיכויות המתחזקות את השמיים והארץ והם גם הבסיס של הדאו ומאפייניו.

בהתייחסות לכך נאמר "הנאור, לגמרי נינוח ולכן תודעתו מאוזנת בשוויון ורוגע. השוויון המאוזן הזה ועמו הרוגע, נראים בשלוותו ובאדישותו. במצב זה של שוויון מאוזן, של שלווה ואדישות, אין יכולים לחדור אליו חדות ורשעות. אין השפעה מושחתת היכולה להפתיעו, מעלותיו שלמות ורוחו ממשיכה מבלי להיחלש."

לכן גם נאמר "חיי הנאור הם כמו פעולת השמיים ומותו הוא השינוי המשותף לכל הדברים. כשאינו נע, סגולותיו הן כשל היין וכשהוא נע, הוא מופץ כמו היאנג. הוא אינו לוקח יוזמה על מנת ליצור שמחה או אסון. הוא מגיב להשפעה הפועלת עליו וזז כשהוא מרגיש לחץ. הוא קם ופועל רק כאשר הוא מרגיש מחויב לכך. הוא משליך חוכמה וזיכרונות עבר. הוא הולך בעקבות קווי השמיים (הטבע שניתן לו) ולכן אינו ניפגע מהאסון הבא מהשמיים, אין דבר המתערב בענייני, אין בו אשמה מצד אנשים אחרים והוא אינו סובל מתוכחת רוחות המתים. חייו נראים כזורמים מעצמם, מותו נראה כמנוחה. הוא אינו מעלה ספקות חרדתיות, לא מניח תוכניות מראש, אורו אינו מוצג לראווה, אמונתו הטובה אינה באה בעקבות הכנות מוקדמות. הוא ישן ואינו מופרע על ידי חלומות, התעוררותו אינה מלווה בצער, רוחו תמימה וטהורה, נשמתו אינה מהווה עניין לדאגות. ריק וללא חשיבות עצמית, שליו ואדיש, הוא מסכים עם סגולות השמיים."

לכן עוד נאמר "עצב והנאה מראים משחית משחית בסגולותיהם של אלו המרגישים אותם. אושר כעס מראים טעות במסלולם. אהבה ושנאה מראים כישלון בסגולותיהם. על מנת שהמחשבה תהיה משוחררת מצער והנאה בתהליך השלמות של הסגולות, צריך שהיא תהיה כזו שאינה משתנה וזהו הרוגע המושלם. להיות מודע ללא התנגדות, זוהי הריקות המושלמת. להיות ללא מגע עם דברים חיצוניים, זו האדישות המושלמת. להיות בלא חוסר בסיפוק מרדני, זה הטוהר המושלם."

לכן ממשיכים ואומרים "אם הגוף יעבוד ולא ינוח הוא יותש. אם הרוח תהיה בשימוש ללא הפוגה, היא תותש. טבעם של המים הוא, שכאשר הם אינם מעורבבים עם דברים אחרים, הם נקיים וכשלא מניעים אותם הם ישרים. כשמפריעם להם ולא נותנים להם לזרום הם לא יכולים לשמור על צלילותם – הם אך דמותם של סגולות השמיים." והרי נאמר "להיות תמים וטהור, חופשי מכל תערובת, יציב ואחיד ללא כל שינוי, אדיש ובאי עשייה, לזוז ועדיין להתנהג כמו השמיים – זו הדרך לטיפוח הרוח. זה אשר בבעלותו חרב שנבנתה בקאן –יואה (כפר הידוע בחרבות הטובות המיוצרות בו) שומר עליה באדיקות בקופסא ואינו מעז להשתמש בה – היא נחשבת למושלמת שבין החרבות היקרות. אך רוחו של האדם הולכת לכל הכיוונים, זורמת ללא גבולות, מגיעה לשמיים של למעלה ומשמשת כעטרה מסביב לעולם שמתחת. היא משתנה ומזינה את כל הדברים ואינה ניתנת להצגה בשום צורה, שמה הוא "האלוהות שבאדם". רק הדרך של הפשטות הטהורה, שומרת ומשמרת את הרוח. כשדרך זו נשמרת ואינה אובדת, היא הופכת אחת עם הרוח ובמיזוג הרוחני הזה היא פועלת בהרמוניה עם פעולת השמיים המסודרת."

קיימת אמרה וולגרית האומרת "מרבית בני האדם מחשיבים השיג ורווח כדברים החשובים ביותר. מלומדים טהורים רואים בתהילה חשובה ביותר, החכמים בעלי היכולות מעריכים אמביציה, הנאורים מחשיבים טוהר חיוני." לכן פשטות היא השולטת היכן שאין תערובת. טוהר שולט היכן שהרוח אינה פגומה. זה המכיל פשטות וטוהר, נקרא אדם של אמת."

פרק 16 : תיקון הטבע

אלו המתקנים טבעם באמצעים וולגריים (לימודים שאינם דאואיסטים) ומחפשים בכך להחזירו למצבו המקורי ואלו השולטים ביצריהם באמצעות דרכי מחשבה וולגריים ומחפשים נואשות להוביל את האינטליגנציה שלהם לשלמות, הם כולם באשליה ובורותם משוועת. אנשי קדם אשר שלטו בדאו הזינו ידיעתם בשלווה, ולאורך חייהם, במעשיהם,  נמנעו משימוש בכוח הידע שברשותם. ניתן לראות בהם אנשים אשר הפנימו את השקט הפנימי שלהם על ידי ידיעותיהם.

כשיכולת הידע והשקט הפנימי מתמזגים יחדיו ומזינים זה את זה, הרי אז מגיעים מהטבע הרמוניה ותבניות לסדר. תכונות הדאו מחזיקות את ההרמוניה והדאו עצמו מכיל את תבניות הסדר. כשהתכונות נראות בשימוש העולם כסובלנות אנו מקבלים נדיבות. כשהדרך מסומנת כולה על ידי תבניות של סדר אני מקבלים יושרה. כשהיושרה מיושמת וכל הדברים מתקבלים בחביבות, אנו מקבלים לבביות. כשליבת הלב טהורה ואמיתית ומובלת חזרה לאיכויותיה הנכונות, אנו מקבלים מוסיקה. כשכנות זו מופיעה בכל טווחי הקיבולת והיא נדגמת בהתאמה לאלגנטיות, אנו מקבלים טקסיות. אם טקסים ומוסיקה מבוצעים בדרך לא מושלמת וחד צדדית, העולם נזרק לבלבול. כשבני האדם מתקנים אחרים ומעלותיהם שלהם, מכוסות עננים,  הרי זהו מצב שאינו מספיק כדי להפיץ אותן לאחרים. אם ינסו בני אדם שכאלו להפיץ מעלותיהם, הם יאבדו את טבעם הנכון.

אנשי קדם של הזמן העתיק, כשבעולם עוד שררו תנאים של כאוס שאינו מפותח, חלקו בשלווה השקטה שהייתה שייכת לכולם. בזמן זה (אולי הפרה היסטורי) היין והיאנג היו בהרמוניה יציבה. תנועתם וחוסר תזוזתם פעלו והמשיכו ללא הפרעה. לארבע העונות היה את זמנם המוגדר. דבר לא נפגע ואף יצור חי לא מת בטרם עת. לבני אדם היו היכולת וכוח הידע אך לא הייתה להם סיבה להשתמש באלו. מצב זה נקרא "האיחוד המושלם". בזמן ההוא לא הייתה כל פעולה יזומה מצד אף אחד פרט להתגלמות העקבית של הספונטניות.

מצב זה של מצוינות נמשך עד שסוי-זאן ופו-הסי עלו לשלטון וציוו ניהולם על העולם (סוי-זאן ופו-חסי שעלה לשלטון אחריו נחשבים לראשונים שפרקו את אחדות העולם). אומנם בזמנם הייתה הסכמה עם המתודות שלהם, אך האיחוד אבד. מצב זה המשיך עד שעלו לשלטון שאנג-נאנג וחוואנג-טי ולקחו את ניהול העולם לידיהם. בתקופה זו האנשים אומנם שקעו במתודות שהציגו השליטים אך לא צייתו להן. מצב הידרדרות זה המשיך עד שהאדונים טהאנג ויו נהלו את העולם. הם הציגו את מתודת ממשל של שינוי ונצמדו לזרם הנחל במקום למעיין ( "הנחל" היו מתודות תרבותיות שעלו לאחר תקופת הסגולות הפשוטות והספונטניות של הדאו שאבדו). בדרכם הם זיהמו את הטוהר והרסו את פשטות הטבע. הם עזבו את הדאו והחליפוהו במה שהחשיבו לטוב. הם הלכו בדרך הסגולות האקראיות ולאחר מכן הם נטשו את טבעם והלכו לאן שהמחשבה הניעה אותם. תודעה אחת ועוד אחת התמזגו עם הידע שלהן אך לא יכלו להניח את העולם במנוחה. אחר כך הם הוסיפו לידע הזה תבניות חיצוניות ואלגנטיות והלכו בדרך בה עשו עוד ועוד. התבניות הכחידו את הפשטות השורשית עד שהמחשבה טבעה במורכבותן וכמותן. אחר כך האנשים החלו להיות מבולבלים וחסרי סדר ולא הייתה להם דרך בה יכלו לחזור לטבעם האמיתי. כך אבד מצבם המקורי הבסיסי.

אם מביטים על נושא מנקודת מבט זו, אנו רואים כיצד העולם איבד את המסלול הנכון וכיצד המסלול אותו לקח הובילו הלאה להשמדה כללית. העולם והדרך הגיעו לאבדון ונפרדו זה מזו, כיצד במצב זה אנשי הדרך יכולים לבלוט בעולם? כיצד יכול העולם לצמוח למצב של הערכה כלפי הדרך? לדרך לא היו אמצעים שיתנו לה לבלוט בעולם ולעולם לא היו אמצעים בעזרתם יכול היה לצמוח ולהעריך את הדרך. למרות שהנאורים לא נחבאו מאחורי הגבעות והיערות, סגולותיהם היו מוסתרות. מוסתרות, אך לא בגלל שהם עצמם חשבו להסתירם.

אלו אשר אנשי קדם כינו "הלמדנים שפרשו" לא הסתירו גופם ולא הרשו לעצמם להראות. הם לא בלמו מלותיהם וסירבו לתת להן ביטוי. הם לא הסתירו את הידע שלהם וסירבו להעבירו הלאה. עם השנים נכפו עליהם תנאים מאוד קשים. אם בעולם היו שוררים תנאים של רמות גבוהות, הם היו יכולים להביא חזרה את מצב האחדות מבלי להשאיר עקבות למעשיהם. ברגע שהתנאים הקשים מנעו מהם לפעול בדרכם זו, הם חדרו עמוק עם שורשיהם לתוך עצמם. הם עמדו שקטים, יציבים ומחכים. כך קיבלו את הדרך באישיותם.

אנשי קדם אשר קבלו את הדרך לעצמם לא ניסו להבריק ידיעותיהם בשום דרך מתוחכמת והגיונית. הם לא ניסו לחבוק את כל העולם בידיעותיהם ולא לתפוס את כל הסגולות שבו. ביחידות וברעד פנימי הם נשארו היכן שהיו וחיפשו לשחזר את טבעם. מה עוד נשאר להם לעשות? אין צורך לרדוף אחר הדרך ואין צורך לדעת את כל תכונותיה ברמות נמוכות. ידע קטן יכול לפגוע בתכונות אלו, מעשים קטנים יכולים לפגוע בדרך. הרי נאמר "הם פשוט מזקקים עצמם". הנאה שלמה היא הדבר לו מתכוונים כשאומרים "השגתה של מטרה".

הדבר שבימי קדם נקרא "השגתה של מטרה" אינו מכוון לקבלת כרכרה או נזר. הכוונה היא שלא היה צריך להוסיף דבר על מנת שהנאתם תתממש. בימנו כשאומרים משפט זה, אכן מתכוונים לקבלת כרכרה או נזר, אך כרכרה ונזר שייכים לגוף, הם אינם משפיעים על הווייתו של הטבע . כשדברים כאלו מגיעים הם זמניים, היות והם זמניים לא ניתן להפריע לבואם ולא ניתן למנוע מהם ללכת. מסיבה זו איננו צריכים לעודד מטרתנו במחשבה על הכרכרה והנזר וגם איננו צריכים לפרוש ללמידת דרכים וולגריות מתוך חרדה ומצוקה. שני דברים אלו מנוגדים להנאה שלנו, שהינה פשוט להיות משוחררים מחרדה. אומרים כי אלו המאבדים עצמם ברדיפה אחר דברים ובלימוד דרכים וולגריות, חייבים להיות מוגדרים כאנשים שהפכו דברים על פניהם.

פרק 17 : שיטפון הסתיו

זמן שטפונות הסתיו הגיע ומאה הנחלים זרמו בשצף לנהר הגדול (הו). גדותיו נבלעו ורוחבו היה גדול כל כך, עד שלא ניתן היה להבדיל בין סוס לשור, במידה והיו אלו מצדו השני של הנהר. רוחו של רוזן הנהר צחקה בהנאה בשל כך, בחושבה שכל היופי בעולם נמצא באחריותה. היא צעדה מזרחה לאורך מסלול הנהר עד שהגיעה לים הצפוני. משם הביטה למזרח מבלי שיכלה לראות היכן מימיו מתחילים, אז הפנתה מבטה מסביב מעבר למרחב ואמרה באנחה "האמרה הוולגרית שדברה על האחד שלמד את מאה הנקודות של הדאו וחושב כי אין מי שמשתווה לו, בוודאי דברה עלי. יתרה מכך, שמעתי חברותות העושות מעט מהידע של קונג ני (קונפוציוס) ומעט מהיושרה ובהתחלה לא האמנתי. עתה אני מחזיקה את כל המידות ללא גבול. אם לא הייתי מגיעה לשער הים, הייתי בסכנת הבורות ובבתי הספר של שיטתנו הגדולה (קונפוציזם) היו כולם צוחקים עלי."

זו, רוח אדון הים הצפוני אמרה "עם הצפרדע שבבאר לא ניתן לדבר על הים, היא מוגבלת בגבולות הבור שלה. חרק הקיץ אינו יכול לנהל שיחה על הקרח, הוא אינו יודע דבר פרט לענייני עונתו. תלמיד בעל ראייה מוגבלת לא יכול לנהל שיחה על הדאו, הוא מוגבל על ידי הלימוד אותו קיבל. באת מבין גדותיך וראית את הים הגדול, באת לראות בורותך ונחיתותך. הנך עומדת להיות מתאימה לנהל שיחה על עקרונות גדולים. מבין כל המים שתחת השמיים, אין רבים כמו אלו של הים. נחלים עצומים זורמים אליו ללא הפסקה והוא אינו מתמלא, הוא מתאדה ללא הפסקה ואינו מתרוקן. בסתיו ובאביב אינו משתנה, הוא אינו מתייחס להצפה או יובש. לא ניתן לדבר על עליונותו מול הנהרות הגדולים במספרים. עד היום לא החשבתי עצמי, מפני שאני משווה את גופי וצורתי לגדולתם של השמיים והארץ וזוכרת כי קיבלתי נשימתי מהיין והיאנג. בין השמיים והארץ אני כמו אבן קטנה או עץ קטן על גבעה. כל עוד אני רואה עצמי כקטנה כיצד אוכל לעשות מעצמי יותר? בהשוואה לחלל שבין השמיים והארץ אני מעריכה את כל הדברים שבתוך ארבעת הימים כלא יותר מאשר ערמת אבנים הממלאת בידזה גדולה. בהשוואה לשמיים והארץ אני רואה במדינותנו המרכזיות כקטנות יותר מאשר גרגר אורז אחד באסם הגדול. כשאנו פורסים את כל הדברים הקיימים, אנו מחשיבים את מספרם לאין סופי ואדם אינו אלא דבר אחד מהם. האדם מיישב את כל תשע המחוזות ורק מידה קטנה של בני אדם מתקיימים מתבואה, ספינות וכרכרות. בהשוואה לאין סוף הדברים, אין הם משתווים לשערה אחת שעל גוף הסוס."

 

רוח רוזן נהר ההו אמרה "אם כן, האם אני יכולה להחשיב את השמיים כדבר האידיאלי מבין כל הדברים הגדולים ואת קדזה השערה כדבר האידיאלי מבין הקטנים." זו מהים הצפוני אמרה "לא. יכולת הקיבולת של הדברים מוגבלת, הזמן לעולם אינו עוצר מלכת, גורלו של האדם תמיד משתנה, תחילתם של הדברים וסופם, לעולם אינם קורים באותו האופן. היות וכך, אדם בעל חוכמה גבוהה, המביט על הדברים הרחוקים או הקרובים, לא מחשיבם כחסרי חשיבות משום שהם קטנים ואינו רואה בהם חשובים בשל היות גדולים – הוא הרי יודע שקיבולות משנות מיגבלות. הוא ניגש בתבונה גם לדברים העתיקים וגם לאירוע ההווה, מבלי להיות מוטרד ממרחקו של העתיק ומבלי לעמוד בזהירות על קצות אצבעותיו כשהוא מחכיה להווה – הוא הרי יודע שהזמן אינו עוצר מלכת. הוא בוחן בהבדלה מקרי טיפשות ורצונות, אינו מתלהב מהצלחה ואינו נפגעים מכישלון – הוא הרי  יודע שגורלו של האדם משתנה. הוא יודע מה היא הדרך השקטה והחלקה בה הולכים הדברים, לכן אינו מתלהב מהחיים ואינו מתייחס למוות כאסון – הוא הרי יודע שתחילתם של הדברים וסופם, לעולם אינם קורים באופן זהה."

"אנו חייבים להבין כי כמות הדברים שיודעים בני האדם קטנה בהרבה מכמות הדברים שהם אינם יודעים. כמו כן, הזמן מאז נולדו בני האדם אינו ארוך כמו הזמן שחלף עד שנולדו. כשהאדם לוקח את הדבר הקטן ביותר ומנסה למלא אותו בדבר הגדול ביותר זוהי שגיאה היוצרת בלבול שמונע מהם להגיע לסוף. אם מביטים על הנושא מזווית ראייה זו, כיצד ניתן לדעת כי קדזה השערה אכן מספיק על מנת לקבוע זעירותו של הדבר הקטן ביותר וכי השמיים והאדמה מספיקים על מנת למלא את מרחבו של הדבר הגדול ביותר."

רוח רוזן נהר ההו אמרה "דייני העולם אומרים "הזעיר ביותר אינו בעל צורה גופנית ואת הגדול ביותר לא ניתן להקיף? האם כך הדבר באמת?" זו מהים הצפוני השיבה "אם אנו מביטים מנקודת מבטו של הקטן על הגדול ביותר, איננו לוקחים את כולו פנימה. כשאנו מביטים מנקודת מבטו של הגדול ביותר, על הקטן ביותר, איננו רואים אותו בבהירות. "המהות המעודנת ביותר היא הקוטן בדרגתו הקיצונית ביותר והמרחב הגדול ביותר הוא הגדלות בתצורתה הקיצונית ביותר. הם אכן שונים, אך לכל אחד מהם יש התאמה למצבים שונים. רוב בני האדם מניחים מראש שלעדין ולמרחב יש צורה גופנית. היכן שאין תצורה גופנית לא יכולה להתקיים חלוקה הניתנת למדידה מספרית. היכן שלא ניתן לראות מסה ולהקיפה, לא יכולה להתקיים הערכה מספרית. אל הגסות שהדברים ניתן לדבר במילים, אל העדינות שבדברים ניתן להגיע בעזרת רעיונות. הדבר אליו לא ניתן להדיין במילים והדבר אליו לא ניתן להגיע בעזרת הבדלת המחשבות, אינם קשורים לא לעדינות ולא לגסות."

"לכן, פעולתו של האדם הנעלה אינה מכוונת לפגיעה בבני האדם והוא אינו מפנק עצמו בנדיבות וטוב לב. תנועותיו אינן נעשות מתוך מבט על רווח והוא אינו מחשיב משרתים של משפחה כאמצעי. הוא אינו נאבק למען רכוש ועושר ואינו מצפה עצמו בטוב מעצם דחייתם. הוא אינו משתמש בעזרתם של האחרים להגשמת מטרותיו, הוא אינו מצפה עצמו בטוב מתוך התמיכה העצמית הבאה מכוחו האישי ואינו מתעב את אלו אשר מתוך תאבת בצע אישית, רוצים מאמצעיו. הוא שונה במנהגיו מהוולגרים ואינו מצפה עצמו בטוב מעצם היותו כזה. בעוד רצונו הוא ללכת בעקבות ההמון, הוא אינו מתעב את המתחנפים חלקי הלשון. הדרגות החברתיות אינן מניעות את פעולותיו והוא אינו מחשיב עונש ובושה כביזיון. הוא יודע כי הנכון והלא נכון לפעמים אינם נבדלים וכי הקטן והגדול לפעמים אינם שונים. שמעתי אמרה האומרת "איש הדאו אינו הופך לנבדל, הסגולה הגדולה אינה מצליחה, האדם הנעלה אינו בעל מחשבה על עצמו". רוב בני האדם מוגבלים ואינם יכולים לרמה גבוהה שכזו."

רוח רוזן נהר ההו אמרה "אם נעסוק בשאלה – "מה חיצוני בדברים או מה הפנימי בדברים", כיצד אנו יכולים להחליט איזה  מביניהם הוא האציל ואיזה הרשע, או הגדול או הקטן?" רוחו של זו מהים הצפוני אמרה "כשאנו מביטים בהם באורו של הדאו, אין הם אצילים או רשעים. אם נביט עליהם מנקודת מבטם, כל אחד מהם חושב עצמו לאציל ומתעב את השני. אם נביט עליהם ממבט כללי, אצילותם ורשעותם אינה תלויה בהם. אם נביט על השוני ביניהם ונקרא לגדולים מביניהם גדולים, נראה כי אין דבר שאינו גדול ובאותו האופן אין דבר שאינו קטן. אנו צריכים להבין מכך שהשמים והארץ אינם אלא גרגר אורז קטן ביותר ושקדזה שערת הסוס גדולה כמו הר – זו נקודת המבט עליהם ביחס לגודלם. אם מביטים על השרות אותו מעניקים הדברים ועל כך שהם מאפשרים לאחרים לתת שרותם, נראה כי אין דבר שאינו נותן שרות. אם מביטים בהרחבה על מה שהדברים אינם משרתים, נראה כי הם כולם אינם נותני שרות. אנו יודעים למשל שמזרח ומערב מנוגדים זה לזה ובכל זאת אף אחד מהם לא יכול להתקיים ללא רעיונו של השני. בכך הם חולקים בהדדיות את השרות הנקבע להם. אם נביט עליהם בהערכה כלפי נטיותיהם ואם נקבל את מה שהם מקבלים, הרי לא יהיה דבר שלא יתקבל. במידה ונוקיע את הדבר אותו הם מוקיעים הרי אז לא יהיה דבר שלא יוקע. קיימים מקרי יאו וקיאה, כל אחד  מהם מקבל את מסלולו, ומוקיע את זה של האחר – זו  נקודת המבט העולה מתוך נטיות וכוונות.

בעבר, יאו ושון ויתרו על כיתרם ובכל זאת כל אחד מהם המשיך למלוך. קיה-קוואי ויתר על תפקידו כמרקיז, מה שהביא להריסתו. טאנג ווו נאבקו על ריבונות וכל אחד מהם הפך למלך. הדוכס של פאי נאבק בקו, מה שהביא להכחדתו. אם נביט על הנושא לפי דוגמאות אלו, כלומר, שאיפות של כוח ושל וויתור והמאבק של יאו מצד אחד ושל קיאה מצד שני, נראה שיש זמן למעשים אצילים ויש זמן למעשים של רשעות. מאפיינים אלו אינם נושא לשלטון רגיל.

אייל ניגוח יכול לשמש כנגד חומה של עיר אבל אינו יכול לשמש  לעצירת חור מתפתח. מימושו של כל אחד מהם שונה. הסוסים קהי-קי והווא-ליו (מנבחרתו של המלך מו) יכלו לדהור לאורך 1000 לי ביום אחד, אך אין הם טובים כמו כלב פרא או סמור, כשמדובר בלכידת חולדות. כישורי כל אחת מהחיות שונים. הינשוף בעל הקרן הלבנה אוסף את הזבובים בלילה ויכול להבחין בקדזה שערה, אך ביום בהיר הוא בוהה עם עיניו ואינו יכול לראות לא תל ולא גבעה – טבעם של יצורים שונה.                           

וכך אומרת האמרה "הלא צריכים אנו לכבד את הנכון ולהתנתק מהשגוי? הלא צריכים אנו ללכת בעקבות אלו השומרים על ממשל טוב ולהתנתק מאלו היוצרים אי סדר?" היא מראה לנו את הרצון להכיר בדרך השמיים והארץ והרצון להכיר באיכויות השונות של הדברים. אין זה שונה מאשר ללכת בדרך השמיים תוך התנתקות מזו של הארץ. זה בדיוק כמו ללכת בדרך היין תוך חוסר התחשבות ביאנג. ברור כי הליכה בדרך זו שגויה. וממשיכים ואומרים: אם הם אינם טיפשים, הם בעלי חזון. שליטי הטי ויתרו על כיסאם בדרך כלשהי לטובתם של אחרים ושליטי שלוש השושלות העבירו כיסאם למורשת בדרך אחרת. זה המתנהג בשונה מדרישות מנהיגי זמנו וארצו, נקרא כוחני. זה המסכים עם התנהגות הכלל של זמנו, נקרא נכון. שמרי על שלומך רוח רוזן נהר ההו. כיצד תדעי אילו חוקות אצילות ואילו רשעות ומי הוא הקטן ומי הוא הגדול?"

רוח רוזן נהר ההו אמרה "בסדר, אך מה עלי לעשות? מה אין עלי לעשות? בסופו של דבר, איזו הדרכה אקבל בעניין הדברים עליהם אני מסכימה ואלו שאני דוחה ובעניין הדרך בה אני הולכת וזו שאני מרחיקה עצמי ממנה?" זו, רוח הים הצפוני ענתה "מנקודת מבטו של הדאו, מה הוא האציל? ומה הוא הרשע? ביטויים אלו הם צדדים קיצוניים של הממוצע. אל תשמרי בעקשנות את דעותיך האישיות השמות אותך בניגוד לדאו. מה הם מעט? ומה הם הרבה? אלו מדדים בהם אנו משתמשים בנתינת מתנות ותרומות. למדי לא להיות בתבנית עשייה זו, המראה כמה אתה שונה מהדאו. היה קפדן וישיר, כמו שליט מדינה שאינו מעניק באנוכיות לאלו שבעדו. היה מדוקדק אך עדין, כמו הרוח המנחה הבאה מהאדמה – כשמקריבים לה קורבן, אין היא נותנת ברכתה באנוכיות. היה בעל תודעה רחבה כמו החלל שארבעת כיווניו אינם מוגבלים ואין בהם סוף. אחוז את כל הדברים באהבתך, חיבתך ותמיכתך, ללא יחוד והבדלה. התנהלות שכזו נקראת – להיות ללא התייחסות מקומית או חלקית. כל הדברים מקבלים יחס זהה, אין ביניהם ארוך ואין קצר.

לדאו אין סוף או התחלה. אכן הדברים מתים נולדים, הם אינם מגיעים לשלמות עליה ניתן להישען ולנוח. פעם יש ריקות ופעם מלאות, הם אינם ממשיכים בתבנית אחת. השנים לא יכולות להיווצר מחדש, את הזמן לא ניתן לאסור. צמיחה ונבילה, מלאות וריקות, כשהם מסתיימים הם מתחילים שוב. כך אנו מתארים את היושרה הגדולה ומרצים על העקרונות המפשטים את הדברים. חיי הדברים הם כמו החיפזון שבדהירת הסוס. עם כל תנועה נוצר שינוי, בכל רגע מתקיימת תחלופה. מה אדם אמור לעשות? מה אינו אמור לעשות? הוא צריך רק להרשות למסלול הטבעי של השינוי להמשיך בדרכו."

רוח רוזן נהר ההו ענתה "אם כן, מדוע הדאו כל כך יקר ערך?" ענתה לו זו מהים הצפוני "זה היודע את הדאו בוודאות מכיר את העקרונות המופיעים בתהליכי הדברים. הכרה זו אומרת שהוא מבין כיצד לנתב את התנהלותו בתנאים שונים. בהבנתו זו, הוא לא ירשה לדברים לפגוע בו. אש לא תפגע באדם בעל הסגולות המושלמות וגם מים לא יטביעו אותו, חום וקור אינם יכולים להשפיע עליו. מילים אלו אינן אומרות שהוא זר לגורמים הללו, אלא כי הוא יכול להבדיל בין המקום בו הוא יכול לנוח בשלווה לבין המקום בו ימצא סכנה. הוא שלוו בשוויון נפש הן באסון והן בשמחה. הוא נזהר מהדברים מהם הוא נמנע וכן מהדברים אליהם הוא פונה, כך שדבר אינו יכול לפגוע בו. עוד נאמר "השמימי הינו פנימי והאנושי הינו חיצוני". סגולות האדם נמצאות בשמימי, אם תדע את התפעול של השמימי ושל האנושי תקבל את שורשיך בשמימי ואת מקומך בסגולות. תתכופף או תזדקף רק אחרי ההיסוס המתבקש, תחזור לחיוני ותזכה להיקרא – זה שהגיע למושלמות.                          

"למה אתה מתכוון כשאתה אומר השמימי והאנושי?" המשיך רוזן הנהר. ענה לו זו "לשור ולסוס ארבע רגלים, זהו התנאי השמימי שלהם. כשראשם של הסוסים מכוון ע"י החבל ואפם של השוורים עונד טבעת, זהו מעשה של האדם. וכך נאמר "אל תכחיד במעשים אנושים את חוקת השמים. אל תכחיד את סדר השמים למען מטרותיך האנושיות. אל תכחיד את תהילתך הנכונה בגלל שאתה רודף אחריה. בקפדנותך שמור על הדרך ואל תאבדה." לזה אני קורה חזרה לאמת."

קוואי, הדרקון בעל הרגל האחת רודזה להיות כמו מרבה הרגלים. מרבה הרגלים רודזה להיות כמו הנחש. הנחש רודזה להיות כמו הרוח. הרוח רודזה להיות כמו העין. העין רודזה להיות כמו התודעה. אמר קוואי הדרקון למרבה הרגלים "עם רגלי האחת אני מקפץ ובקושי מצליח להתקדם, בעוד לך הרבה רגליים, מדוע זה קיבלת שפע רב?" ענה מרבה הרגלים "אין זה כך, הלא ראית רוק ניתז? המידה הגדולה ממנו היא כמו פנינה יחידה והקטנות נופלות מטה כערפל של טיפות שאינן ניתנות לספירה. עתה, אני מפעיל ומניע את רגליי אותן קיבלתי משמים ובכלל בלי הידיעה כיצד לעשות זאת". מרבה הרגלים אמר לנחש "אני מתקדם בעזרת רגליי הרבות, כיצד זה שאני איטי ממך, בעוד לך אין כלל רגלים?" ענה הנחש "כיצד נוכל לשנות את מערכת התנועה הניתנת לנו משמים? איזה שימוש יהיה לי ברגלים?" אמר הנחש לרוח "אני מתקדם לפנים בכך שאני מניע את חוליות גבי וצלעותיי, כך אני נראה כבעל אמצעים גופניים המאפשרים לי להתקדם, אך את גברתי מתרוממת ומתעוררת בכוח נפץ בים הצפוני ומתקדמת לך כך עד הים הדרומי, כפי הנראה ללא כל מאמץ. כיצד זה הדבר?" ענתה הרוח "נכון. עם כוח מתנפץ זה אני מתרוממת בצפון ומתקדמת עד לים הדרומי, אך אתה יכול גם לציין לפניי, כי ללא כל צל ספק, אני יכולה לשבור עצים גדולים ולפרק בתים גדולים. לכן ניתן לומר, כי זה אשר כל הדברים הקטנים אינם גוברים עליו הוא הגיבור הגדול, אך האיש הנאור, הוא זה היכול להכניע את הכל (גם לחבוק\להכיל את הכל)."

כשקונפוציוס טייל בקוואן, כמה מתושבי סונג הקיפוהו בכוונה זדונית, אך הוא המשיך לחלל בחלילו ללא הפסקה. דזה-לו הגיע ואמר לו "מאסטר, כיצד זה אתה שלוו ושקט." קונפוציוס ענה "התקרב ואומר לך. כבר הרבה זמן שניסיתי להימנע מעימות שכזה ומשום שניסיוני לא צלח לי, אני מבין שנועדתי להתמודד מולו. זמן רב חיפשתי שליט שיעסיק אותי ועצם זה שלא מצאתי, מראה לי את מאפייני הזמן. תחת יאו ושון לא היה אדם בממלכה שמצוקתו הייתה קשה יותר משלי ולא הייתה זו חכמתם הביאה לכך שכל בני האדם בתקופתם הצליחו במעשיהם. תחת קיאה וקאו, בכל הממלכה, אף אדם טוב ובעל יכולת לא מצא דרכו למשרה. לא היה זה משום שהייתה דרישה לחוכמה גבוהה, היה זה קשור למאפייני אותה תקופה.

בני אדם שעסקיהם במים אינם מתכווצים כשהם פוגשים דרקון, זהו אומץ הדייגים. אלו שעסקיהם על האדמה אינם מתכווצים כשהם פוגשים קרנף או טיגריס, זהו אומץ הציידים. כשאדם רואה כלי נשק חד החודזה לפניו ומסתכל על המוות כאילו הולך הוא הביתה, זהו אומץ החייל הנחוש. כשהוא יודע כי מצוקתו נקבעה לו ושתעסוקתו על ידי השליט תלויה במאפייני הזמן, הרי אז כשיפגוש הוא בייסורים, הוא לא יפחד, זהו אומץ האדם הנאור. חכה חברי הטוב ותראה שיש קביעה בגורלי."  זמן מועט מאוחר יותר פנה מנהיג האנשים החמושים לקונפוציוס ואמר "חשבנו שאתה יאן-הו ולכן הקפנו אותך, עכשיו אנו רואים כי שגינו." בכך הוא התחנן לעזוב ונסוג.

קאנג-סון לונג (נכדו של אחד ממנהיגי קאו, מדינה אותה כבשה מדינה זין. הוא נחשב לפילוסוף שאת דעותיו קשה היה להבין) פנה למאו ממדינת וואי (מאו היה בנו של שליט וואי שהייתה חלק ממדינת זין) ואמר "בצעירותי למדתי את דברי המלכים הקדומים. כשהתבגרתי הייתי מיומן ביושרה ונדיבות, איחדתי בין הדעה הרווחת והדעה הנגדית, עסקתי בשאלות של קושי ורכות, הנחתי בדעתי את היציב והידוע וגם את זה שלא, כמו כן את המותר ואת האסור. בקושי רב למדתי את מגוון לימודי המחשבה השונים הקיימים והפכתי עצמי למאסטר בטענות של כל המאסטרים. חשבתי שהגעתי להבנה טובה בכל הנושאים, אך עכשיו לאחר ששמעתי את מלותיו של ג'ואנג -דזה הן זרקו אותי לתוך הפתעה גמורה. אינני יודע אם אני, פשוט לא מגיע לרמת יכולת הדיון שלו, או שידיעותיי אינן משתוות לשלו. אני לא מעז לפתוח פי ולשאול אותו באיזו דרך עלי ללכת." מאו נטה לפנים על מקלו, לקח נשימה עמוקה, הביט השמיימה חייך ואמר "לא שמעת על הצפרדע מהבאר הרעועה שאמר לצב מהים המזרחי מילים אלו "כיצד אני נהנה לעצמי? אני מקפץ מעל סף הבאר, אני נכנס למימיה, אוסף רגליי יחדיו, שומר סנטרי מעל למעלה ומכה במים. כשאני מגיע לבוץ אני צולל עד שרגליי נעלמות בו ואז אני מסתובב מביט על החסילונים, הסרטנים והראשנים וחושב שאין אחד מהם היכול לעשות כמותי. מעבר לכך, כשלאחד מהם למשל יש שליטה על כל המים בערוץ הוא מהסס ללכת קדימה. זו הנאה גדולה ביותר לאחד כמוני ליהנות כאן בבאר הרעועה הזו. מדוע אתה, מאסטר, אינך מגיע לכאן ונכנס כך שתוכל בעצמך לראות זאת?" הצב מהים המזרחי התכוון להתקרב לפנים אך לפני שהניח רגלו הוא גילה שברכו הימנית נתפסה, הוא היסס להמשיך ונסוג לאחור. הוא החל לספר לצפרדע הכל אודות הים ואמר "מרחק של אלף לי לא יכול לתאר את רוחבו, וקו של שמונת אלפים רגל לא ישווה לעומקו. בזמן שושלת יו במשך תשע שנים מתוך עשר האדמות המוצפות זרמו אליו ומימיו לא עלו כלל. בזמן טאנג למשך שבע שנים מתוך שמונה הייתה בצורת אך מסלעי החוף לא נחסכה אף טיפת מים אחת. הרי במימי הים לא חל כל שינוי אף גורם הפועל לטווח ארוך או קצר אינו גורם לו  להתקדם או לסגת, לא  מהוספה  ולא מגריעה, קטנה או גדולה. זו ההנאה שבים המזרחי." לאחר מילים אלו הצפרדע מהבאר הרעועה נדהם ואפילו פחד, הוא ברח בהפתעה.

"בנוסף לכך, אתה, שאין לך חוכמה מספקת על מנת לדעת היכן הדיון על מה שנכון ומה שאינו נכון אמור להסתיים, עדיין משתוקק לראות דרך מלותיו של ג'ואנג דזה. מצב זה דומה לכך שניתן לזבוב לסחוב הר על גבו, משימה שאינו יכול לבצע. אתה גם אינך חכם מספיק על מנת לדעת את המילים המיושמות בדיון על נושא מסתורי ועדיין רודזה לראות את חריפות לשונך בכל מצב שיקרה. האין זה כמו הצפרדע מהבאר הרעועה?"

ג'ואנג -דזה נוטע עכשיו רגליו במעיינות הדזהובים (שתחת האדמה) ובקרוב ירקיע לשחקים. ללא כל התייחסות לצפון או דרום, בחופש מוחלט הוא מזנק לכל כיוון ואובד במקום שאין להבינו. ללא כל התייחסות למזרח ומערב, מתחיל מהמעורפל ביותר וחוזר לנבון ביותר. בזמן הזה אתה אדוני נדהם, מחפש את נקודות מבטו על מנת לבחון אותן ולגשש ביניהן, כדי למצוא עניין לדיון. זה משול לרצון להציץ בשמיים דרך צינור ולכוון על כדור הארץ עם מרצע. האין שני כלים אלו קטנים מדי לשם המטרה? לך לדרכך אדוני."

"ולא שמעת על התלמידים הצעירים של שאו-לין ומה שעשו בהאן טאן? לפני שיישמו את מה שלמדו בעיר הזו, הם שכחו את מה שלמדו בעיר הישנה שלהם ולכן צעדו אליה על ברכיהם וידיהם. אם לא תלך מכאן עכשיו, אתה תשכח את כל מה שרכשת בעבר ותיכשל במקצועך."

קאנג-סאן לונג התרחק ממאו, פער פיו בתדהמה וברח הרחק הרחק.

באחד הימים דג לו ג'ואנג דזה בנהר פהו, כאשר מלכה של קהו שלח שני פקידים רמי מעלה אליו ובידיהם מסר האומר "אני רודזה להטריד אותך בנושא האחריות אותה אני נושא כלפי הטריטוריות שלי." ג'ואנג דזה המשיך להביט בדרכו מבלי לסובב מבטו ואמר "שמעתי שבקהו יש שריונות צב רוחניים, כאלו שלבשו האנשים שמתו לפני שלושת אלפים שנים ושהמלך שומר אותם במקדש אבותיו בסל המכוסה בבד. האם אכן היה יותר טוב לצב למות ולהשאיר את שריונו כדי שישמש פריט של כבוד. או שהיה טוב יותר אילו היה חי בשביל לגרור את זנבו אחיו, מכוסה בבוץ?" שני הפקידים עני "יהיה זה טוב יותר לחיות ולסחוב את הזנב מכוסה בבוץ." לכו לדרככם ואני אמשיך לגרור את זנבי, לאחר שאשליך את הבוץ."

הוי-דזה היה שר במדינת ליאנג. באחד הימים ג'ואנג דזה יצא לבקרו ומישהו אמר לשר כי הוא מגיע על מנת להתעלות עליו במשרדו. היות ופחד, הוא שלח משלחות חיפוש בכל רחבי הממלכה כדי שתמצאנה אותו. שלושה ימים ולילות חיפשו אותו, אך הוא כבר הגיע בעצמו ואמר "בדרום חיה ציפור ששמה "הפניקס הצעיר", האם אתה מכיר אותה? היא מתחילה מעופה בים הדרומי ועפה לצפוני בלא מנוחה רק כשהיא נוחתת על שיח הביגנוניה.היא אוכלת רק מפירותיו של עץ האיזדרכת ושותה אך ורק ממימי המעיינות הטהורים ביותר. פעם אחת היא עפה מעל ינשוף שתפס חולדה, הוא הרים ראשו וצווח צווחה כועסת. האם אתה, המחזיק בממלכת ליאנג, מבקש בזה הרגע להפחידני בצווחה דומה?"

ג'ואנג -דזה והוי-דזה צעדו לאורך גדת נהר האו כאשר ג'ואנג דזה אמר "הדגים יוצאים החודזה ומשחקים בקלילות, זו הנאתם של הדגים." ענה לו הוי דזה "אתה אינך דג, הכיצד תדע מה היא הנאתם של הדגים?" ג'ואנג דזה השיב "אתה אינך אני, הכיצד תדע כי אינני יודע מה היא הנאתם של הדגים?" הוי דזה ענה "אני איני אתה ולמרות שאני לא ממש מכירך, אתה בוודאי אינך דג והטיעון בעניין הידע שלך לגבי הנאת הדגים נגמר כאן." ג'ואנג דזה ענה לו "בו נבחן את שאלתך המקורית בה שאלת אותי במילים אלו "הכיצד תדע מה היא הנאתם של הדגים?" ידעת שאני יודע מה היא והפנית אותה כלפי – ובכן אני יודע מה היא.

פרק 18 : הנאה מושלמת

האם אכן ניתן למצוא הנאה מושלמת תחת השמים? האם יש כאלו היכולים לשמור עצמם חיים, או שאין? אם כן, מה הם עושים? מה הם משמרים? ממה הם נמנעים? ממה הם מתענגים? מה דוחה אותם?

העולם מכבד עושר, כבוד, אריכות ימים ויכולת מוערכת. העולם מתענג ממנוחת הגוף, טעמים עשירים, צבעים יפים, מלבושים טובים ומוסיקה נעימה. העולם מתנשא מעל עוני, תנאים רעים, חיים קצרים ויכולת חלושה. האדם מתייחס למקרים של חוסר מנוחה גופנית, כהתנסות מרה וכך גם למקרים של חוסר באוכל בעל טעמים עשירים, אנשים בעלי לבוש שאינו איכותי, מראה עיניים שאינו חווה צבעים יפים ומוסיקה שאינה נעימה לאוזניים. במידה והאדם אינו מקבל דברים אלו הגורמים לו לעונג, הוא הופך עצוב מאוד ומוטרד מפחדים. האין זה טיפשי שמחשבתם של בני האדם מתרכזת אך ורק בגוף?

העשירים ממרים חייהם בעבודה בלתי פוסקת. הם צוברים עושר רב יותר מיכולתם לנצל. בכך שהם מתנהגים באופן שכזה כלפי הגוף, הם הופכים זאת לכוח חיצוני המפעיל אותם. אלו המחפשים כבוד רודפים אחריו יום וליל, מלאי התלהבות כלפי דרכם, גם אם היא מיומנת וגם אם לא. כשהם מתנהגים כך הם מתייחסים לגופם כאילו היה להם לזר. הולדת האדם קורת באותו הרגע בו נולד צערו ואם הוא חי לאורך שנים רבות, הוא הופך יותר ויותר טיפש, יחד עם, זה גם דאגתו מפני המוות גדלה וכך גם מרירותו גדלה. התנהגות שכזו כלפי הגוף משפיעה לשנים רבות. פקידים הראויים לשבח נחשבים על ידי העולם כטובים, אך עובדת היותם טובים אינה מספיקה על מנת לשמור על עצמם חיים. אינני יודע אם הטוב המיוחס להם, הוא אכן טוב או שלא. אם אכן הוא טוב, כאמור, אין הוא מספיק על מנת לשמור עליהם חיים. אם יחשב כלא טוב, אז בעצם הוא מספיק על מנת לשמור עליהם חיים. הרי נאמר "כשנתין נאמן אינו מקבל הקשבה, הוא צריך לשבת בשקט, לתת למנהיג ללכת בדרכו ולא לשאוף להתקרב אליו." לכן כשדזה-חסו שאף להיות קרוב לשליטו הוא שם לשם-כך את כל גופו, גם כשזה לא הקשיב לו. אם לא היה עושה זאת לא היה מקבל את התהילה שקיבל – האם טוב זה, אכן היה טוב, או שלא?

באשר לאנשים הרגילים, מעשיהם והדברים בהם הם מוצאים הנאתם. אינני יודע האם הנאתם היא אכן הנאה או שאינה. אנו רואים אותם רודפים אחריה, הולכים אחר כוונותיהם ומטרותיהם כמו נחישות המוות, כאילו אינם יכולים לעצור במסלולם. הדבר לו הם קורים הנאה אינו ממש הנאה בעיניי, למרות שאני אומר כי יתכן ויש בכך הנאה. האם אכן קיימת הנאה שכזו או שלא קיימת? לדעתי, להשיג הנאה מבלי לעשות דבר זו ההנאה הגדולה ביותר (סוד הדאו), בעוד האנשים הרגילים רואים זאת כדבר רע. הרי נאמר "הנאה מושלמת היא להיות ללא הנאה, התשבוחת הגדולה היא להיות ללא תשבוחת." הנכון והלא נכון בנוגע להנאה אינם יכולים לקבל הגדרה לפי נקודת הראות של העולם. יתרה מכך, מעצם כך שלא עושים דבר על מנת להגדיר את הנכון והלא נכון, יכולה להתקבל ההגדרה שלהם. היות ולפי הסברה הרווחת, הנאה מושלמת היא שמירה על הגוף, הרי שרק על ידי אי עשייה ניתן להבטיח את הסוף הזה. הרשה לי הסביר דברי: השמיים אינם עושים דבר ומכך באה השלווה. הארץ אינה עושה דבר ומכך באה המנוחה. מאיחוד שתי אי העשיות האלו כל שאר הדברים נוצרים, כמה עצום ובלתי נתפס התהליך– נדמה שהוא בא משום מקום. כמה בלתי נתפס ועצום – אין כל חזיון נראה לעין לדבר.  כל הדברים על כל גווניהם צומחים מאי פעולה הזו. הרי נאמר "השמיים והארץ אינם עושים דבר ובכל זאת אין דבר שהם אינם עושים. " איזה אדם יכול להגיע ליכולת כזו של אי עשייה?

כשאשתו של ג'ואנג דזה נפטרה, הלך הוי דזה לנחמו. הוא מצא אותו יושב על הרצפה ומתופף על אגן ארון הקבורה בעודו שר בדזהלה. הוא אמר לו "כשאישה חיה עם בעלה, מולידה ילדים ומתה בגיל מבוגר, לא להתאבל עליה יהיה מעשה שיכול להתקבל, אך כשאתה מתופף ושר האין זו הצגה מופרזת?" ג'ואנג דזה ענה "אין זה כך. בהתחלה כשמתה, האם באמת יכולתי להיות היחיד שאינו מושפע מכך. הרהרתי על תחילת קיומה – היא עדיין לא נולדה לחיים, לא רק שלא היו לה חיים, אלא לא הייתה לה צורה גופנית. לא זאת בלבד שלא הייתה לה צורה גופנית, אלא גם לא היה לה צ'י. בזמן הכאוס והבלבול הגדול (שלפני הבריאה) נוצר שינוי והיה לה צ'י. שינוי נוסף והייתה צורה גופנית, עוד שינוי ובאו לידה וחיים. שוב היה שינוי והיא מתה. הקשר בין הדברים הוא הרי כמו תהליך ארבע העונות, מהאביב לסתיו, מהחורף לקיץ. היא שוכבת שם עכשיו ופניה כלפי מעלה, ישנה בחדר גבוה בין שמיים לארץ, כך שאם הייתי נופל לצער ומתאבל עליה, הייתי צריך לחשוב שלא הבנתי מה נקבע לכולנו. הייתי מגביל עצמי כך.

מר מעוות ומר רגל אחת הביטו על גבעת קברות המתים בערבות קוואן-לון, היכן שהואן-טי נכנס למנוחתו. לפתע החל מתפתח גידול על מפרק ידם השמאלית והם נראו חרדים מאוד. אמר מר מעוות "האם אתה מפחד מהדבר?" "לא" ענה מר רגל אחת, "מדוע עליי לפחד? החיים הם שלנו בהשאלה. מסגרת החיים מלאה באבק. חיים ומוות הם כמו יום ולילה ואנו הבטנו על קבריהם של אלו שנכנסו לתוכם מתוך השינוי שחל בהם. אם השינוי הבא אליי הוא זה, מדוע אני צריך לתעב אותו?"

כשג'ואנג -דזה הלך לקו, הוא ראה גולגולת ריקה, מלבינה אומנם, אך עדיין בעלת צורתה המקורית. הוא טפח עליה ושאל "אדוני, האם באבלך על החיים נפלת בשיעור ההגיון לכן הגעת לכך? או שהגעת לכך בשרות הרס המדינה, בידי עונש הגרזן? או שאולי היה זה בעקבות  התנהלותך המרשעת, זו שהביאה בושה להוריך, אשתך, וילדך?  או יתכן שהיה זה כתוצאה מסבלך מהקור והרעב? או שפשוט השלמת את מעגל חייך?"

לאחר שביטא שאלותיו לקח את הגולגולת ועשה ממנה כרית לשינתו. בלילה בחלומו הופיעה הגולגולת בפניו ואמרה "הדברים שאמרת לי היו לאחר שעיצבת דרשה. כל שאמרת מתייחס לתסבוכות האדם בחייו, אין דבר מכך לאחר המוות. האם היית רודזה לשמוע אותי מספרת לך על המוות?" "כן" אמר ג'ואנג דזה. הגולגולת המשיכה "בזמן המוות אין הבדלה בין נתין ושליט מעליו. תופעת חילופי העונות אינה מתקיימת. ברוגע ושלווה שנותינו נהיות כמו אלו של השמיים הארץ. בממלכה הזו אין מלכים הנהנים הנאה גדולה יותר מזו שאנו חווים." ג'ואנג -דזה לא האמין לכך ואמר "אם הייתי יכול להביא את שליט שושלתנו (הדאו) כך שהוא יחזיר את גופך לחיים, עם העצמות, הבשר והעור, עם הוריך, אשתך, ילדך וכל מכרי כפרך, האם היית רודזה לעשות זאת?" הגולגולת החלה מסדרת גבותיה ואמרה "הכיצד היית משליך את ההנאה של חצר מלוכתי ולוקח במקום את מעמד החיים בסביבה האנושית?"

כשיאן-יואן הלך מזרחה לקהי, קונג-ני לבש מראה של צער. דזה-קונג קם ממזרונו ושאל אותו "תלמידך הצנוע מבקש לשאול, כיצד זה עזיבותו של יאן למזרח גרמה לך מבט של צער?" קונג-ני ענה "שאלתך טובה. בעבר קואן דזה השתמש במילים שאני מאוד מעריך. הוא אמר "תיק קטן אינו יכול להכיל את מה שתיק גדול יכול להכיל. חבל קצר לא יכול לשמש לשליית מים מבאר עמוקה". כך זה, גורל האדם הנקבע לו, נחוש מאוד בדרכו וגופו מאומץ עד לסוף המוגדר. אף אחד משניהם אינו יכול להתרחב או להצטמק. אני מפחד שהוא ידבר עם המרקיז של קהי על דרכם של הוואן טי, יאו ושון וימשיך בכך שיקשר מילים של סוי-זאן ושאן נאנג. המרקיז יחפש את אנלוגיית המילים בתוך עצמו ומשלא ימצא שם, יחשוד בדובר והדובר החשוד יועמד למוות. לא שמעת זאת?  בעבר, ציפור הים נחתה בעיר לו, המרקיז יצא לפגוש אותה והביאה למקדש האבות בכדי לערוך משתה לכבודה. להקה הציגה בפניה את מוסיקת שון; שור, כבשה וחזיר נשחטו על מנת לספק לה אוכל. הציפור הביטה על הכל בעיניים עמומות והתעצבה. היא לא התכוונה לאכול ולו חתיכת בשר אחת ואף לא לשתות כוס אחת. לאחר שלושה ימים היא מתה. המרקיז ניסה להזין את הציפור במה שהוא השתמש לעצמו ולא במזון הדרוש לציפור. אלו הרוצים להזין ציפור כמו שהיא צריכה להיות מוזנת, צריכים לתת לה לנוח ביער, לשוטט מעל אדמות החול, לחוג מעל נהרות ואגמים, לאכול תולעים ודגים קטנים, לעופף באופן הרגיל שלה ואז להפסיק, להיות חופשייה ונינוחה במקום מנוחתה. מועקה גדולה היא בשביל הציפורים לשמוע בני אדם מדברים. אם היו משמיעים מוסיקת שון באזור אגם טאן-טינג הציפורים היו עפות משם, החיות היו בורחות והדגים היו צוללים עמוק. בני האדם לעומת זאת, כשהם שומעים מוסיקה הם מתאחדים יחדיו. הדגים חיים במים והאדם מת במים. הם שונים בחוקתם ולכן שונים בהעדפותיהם. כך גם החכמים של ימי קדם, הם לא ביקשו אותו הדבר מכולם ולא דרשו אותם ביצועים. הם נתנו שם בהתאם למציאות שנעשתה ונתנו הסכמה היכן שהיא נדרשה במיוחד. זוהי המתודה הנקראת "התאמת עולמות" ו"הצלחה בטוחה"."

ליא דזה יצא פעם אחת לאחד ממסעותיו ובמהלכו ישב לאכול לצדי הדרך. הוא ראה לידו גולגולת בת מאה שנים. לאחר שהוציא את העשב שמתחת לגולגולת הוא פנה אליה ואמר "רק אני ואתה יודעים שאינך מת ושלא היית חי. האם אתה באמת מוצא במוות את ההזנה האהובה עליך? האם אני באמת מוצא בחיי הנאה נכונה? זרעי הדברים הם רבים ביותר וקטנים, על פני השטח הם נבנים במבנים שונים. כשהם מגיעים למקום בו המים והאדמה נפגשים, הם נהיים מסתור לצפרדעים ולצדפות. באים לחיים על גבעות ותלים הם הופכים לצמרות פרא, כשמקבלים הם דשן, מופיעות רגלי עורבים, שורשי רגלי העורבים הופכים לזחלים אשר מוציאים פרפרים. פרפרים אלו הידועים בשם הסו משתנים לחרק ובאים לחיים תחת הכבשן. הם מקבלים צורה של עש ששמו קהו-טו, אשר לאחר שניים עשר ימים הופך לציפור הנקראת קאן יו-קו. הרוק שלה הופך לפנתר, הפנתר לסוס, הסוס לאדם וזה האחרון נכנס למכונה הגדולה (של ההתפתחות) ממנה כל הדברים נולדים ואף נכנסים למוות.

פרק 19 : ההבנה המלאה את החיים

זה המבין את תנאי החיים אינו משתוקק אחר מה שאינו שימושי בחיים. זה המבין את תנאי הגורל אינו משתוקק אחר מה שמעבר לידע. בהזנת הגוף, חשוב שיהיו מראש הדברים הנכונים לתמוך בו (חיים וממון). קיימים מקרים בהם יש שפע גדול של דברים אלו ועדיין הגוף אינו מוזן. על מנת שיהיו חיים חשוב שלא לעזוב את הגוף, אך קיימים מקרים בהם הגוף לא נעזב ועדיין החיים נהרסים, זאת כאשר הרוח הגבוהה נהרסת.

 כשבאים החיים לא ניתן לדחות אותם, כשהם הולכים לא ניתן לעצרם. אבוי! אנשי העולם חושבים כי הזנת הגוף מספקת על מנת לשמר את החיים, אך כשזו אינה מספיקה, מה עלינו לעשות כדי לשמרם? גם אם הם עושים מספיק, עדיין קיימים דברים (פוגעים) שהם חושבים שהם חייבים לעשות ולא ינסו להימנע מהם. אלו המנסים להימנע מהשמירה על גופם, עדיף שיעזבו את העולם. בעוזבם את העולם הם ישתחררו מהתסבוכות השוררות בו. בעודם משוחררים מתסבוכות העולם, הכרתם תהיה נכונה ומזגם יהיה רגוע. כך כשהכרתם נכונה ומזגם רגוע, הם מצליחים לשמור על חידוש החיים ואינם רחוקים מהאמת שבסוד קיומם. אך כיצד זה מספיק לזנוח את ענייני העולם וכיצד זה מספיק לזנוח את ענייני החיים? במצב של ויתור על ענייני העולם, לגוף אין עוד מעמסה. במצב שיכחת ענייני החיים, הכוח החיוני אינו סובל מצמצום. כשהגוף הושלם והכוח החיוני שוחזר למצבו המקורי, האדם מאוחד עם השמיים. השמיים והארץ הם האב והאם של כל הדברים. באיחודם נוצר הגוף, בהיפרדותם נוצרות התחלות חדשות. כשהגוף והכוח החיוני אינם סובלים מצמצום נוצר שינוי בכוח. מהכוח החיוני נוצר כוח חיוני יותר והאדם חוזר להיות לעזר לשמיים.

המאסטר שלי, ליה דזה, פגש את יין שומר הכלא ושאל אותו "האדם המושלם צועד תחת המים מבלי להיתקל באף הפרעה, מטייל על האש מבלי להישרף והולך מעל לכל ללא פחד. אני שואל כיצד הוא מגיע ליכולת זו?" הסוהר יין ענה "על ידי שמירה על נשימת החיים הטהורה. לא ניתן לתאר זאת כמיומנות שלו או תעוזה מצדו. שב ואסביר לך. כל מה שיש לו צורה, צליל, צבע ומראה הוא דבר. כיצד זה שדבר כלשהו מגיע להיות שונה מהאחר? אך הדברים האלו אינם יכולים להיות הדבר שבא אחריהם – הם אינם אלא צורה ומראה. האדם המושלם הגיע להיות ללא תצורה וללא יכולת להשתנות. כשאדם מגיע לכך ולוקח זאת לרמות הגבוהות ביותר, כיצד יבואו דברים בדרכו ויעצרו אותו? הוא ימלא את המקום שיועד לו מבלי לסטות החודזה ממנו וישכב מוסתר בתוך הרמז שאין לו סוף. הוא ילמד בשמחה את התהליך המביא לכל הדברים את תחילתם וסופם. על ידי כך שיביא את טבעו לאיחוד, יזין את כוח החיוניות וירכז סגולותיו, הוא יחדור לעשיית הדברים. כשחוקת השמיים שלו שמורה בשלמותה וללא סדק בכוח, כיצד יוכלו הדברים להיכנס ולהפריע לצלילות שלוותו."

"קח את מקרה השיכור הנופל מהכרכרה. למרות שיסבול מפציעות, הוא לא ימות. עצמותיו ומפרקיו זהים לאלו של אדם אחר, אך הפגיעה אותה יספוג תהיה שונה – רוחו בשלמותה. הוא לא ידע מאום על עלייתו לכרכרה ולא ידע דבר על נפילתו ממנה. מחשבה על חיים ומוות או כל מצוקה ופחד לא תחדור לחזהו. הוא יתמודד עם הסכנה  מבלי להתכווץ ממנה, כל זאת תחת השפעת הליקר ששתה ונמצא בתוכו – עד כמה יהיה הדבר כך, תחת השפעת חוקת השמיים. הנאור שומר עצמו תחת חוקת השמיים ולכן דבר לא יכול לפגוע בו."

"אדם הנמצא במרדף נקמה לא ישבור את החרב שביצעה את המוות וכן אף אדם, עד כמה שישתלם הדבר, לא יוציא תרעומתו על לבנה נופלת. בדרך זו כל הדברים תחת השמיים יהיו בשלווה, ללא הפרעות תקיפה ולחימה, ללא עונש המוות והטווח – זו התגלמות המסלול אותו תיארתי. במידה ושליטתו של האדם לא תתפתח וזו של מתנת השמיים כן, הטוב יצמח, בעוד שבמקרה ההפוך הכאב יצמח. אם האחרונה, זו של השמיים, לא תדוכא והקודמת תצומצם עד כדי דק, בני האדם יגיעו קרוב לטבעם האמיתי."

קונג-ני (קונפוציוס) היה בדרכו לקהו וכשיצא מהיער הוא ראה בצד הדרך גיבן האוסף צרצרים, פשוט מרימם בכפות ידיו. "אתה חכם" הוא אמר לאיש, "האם יש לך מתודה כלשהי?" הגיבן ענה "אכן כן. במשך חמישה או שישה חודשים התאמנתי עם שתי כדוריות עד שהן לא נפלו, ואז נכשלתי עם כמות קטנה של צרצרים שניסיתי לתפוס. לאחר שהצלחתי באותה הדרך עם שלוש כדוריות, החמצתי צרצר אחד מתוך עשרה. לאחר שהצלחתי עם חמש כדוריות תפסתי את הצרצרים. פשוט אספתי אותם. גופי הוא לי, לא יותר מגדם של עץ שבור וכתפי אינה יותר מענפיו של עץ נרחב. גדולים הם כשמיים והארץ ומרובים הם כמו כל הדברים הקיימים, אינני לוקח אותם לשימת ליבי פרט לכנפי צרצרי. כיצד אוכל להיכשל בפעולת תפיסת הצרצרים שלי הפונים ונוטים לכיוונים שונים. לא הייתי מחליף את כנפי הצרצרים בעד אף דבר קיים – כיצד אכשל בלתפוס אותם?" קונפוציוס הביט סביב ואמר לתלמידיו "במקום בו הרצון אינו מוסט ממטרתו, מתרכזת הרוח"- דברים אלו נאמרים על הגיבן.

יאן יאון שאל את קונג-ני "כשחציתי את מפרץ קאנג שאן איש המעבורת שלט בסירה כרוח. שאלתי אותו האם ניתן ללמוד לנהל כך סירה והוא ענה "אכן כן. שחיינים טובים ילמדו זאת מהר, אך צוללנים, אף אם לא ראו סירה מעולם, יוכלו להפעילה ללא דיחוי." הוא לא ענה לי ישירות על שאלתי, לכן אני מבקש לשאול אותך מה הייתה כוונתו." קונג-ני ענה "שחיינים טובים ירכשו את היכולת מהר משום שהם שוכחים מהמים והסכנה התמונה בהם. באשר לאלו המסוגלים לצלול ולא ראו סירה מעולם, הם יתפעלו אותה ללא דיחוי היות והם רואים את מימי המפרץ כאילו היו גבעה ותחתית הסירה נראית להם ככרכרה הנוסעת לאחור. תחתית זו והנסיעה לאחור, קרו פעמים רבות לפניהם ולא ממש השפיעו על הכרתם. היכן שהם נמצאים, הם מרגישים נוח.

זה המתחרה בעבור חתיכת חרס, משתמש לשם כך בכל כישוריו (כנראה שמדובר בקשתים מתחרים). אם הפרס יהיה אבזם פליז, הוא יירה כאילו היה נפחד. אם יהיה זה בעבור פריט זהב הוא יירה כאילו היה עיוור. בשלושת המקרים כישורי הקשת זהים, אך בשני מקרים האחרונים הקשת מושפע מחרדה ומביט על הפרס החיצוני כחשוב ביותר. כל אלו המתייחסים לחיצוני, מראים את טיפשותם.

טייאן קאי-קיה שוחח עם הדוכס וואי מקאו שאמר לו "שמעתי כי המאסטר שלך , קו השין, למד את נושא החיים. אדוני הטוב, מה שמעת ממנו במהלך הלימודים אתו?" טייאןקאי-קיה ענה "מה כבר יכולתי ללמוד ממנו בזמן שהמתנתי לו עם המטטא שלי באזור העיר?" "אל תבטל את שאלתי מר טייאן, אני מבקש לשמוע את הדברים שיש לך לומר" אמר לו הדוכס וואי. קאי-קיה ענה "שמעתי את המאסטר שלי אומר שאלו אשר מזינים את חייהם במיומנות, הם כמו הרועים המצליפים בכבשים המדדות מאחור." "למה הוא התכוון?" אמר הדוכס וקאי-קיה המשיך "במדינת לו היה פעם אדם בשם שאן-פאו שחי בסמוך לסלעים ושתה רק מים. הוא לא חלק עם האנשים את עבודתם המאומצת ולא את הרווח ממנה. בגיל שבעים עדיין היה לו מראה של ילד צעיר. לרוע מזלו הוא פגש נמר רעב שהרג אותו ואכלו. היה גם קאנג-אי שתלה מעין מסך מעל דלת קומתו וכל האנשים מהרו לבוא לתת לו כבוד. בשנתו הארבעים הוא נפל חולה בקדחת ומת. משני האנשים האלו, פאו טיפח את הפנימי שבו והנמר אכל את החיצוני שבו. בעוד אי טיפח את החיצוני והמחלה תקפה את הפנימי שבו. שניהם זנחו את ההצלפה בכבשים המדדות שלהם."

קונג-ני אמר "אדם אינו צריך לפרוש ולהחביא עצמו וכמו כן אינו צריך לדחוף ולהציג עצמו. הוא צריך להיות כמו עץ עתיק יומין העומד במרכז האדמה. כששלושת התנאים הללו מתקיימים, השם יגיע לרמתו הגבוהה ביותר. בני האדם מפחדים מסכנות הדרך. אם אדם אחד מתוך עשרה ימות, אזי אבות ובנים, אחים בוגריו וצעירים יזהירו זה את זה שאסור להם לצאת למסע, ללא מספר רב של משרתים. האין זהו סימן של חוכמה לעשות כך?  אך קיימות סכנות אשר האדם מכניס למיתתו, למאכליו ולשתייתו, ולגביהן אין כל קריאת אזהרה. האין זה סימן לטעות (שהרי דברים אלו מזינים את הגוף כשהם נכונים ובמידה ולא, הם פוגעים בחיים)."

שר התפילות והמזבחות הולך למכלאת החזירים לבוש בחלוקו הכהה והמרובע על מנת להתייעץ עימם. הו שואל אותם "מדוע אתם מתכווצים ממוות? אאכיל אתכם תבואה במשך שלושה חודשים ואז במשך עשרה ימים אתן לכם לצום ואשמור עליכם שלושה ימים שלאחריהם אפרוש את שטיחי הדשא הלבן ואשכיב את כתפיכם וישבנכם על הקן המגולף. האין זה יתאים לכם?" אם היה מדבר מנקודת מבטם של החזירים היה אומר "התוכנית הטובה ביותר תהיה להאכיל אותנו בתבן שלנו ולעזוב אותנו בדיר שלנו?" כאשר הוא מתייעץ עם עצמו הוא מעדיף ליהנות בחייו מכרכרתו ומשרדו, ולאחר המוות להיוולד לתוך הקבר והכרכרה המקושטת עם כילה מעל ארונו. בעניין החזירים הוא לא חשב על דברים אלו, אך לעצמו כן בחר בהם. מדוע חשב שונה כל כך לעצמו ולחזירים?"

פעם אחת הדוכס חוואן (חי בין השנים 642-683 לפניה"ס והיה לראשון הנסיכים) יצא לצייד באזור הביצות עם קוואן קונג השר הבכיר שלו, שנהג בכרכרה. הוא ראה רוח רפאים והניח ידו על זו של קוואן ואמר "האם אתה רואה משהו האב קונג?" קונג ענה לו "משרתך אינו רואה דבר". הדוכס חזר על עקבותיו תוך שהוא מדבר באופן לא ברור ואף חולה. במשך כמה ימים הוא לא יצא מביתו. בין קציני קהי היה הוואן דזה קאו-או וזה אמר לו "תפארתך פוגעת בך, כיצד זה שרוח רפאים יכולה לפגוע בך? כשהתקף פתאומי של גירוי מתפשט והנשימה אינה חוזרת לגוף, מה שנשאר בו אינו מספיק לצרכיו. כאשר הוא עולה ואינו יורד, החולה הופך פתוח למשב של כעס. כאשר הוא יורד ואינו עולה  החולה מאבד זכרונו לדברים. כאשר אינו עולה ואינו יורד ונשאר באזור הלב, במרכז הגוף, הוא עושה אותו חולה." אמר הדוכס "כן, אך האם קיימות רוחות רפאים?" ענה הקצין "באזור ההרים יש את הלי; מתחת לדלתות הלי- טינג; במקומות נמוכים בצפון-מזרח הפי והווא לונג; במקומות דומים בצפון-מערב יש את חיי יאנג; ליד נהרות וואן סיאנג; על תילים הסין; על הגבעות הקוואי; בערבות הפראיות הפאנג הוואן; ליד הביצות הווי טו." הרשה לי לשאול מה הם הווי טו?" אמר הדוכס והוואן דזה ענה לו "זהו גודלו של מרכז גלגל הכרכרה והאורך של הכידון. הוא לובש גלימה סגולה וכובע אדום. הוא שונא את רעש גלגלי הכרכרה וכאשר הוא שומע אותו הוא שם שתי ידיו על ראשו ועומד. זה אשר רואה אותו כנראה שיהיה מנהיגם של כל הנסיכים האחרים." הדוכס חוואן פרץ בצחוק ואמר "זה מה שראיתי." ובכך הוא הניח גלימתו וכובעו לימינו ונתן להוואן דזה לשבת עימו. היום לא הספיק להסתיים והמחלה נעלמה. הוא לא הבין כיצד.

קי הסינג-דזה אימן תרנגול קרב בשביל המלך (המלך הסואן 827-782 לפנה"ס).לאחר עשרה ימים שאלו אותו האם העוף מוכן והוא אמר "עוד לא. הוא עדיין עצבני ומייחל לקרב וסומך על כוחו האישי." לאחר עוד עשרה הוא נשאל שוב את אותה שאלה וענה "עוד לא. הוא עדיין מגיב לקריאתו ולמראהו של עוף אחר." לאחר עוד עשרה ימים הוא אמר "עוד לא. הוא נראה כועס ומלא רוח." לאחר עשרה ימים נוספים הוא אמר "כמעט. אומנם קריאתו של עוף אחר אינה גורמת לשינוי בו, אך כשמביטים בו נראה כי הוא תרנגול מעץ. השקט שלו הושלם. אף תרנגול לא ירדזה להלחם נגדו ויברח למראהו.

קונג-ני הביט על מפל המים ליד גיא באזור לו. היה זה מפל בגובה 240 אמה, אשר מימיו המתנפצים מטה ניתזים למרחק 40 לי ויוצרים מערבולת, כך שאף צב או דג אינם יכולים לשחק. הוא ראה איש זקן שלמרות כל זאת שוחה בה להנאתו, כאילו יש ברשותו שלווה גדולה, הוא היה נראה כאילו רודזה לסיים חייו. קונג-ני שלח את תלמידו להציל את הזקן. כשהם התקרבו מאה צעדים, הוא כבר צעד להנאתו ושר, שערו היה לא מסודר, נהנה לו למרגלות סוללת הדרך. קונג-ני הלך אחריו ושאל אותו "חשבתי שאתה רוח, אך עכשיו משהתקרבתי אליך אני רואה שאתה בן אדם. אני מבקש לשאול אותך, האם יש דרך מסוימת לדרוך על מים? " אמר הזקן "לא, אין דרך מיוחדת. התחלתי ללמוד את האומנות בזמנים מאוד מוקדמים, לאורך התבגרותי הפך הדבר לטבע בשבילי ואני מצליח לעשות זאת בבטחה. אני נכנס ויורד עם המים במרכז סיבובם ועולה עימם חזרה כשהם מסתובבים לצד השני. אני הולך בעקבות המים ולא עושה דבר המנוגד להם או לעצמי. זו הדרך בה אני צועד במים. קונפציוס אמר "למה אתה מתכוון שכאתה אומר שלמדת זאת בזמנים מוקדמים, כך שהתבגרת וזה הפך לטבע בשבילך ושהצלחתך בכך בטוחה?" ענה הזקן "נולדתי בין גבעות אלו וחייתי נאבק ביניהן, זו כוונתי באמרי הליכה במים בזמנים מוקדמים. גדלתי לצידם ושמחתי ללכת בהם, לכן אני אומר שזה היה לי טבעי. אני יודע כיצד לעשות זאת ועדיין עושה זאת, לכן אני אומר שהצלחתי בטוחה."

קחינג שעובד על עץ הרוטלה (מין עץ משובח), גילף מעמד לפעמונים. כשסיים ליצור אותו, כל מי שראהו היה המום כאילו הייתה זו עבודתם של הרוחות. המרקיז ממדינת לו הלך לראות את המעמד ושאל לשם סוג האומנות באמצעותה ייצר קחינג את המעמד. קחינג ענה לו "נתינך הוא איש של מכניקה, איזו אומנות אמורה להיות לי? מלבד זאת יש דבר אחד שאותו אזכיר. כשמשרתך נלקח לעשות את מעמד הפעמונים, לא רציתי לבזבז כוחותיי והרגשתי שהדבר מצריך ממני לצום, על מנת להסדיר את תודעתי. לאחר שלושה ימים של צום הפסקתי לחשוב על הברכות, הפרסים, הדרגות והרווח שאולי אשיג מביצוע משימתי. לאחר צום של חמישה ימים, הפסקתי לחשוב על גינוי או הערכה שיכולים להיווצר או על המיומנות או הרצון למיומנות שתוצג מיצירתי. בסוף שבעה ימים שכחתי כל דבר על עצמי – ארבעה גפיי וכל אישיותי. באותו הזמן, המחשבה על חצר אחוזתך עבורה עשיתי עבודתי, נעלמה גם כן. כל דבר שיכול היה להסיט תודעתי ממסירות נעלה לביצוע מיומנותי נעלם. לאחר מכן הלכתי ליער והבטתי על הצורות הטבעיות של העצים, שם ראיתי צורה מושלמת אחת, שהעלתה בחזוני ועיני את מעמד הפעמונים. ניגשתי למלאכה. אלמלא הייתי נפגש עם עץ שכזה, הייתי נוטש את המטרה. היכולות אשר קיבלתי מהשמים והאיכויות שקיבל העץ מהשמיים רוכזו רק אליה, כך שבעצם רוחי התמזגה ביצור מעמד הפעמונים."

טנג-יא קי הוצג לפני הדוכס קוואנג (המרקיז טאנג ממדינת לו) על מנת שיציג בפניו את מיומנות נהיגתו בכרכרה. סוסיו הלכו לפנים ולאחור בקו ישר, הסתובבו במעגלים ימינה ושמאלה בדיוק מושלם. הדוכס חשב כי לא ניתן לבצע מעגלים מבלי לעלות על חוטי משי שזורים, ואמר לו לעשות מאה סיבובים על אותם קווים. על הדרך פגש אותו יאן הו שהיה בדרך לארמון וכשהוא הגיע וראה את הדוכס הוא אמר לו שלדעתו סוסיו של קי יתמוטטו. הדוכס שתק ולא ענה. כשחזרו הסוסים הם אכן היו מותשים ושבורים והדוכס אמר "כיצד ידעת שכך יהיה?" יאן הו ענה "הסוסים היו תשושים והוא המשיך לדחוק בהם, לכן חשבתי שהם ישברו."

שוי חרש כלי הנשק, היה יוצר עיגולים ומרובעים בדיוק מושלם, יותר מאשר אם היה משתמש בעיגול ומרובע. תפקוד אצבעותיו ביצירת דברים היה כמו השינוי שלהם בטבע ולא דרש כל פעולה מחשבתית מצדו. האינטליגנציה שלו (מגדל המחשבה) הייתה גבוהה ולא פגשה כל התנגדות."

להיות ללא מחשבה על הרגל שנועלת אותה, זו איכותה של הנעל. להיות ללא מחשבה על המותנים, זו איכותה כושרה של החגורה. כשחכמת האדם אינה חושבת על הנכון והלא נכון, ניתן לראות את יציבות התודעה. כשאדם מודע לאי שינוי פנימי או גירוי חיצוני, אנו קוראים לכך שליטה בדברים. זה שהבין ותפס מיד את המיומנות ואינו מאבד לעולם את תחושתו, הוא בעל היכולת לשכוח את כל הקשור להתאמה.

היה זה סון-חסיו שהלך לדלתו של דזה–פיאן קינג-דזה ואמר לו באופן מבולבל "בתקופה בה גרתי בכפר אף אחד לא התייחס אליי, אך ידעו לומר שלא טפחתי את שדותיי. בזמן בעיות ותקיפות, אף אחד לא שם ליבו אליי וכולם אמרו כי אין לי אומץ. הסיבה בגללה לא טיפחתי שדותיי הייתה שעוד לא ראיתי שנה טובה לכך. הסיבה בגללה לא נתתי שירותי לשליטנו הייתה משום שלא פגשתי הזדמנות נאותה לשם כך. בגלל ענייני נשלחתי מכפרי על ידי הכפריים וגם על ידי מנהלי המחוז אני מגורש. במה פשעתי? או שמיים, כיצד זה נפגשתי עם גורל שכזה?" פיאן-דזה (שהיה איש מחשבה ובעל בית ספר) אמר לו "הלא שמעת כיצד האדם המושלם מתנהל עם עצמו? הוא שוכח שיש לו כבד וכעס. אין לו מחשבה כלפי אוזניו ועיניו. הוא נראה אבוד וחסר מטרה מעבר לאבק והלכלוך של העולם. הוא נהנה לעצמו בנחת מפעילויות שאינן מופרעות מעניינים אחרים. ניתן לתארו כפועל ושאינו מסתמך על מעשיו. כעילוי שאינו משתמש בעליונותו על מנת להיות בשליטה. אך עכשיו אתה הרי תעשה מצגת של חוכמתך על מנת להדהים את הבורים, תטפח אישיותך כדי שתראה נחיתות האחרים. תבקש לזרוח כאילו השמש והירח בידיך. זה שאתה שלם במבנה גופך ומכיל את כל תשעת הפתחים, זה משום שלא פגשת בשום אסון במסלולך כגון חירשות, עיוורון או שיתוק ועדיין יכול לקחת מקומך כאדם בין בני אדם אחרים – אתה בר מזל שיש לך כל אלו, איזה פנאי יש לך להתלונן כנגד השמיים? לך לדרכך אדוני."

סון-חסיו יצא החודזה ופיאן-דזה נכנס פנימה. הוא ישב על כיסא הביט מעלה השמיימה ונאנח. תלמידו שאל אותו מדוע הוא נאנח והוא ענה "הסיו בא אליי לפני זמן מה ואני אמרתי לו מה הן תכונות האדם המושלם. אני מפחד שהוא יפחד ויכנס למצב של תסבוכת." תלמידו אמר "אין זה כך. אם דבריו היו נכונים, ודבריך היו שגויים, השגוי לבטח לא יוכל לבלבל את הנכון. אם דבריו היו שגויים ודבריך נכונים, הרי מראש הוא היה מבולבל. אם כן מה היא האשמה בהתנהלותך עמו?" פיאן דזה אמר "לא כך. בעבר באה ציפור ותפסה מקומה בפרברי לו. שליט לו היה מרודזה ממנה והגיש לה שור, כבשה וחזיר. הוא אפילו נתן לתזמורת לנגן לה להנאתה. הציפור נתעצבה ולא אכלה דבר. זה מה שנקרא "להזין את הציפור כאילו הזנת את עצמך". זה המזין ציפור כציפור צריך לתת לה לקנן ביער, לצוף על הנהר או לתת לה לחפש לבד בטבעיות את מזונה ללא הפרעה על אדמת המישור. עכשיו, הסיו בא אלי, הוא אדם של אינטליגנציה זעומה ומעט מידע ואני אמרתי לו את תכונות האדם המושלם. דבר זה משול לשימוש בכרכרה וסוסים בכדי להעביר עכבר, או לנסות לענג שליו עם מוסיקה של פעמונים ותופים. האם ניתן למנוע מיצורים אלו את פחדם."                       

פרק 20 : העץ שעל ההר 

באחד הימים צעד לו ג'ואנג -דזה על ההר, שם ראה עץ גדול עם ענפים גדולים ועלווה פורייה. חוטב עצים נח לצדו ולא חתך אותו וכשנשאל מדוע, ענה כי העץ אינו יכול לשמש לדבר. צ'ואג-דזה אמר לתלמידיו "העץ הזה שאנו טוב לאף אחד, יצליח לחיות את זמן שנותיו הטבעיות." לאחר שעזב את ההר, נכנס לביתו של חבר ותיק ששמח לראותו והורה לנערו להרוג אווז ולהרתיחו. אמר הנער "אחד האווזים יכול לקרקר והשני לא, איזה מהם להרוג?" המארח ענה "הרוג את זה שאינו מקרקר."

למחרת היום שאל אחד מתלמידיו של ג'ואנג -דזה "אתמול אמרת לגבי העץ שעל ההר שהוא יחיה את שנותיו בגלל שהוא חסר שימוש ועכשיו אווזו של המארח מת בגלל שאין בו הכוח לקרקר. באיזה מהתנאים היית אתה מאסטר מעדיף להיות?" ג'ואנג -דזה צחק ואמר "אני הייתי מעדיף להיות בעמדת ביניים שבין שימושי וחסר שימוש, זו תהיה העמדה הנכונה. אך בעצם לא באמת, היות והיא תשים אותי מחוץ לבעיות. לעומת זאת זה הלוקח מקום מושבו בדאו ותכונותיו ומוצא שם נחת והנאה אינו נחשף למצב שכזה. הוא נמצא מעל לפרס או השמדזה. פעם הוא מעפיל גבוה כדרקון ופעם נשאר נמוך כנחש. הוא משתנה עם תכונות הזמן המשתנות ואינו מוכן להתמכר לדבר. פעם הוא בעמדה נמוכה ופעם בעמדה גבוהה. הוא נמצא בהרמוניה עם כל סביבתו. הוא נהנה לעצמו בנחת עם כותב כל הדברים (הדאו). הוא מתייחס לדברים כדברים ואינו דבר להם – איזו מחויבות יש לו להתערב בבעיות. זו הייתה המתודה של נאנג והוואנג טי. באשר לאלו המעסיקים עצמם באיכויות הדברים ובלימוד ובתרגול יחסי אנוש – אין כך הדבר אתם. איחוד מביא לפרוד; הצלחה לנפילה; פינות חדות לשימוש במשוף; כבוד להערות גדולות; מאמץ אקטיבי לכישלון; חוכמה לערמומיות ורוגז לבוז. היכן נמצאת האפשרות לאי שינוי בדברים אלו ?זכרו זאת תלמידיי. תנו למשרתכם להיות כאן, בדאו ותכונותיו."

אי-ליאו, קצין שחי בעיר שהי-נאן ניהל שיחה עם המרקיז של לו. כשראה שהוא עצוב שאל מדוע, המרקיז ענה לו "למדתי את דרכי המלכים הקדומים וטיפחתי את המורשת שירשתי מקודמי. אני רוחש כבוד לרוחות הנפטרים ומכבד את הראויים, אני עושה זאת במסירות אישית ללא הפסקה, אפילו מועטה. ללא התמודדות, אני מתחמק מלפגוש אסון וזהו הגורם לצערי." הקצין אמר "האומנויות בעזרתן אתה מנסה למחוק אסונות שטוחות הן. חשוב על השועל עם הפרווה הקצרה ועל הנמר שחברבורותיו אלגנטיות, הם רובצים ביער על הגבעות ומתגנבים למאורותיהם שבין הסלעים ושומרים על השקט. בלילה הם יוצאים החודזה ובמהלך היום הם נשארים במסתורם. הם כל כך זהירים. אפילו כשהם סובלים מרעב, צמה ושאר לחצים, הם עדיין נשארים רחוקים מבני האדם, מחפשים מזונם, מנותקים סביב הנהרות – הם כל כך נחרצים ובכל זאת אינם יכולים לברוח מהסכנה התמונה ברשת או במלכודת. מה היא טעותם? זהו עורם המביא עליהם אסונם."

"האין זו מדינת קו המשמשת כעורו של כבוד הלורד? אני מאחל לכבוד הלורד שתיקרע עורך מעל גופך, שתנקה לבך, שתניח בצד תשוקותיך ושתהנה לעצמך היכן שתהיה, ללא נוכחות של אחר. במדינה הדרומית יואה יש מחוז הנקרא "המדינה של הסגולות היסודיות." האנשים שם בורים ופשוטים, יש להם מטרה להוריד למינימום את המחשבה על עצמם ולגרום לתשוקותיהם לקטון. הם עובדים, אך אינם אוגרים רווחיהם. הם נותנים, אך אינם מחפשים לקבל בחזרה. הם אינם יודעים מדוע נחודזה להם היושרה ולא באלו טקסים ביצועיהם צריכים להתבלט. הם מתנהגים בפראות ובחריגות כאילו היו משוגעים ואף על פיכן הם שומרים על חוקים של התנהגות. הולדתם הוא אירוע של שמחה ומותם מלווה בטקסים פולחנים של קבורה. אני מאחל שכבוד הלורד יעזוב מדינתו, יוותר על דרכיו הרגילות וימשיך לארץ זו במסלול הישר ביותר."

המנהיג אמר "הדרך אליה ארוכה וקשה, יש נהרות לחצות וכן וגבעות ולי אין לא סירה ולא כרכרה, כיצד אלך?" הקצין משיה-נאן השיב "אם כבוד המושל ינטוש את מצבו האישי ויוותר על רצונו להישאר כאן, משול יהיה הדבר לכרכרה." המשיך המנהיג "הדרך לשם מבודדת ומרוחקת ואין בה בני אדם, מי יארח לי חברה? לא הכנתי ציוד וכיצד אשיג מזון? כיצד אוכל להגיע למדינה?" אמר הקצין "צמצם למינימום את משלחתך, הקטן רצונותיך ואת המחשבה שלא הכנת דבר, כך תמצא שיש לך מספיק על מנת לחצות באומץ דרך נהרות ולצוף על הים. היכן שלא תביט לא תראה את החוף וככל שתתקדם לא תראה היכן מסתיים מסעך. אלו המלווים אותך לחוף, יחזרו ואתה תרגיש רחוק מאוד. כך הדברים, זה שיש לו בני אדם עליהם הוא שולט, מעורב בבעיות, וזה השייך למנהיג כלשהו, סובל מצער. הרי יאו אינו שולט על בני אדם אחרים ואינו נשלט על ידם. אני רודזה להסיר בעיותיך ולקחת צערך, אך זה יעשה רק  על ידי כך שתלמד ליהנות מעצמך עם הדאו בארץ הסגולות הגדולות."

"אם אדם ישוט בסירה בנהר וסירה אחרת תתנגש בסירתו, גם אם אותו אדם חם מזג הוא לא יכעס כלל. במידה יהיה אדם אחר בסירה הוא ירתח עליו ויגער בו שיזוז מדרכו. אם צעקתו לא תשמע הוא יחזור עליה באופן מרושע. בבסיס הוא לא היה כועס אך במצב זה כן, בבסיס חשב שהסירה ריקה ובמצב זה הוא יחשוב שיש בה אדם אחר. אם אדם יכול לרוקן עצמו מעצמו בזמן שהותו בעולם, מי יכול לפגוע בו?"

פאי-קונג שה אסף מסים עבור הדוכס לינג מוואי, על מנת לבנות פעמונים. בנוסף הוא גם בנה מזבח מחוץ לשער החומה העירונית. לאחר שלושה חודשים הושלמה בניית הפעמונים. קינג-קי בנו של המלך ראה אותם ושאל לשם האומנויות ששימשו לבנייתם. שה ענה "מלבד תשומת לבי הממוקדת בהם, לא השתמשתי באף אומנות. השמעת את האמרה "לאחר כל הגילופים והכיפופים תן לאובייקט לחזור לפשטות"? הייתי ילד ללא מידע, איטי באופן חריג והססן. הפעמונים צמחו כמו צמחים שפוקעים מעצמם. בזמן שלוויתי את אלו שהלכו ופגשתי את אלו שבאו, מטרתי לא הייתה להיתקל בפינות או לעצור את הסדיר. סבלתי את אלו שהתנגדו מאוד ללכת בדרכם וקיבלתי את אלו שעשו את המיטב להגיע לביטוי. אני מרשה לכולם לעשות את המירב שהם יכולים וכך בבקרים ובלילות אני אוסף מסים. לא הייתה לי אפילו בעיה אחתי ובמיוחד שלא עם אלו שהולכים בדרך הגדולה."

קונג-ני הוחזק על ידי אויביו במדינת סיאג בין קהאן וזהאי, ובמשך שבעה ימים לא אכל אוכל מבושל. הדוכס הגדול הלך לנחמו ואמר "כמעט ופגשת במותך." "כן" ענה קונג-ני. "האם אתה מתעב את המוות?" שאל הדוכס. "כן" הייתה התשובה והדוכס המשיך "תן לי לנסות לתאר לך דרך בה אולי ניתן להתחמק ממוות שכזה – בים המזרחי חיות ציפורים הנקראות יי-איס. הן עפות נמוך ולאט כאילו כוחם אזל ונראות שכל אחת מהן מכוונת ועוזרת לשניה. הן לוחצות זו את זו  כשהן מקננות ואף אחת מהן אינה רודזה לקחת מנהיגות ולכוון את כולן מלפנים, או להיות האחרונה במעוף לאחור. בזמן האוכל אף אחת אינה מבקשת להיות הראשונה שתאכל וכולן מעדיפות את השאריות שמשאירות האחרות. בדרך זו הן נשארות בקו ישר ללא הרבה קיטועים ובני אדם הנמצאים מחוץ לחברתם אינם יכולים לפגוע בהן, כך הן נמנעות מפגיעה."

העץ הישר הוא הראשון להיכרת, באר המים המתוקים היא הראשונה להתייבש. מטרתך היא לטפח חכמתך על מנת להחריב את הבורות ולטפח אישיותך על מנת להראות את עיוורונם של האחרים. יש סביבך אור זוהר כאילו את נושא עמך את השמש והירח ובכל זאת אינך נמנע מאסון שכזה. שמעתי אדם הישגי אומר "אלו המתפארים הם חסרי ערך אמיתי. הערך שייחלש לגמרי ירקב, ההתחלה שתיחלש לגמרי תחוויר". מי יכול לשחרר עצמו מרעיונות על ערך ותהילה ולחזור לשים עצמו ברמה של כל בני האדם? תרגול הדאו צף למעלה אך זה השולט בו אינו דואג לשכון היכן שהוא נראה, הוא רודזה לתפוס את המסלול, אך אינו מבקש להופיע בהצגתו. תמיד פשוט ורגיל, אולי הוא אפילו נראה חסר הגיון. הוא משמיד עקבות פעולותיו, מוותר על עמדה וכוח, ולא מכוון לכבוד ותהילה. לכן הוא אינו מגנה בני אדם ובני אדם אינם מגנים אותו. האדם המושלם אינו מחפש להישמע, הכיצד זה שאתה נהנה לעשות זאת?" "מצוין" אמר קונג-ני ובאותו הרגע עזב את חבריו, נטש תלמידיו, פרש לשכונת הבידזה הגדולה, לבש בגדים לעורו ושערותיו ואכל אצטרובלים ואגוזים. הוא הילך בין החיות מבלי לגרום לבלבול בעדריהן ובין הציפורים מבלי להפריע לתנועתן. ציפורים וחיות לא תיעבו אותו, בני האדם יסלדו אותו עוד פחות."

קונג-ני שאל את דזה-סאנג חו "פעמיים גורשתי ממדינת לו; בסונג נפל עלי עץ; נפלתי לחרדה גדולה בשאנג וקו; במדינת סיאנג שבין קחאן וזחאי כלאו אותי. אסונות אלו נפלו עלי. חבריי הקרובים ביותר זזו ממני; מאמיניי ומקורביי נעלמים עוד ועוד. מדוע נפלו עלי דברים אלו?" דזה-סאנג חו ענה "האם שמעת על קרב של לין חוי ממדינת קיאה – כיצד נטש הוא את סמל דרגתו העגול שהיה עשוי אבן ג'ייד, ששוויה

תריסר חתיכות כסף ומיהר להתרחק עם בנו התינוק על גבו?" אך! איזה ערך פעוט לעומת אבן הג'יד. אם תשאל אותו, הרי הוא עזב בגלל הבעיות במשרדו, אך הילד יביא עליו בעיות רבות יותר. אם כך מדוע הוא נטש את אבן הג'יד השווה תריסר חתיכות כסף ומיהר עם הילד על גבו? את התשובה לשאלה לין חו אמר בעצמו "האיחוד ביני לאבן נשען על בסיס התועלת, האיחוד ביני לילד נקבע על ידי השמיים." היכן שקשר האיחוד אינו רווחי – מגיעים לחץ של עוני, אסון, חרדה ופגיעה, השותפים זונחים זה את זה. כאשר קשר האיחוד נקבע מהשמיים, הם מחזיקים זה את זה בתנאים זהים. בעניין הזניחה, השוני גדול. מעבר לכך התקשורת של האדם העליון חסרת טעם, כמו מים, אך זו של הרשע מתוקה כמו יין חדש. חוסר הטעם של האדם העליון מוביל לחיבה ומתיקותו של הרשע מובילה לסלידה. האיחוד שנוצר ללא סיבה, יסתיים לא סיבה.

קונג-ני אמר "בהוקרה קיבלתי דרכך" ובצעד איטי ושאיפה נינוחה של אוויר חזר לביתו. שם החליט להפסיק ללמד והניח ספריו. תלמידיו לא הגיעו יותר לקוד לו וללמוד, אך חיבתם כלפיו גדלה. באחד הימים אמר לו סאנג הו "כששון עמד למות הוא התפרץ על יו ואמר "הישמר לך. משיכתו של אדם אינה כמו של החיבה. כוח החיבה אינו כמו זה של דוגמא מובילה. היכן שיש חיבה לא תהיה הבדלה, היכן שיש דוגמא מובילה לא יהיה עומס. היכן שאין משניהם (הבדלה ועומס) לא תצטרך לחפש קישוט של תבניות על מנת להפוך אדם למושך והיכן שאין צורך כזה לתבניות , לבטח לא יהיה מקום לדברים חיצוניים."

ג'ואנג דזה היה לבוש בבגדי טלאים מחוספסים ונעליו היו קשורות יחדיו בחבל. הוא בא אל מלך וואי שאמר לו "כמה גדולים יסוריך מאסטר?" ענה לו ג'ואנג -דזה "זהו עוני ולא יסורים. למדן המכיל את הדאו ותכונותיו לא יתהלך בחרדה, הבגדים הבלויים לרגליי, הם אך סימן לעוני ולא ליסורים. לזה אנו קוראים "להיפגש שלא בזמן הנכון". האם כבוד מלכותו לא ראה את הקוף המטפס? כשהוא בסביבת המישור בין עצי האלון והקמפורה, הוא אוחז ומסובב את ענפיהם כמו לצורת מחידזה, כך שהוא יכול לשלוט בשקט ובנחת ואף הקשתים הטובים לא יוכלו לרגל אחריו. לעומת זאת, כשהוא מוצא עצמו בין עצי התות והתמר, הוא הולך בזהירות בצד כמנודה ומתייחס לכל תנועת רעידה בחשש – אין זה מפני שגידיו ועצמותיו ישרים ואיבדו מגמישותם, אלא שמצב זה אינו מתאים לו, הוא אינו יכול להציג את קלילותו. ובעינינו, כשאני חי תחת שליט בור וחשוך שיש לו שרים המסיטים אותו, כיצד אוכל שלא להיות מיוסר?"

כשקונג-ני נפל ליסורים גדולים בין מדינות קחאן וקחאי, במשך שבעה ימים לא אכל אוכל מבושל. הוא נח נשען תחת העץ עם ידו השמאלית, בידו הימנית טפח עליו בעזרת ענף  בעודו שר על פיאו-שהי, אחד השליטים הקדומים שלא עשה דבר. היה לו הכלי שלו, אך לא היו מסומנים עליו התווים. היה צליל אך לא לחן. צליל העץ וקול האיש יצאו יחדיו כמו רעשה של מחרשה חורשת וכל המתרחש נראה כמתאים לתלמידים ששהו סביבו. יאן הוי שעמד זקוף עם ידיו צלובות על חזהו, גלגל עיניו והביט בו. קונג ני חשש כי הוי עלול להגזים בגילוי רחשי הכבוד כלפיו, ואולי אף ליפול בצער בעקבות אהבתו אליו ולכן אמר לו "הוי, אי קבלת הסבל הנגרם מהשמיים קלה היא, לא להיעזר בחסדי אדם, מהלך קשה הוא, אין התחלה שלא הייתה פעם סוף, האדם והשמימי עשויים להיות אותו אחד. מי זה למשל שר עכשיו?" הוי אמר "אני מבקש לשאול, כיצד יתכן מצב בו ניתן בקלות שכזו לא לראות בעין רעה את הסבל שמגיע מהשמיים?" קונג ני אמר "רעב, צמא, קור, חום וחסימת התקדמותו של האדם- כל אלו הם מעשי השמיים והארץ, המציינים בהחלט את תהפוכות הדברים. אלו המקרים עליהם אנו אומרים, כי אנו נעבור אותם כפי שהם קורים. נתינו של אדם אינו מעז לסרב לפקודתו. ואם זה הממלא חובתו לאדונו, מרגיש כי הוא עושה זאת מתוך ציווי, עד כמה וכמה צריכים אנו להמתין בעניינים של ציוויי השמיים!" (קונפוציוס מדבר כאן על הכנעות לדאו ולגורל שהציב לנו).

"מדוע אתה אומר כי קשה לאדם לקבל חסדו של אחר?" קונג ני ענה "כשאדם מועסק במשרד, מהר מאוד הוא מתקדם לכל הכיוונים, כך שדרגה ומעמד מגיעים יחדיו ולא הגבלה. אך יתרונות אלו אינם מגיעים מהאדם, זהו אלא הגורל שקבע לו טובות חיצוניות אלו. האדם העליון אינו שודד, האדם בעל הערך אינו גנב – אם אני מעדיף דבר שכזה, מה אני? שהרי נאמר "אין ציפורי חכמה יותר מהסנונית". אם עיניה נוחתות על מקום שאינו מתאים לה, היא אינה נותנת לו ולו מבט נוסף אחד. למרות שיתכן ותפיל מזונה מפיה היא תזניח אותו ותהמר. היא מפחדת מבני האדם ולמרות זאת שמה מגוריה לידו. היא מוצאת את ביטחונה באזהרות מהאדמה והתבואה."
"למה אתה מתכוון בכך שאין התחלה שלא הייתה פעם סוף?" קונג ני אמר "השינוי – צמיחתם והתפרקותם  של הדברים- ממשיך ללא הפסקה, אך אנו איננו יודעים מי זה המתחזק וממשיך את התהליך. כיצד נדע מתי הוא מתחיל? כיצד נדע מתי הוא מסתיים? אנו צריכים רק לחכות לו ופרט לכך לא לעשות דבר."

בזמן שג'ואנג -קאו טייל בפארק טיאו לינג, הוא ראה ציפור מוזרה המגיעה מדרום. כנפיה היו באורך שמונה אמות, עיניה היו גדולות בקוטרן. היא נגעה בראשו של קאו כשעברה לידו ונחתה על עץ האגוזים. "איזו ציפור זו ?" אמר. "יש לה כנפיים גדולות אך היא אינה ממשיכה לעוף, עיניה גדולות אך היא לא ראתה אותי." הוא הרים קשתו מעלה וחיכה לשלוח חץ. בינתיים הוא ראה צרצר שעמד באזור מוצל אך היה מואר באופן יפה על ידי נקודת אור. הצרצר שכח מדאגתו לגופו ובדיוק באותו הרגע הגיע גמל שלמה, הרים מחושיו והכה בצרצר. הציפור המוזרה נצלה הזדמנות זו ותפסה את שניהם. ברגע זה היא שכחה מאינסטיקט השימור שלה. ג'ואנג קאו יכול היה לירות בציפור, אך רגש של רחמים עבר בו והוא אמר "אהה. אז זהו הדבר המביא רוע בין האחד לשני. כל אחד מהיצורים המציא את אסונו האישי." בכך הוא הניח קשתו ומיהר לחזור, בעוד היערן רודף אחריו וגוער בו.

כשחזר לביתו, במשך שלושה ימים הוא לא יצא לחצר אל תלמידיו. וכשיצא שאלו אותו תלמידיו "מאסטר, מדוע זה כל כך התחמקת מלצאת לחצר?" ג'ואנג דזה ענה "שמרתי על אישיותי ושכחתי מעצמי. הבטתי על מים עכורים עד שלא שתפסתי אותם כבריכה נקייה. ומעבר לכך שמעתי את המאסטר אומר "כשאתה הולך במקום בו מתקיימים מנהגים מסוימים, מן הראוי שתנהג לפיהם", אני התהלכתי לי בפארק טיאו לינג ושכחתי עצמי, ציפור מוזרה נפנפה, עברה מול ראשי ועפה אל עץ האגוזים. שם היא שכחה את האמת של השמירה של עצמה. היערן מצא כי מתאים לגעור בי וכך עשה, מסיבות אלו נמנעתי מהחצר."

יאנג דזה הלך לסונג ובדרכו העביר את הלילה בבית המרזח. לאדון המקום היו שתי פילגשות, אחת יפה ואחת מכוערת. המכוערת הייתה מוערכת והיפה ספגה גינויים. יאנג דזה שאל מה הסיבה לכך וילד קטן שהיה בבית המרזח ענה לו "היפה מודעת ליופייה ואנו לא מכירים בו, המכוערת מודעת לכיעורה ואנו לא מכירים בו." יאנג דזה אמר "זכור זאת תלמיד – נהג בסגולות והניח בצד את השימוש בגאווה ביחס אליהן. אם תעשה זאת, הייתכן ויהיה מקום אליו תלך בו לא יאהבו אותך?"

פרק 21: טיאן דזה-פאנג

טאין דזה–פאנג ישב ושוחח עם המרקיד וואן ממדינת וואי (424-387 לפנה"ס). מדי פעם הוא ציטט בהסכמה את מילותיו של קהי קונג (אחד מהעשירים המוערכים בוואי). המרקיז אמר "האם קהי רונג הוא מטיף המוסר שלך?" דזה-פאנג ענה "לא. הוא פשוט מאותה שכונה. כשהוא מדבר על הדאו, נקודות מבטו לפעמים נכונות ולכן אני מצטט אותו." המרקיז המשיך "אז אין לך מטיף?" "יש לי" הייתה התשובה. "ומי הוא?" "זה טאנג קוו שאן דזה המוערך." " אם כן מאסטר שלי, מדוע אף פעם לא שמעתי אותך מצטט אותו." שאל המרקיז. דזה-פאנג ענה "הוא אדם המספק את האמת, אידיאל ההרמוניה, השמימי והאנושי שבו התמזגו, הוא בעל חזות חיצונית אך גם בעל מחשבת שמיים. ריק מכל מחשבה על עצמו, מתאים עצמו לאחרים, ומזין את האידיאלים האמיתיים שברשותו. בכל הטוהר הזה הוא סובלני כלפי אחרים. היכן שהם לא עם הדאו, הוא מזקק התנהגותו על מנת שיבינו אותה וכתוצאה מכך רעיונותיהם נמסים ונעלמים. כיצד יכול אדם כמוני לצטט את מלותיו?"

לאחר שדזה-פאנג יצא, המרקיז וואן נשאר במצב של תדהמה אילמת כל אותו היום. הוא קרא אז ללונג לי-קהון ואמר לו "כמה רחוק הוזז מאתנו האדם העליון של הסגולות השלמות! בראשית למדתי את מלות החכמים והנבונים, ואת תרגול הנדיבות והיושרה. הם היו בשבילי הדברים הגבוהים ביותר אליהם שאפתי. מאז ששמעתי על המטיף של דזה-פאנג גופי התערער ואינני יכול לזוז. פי סגור ואינני רודזה לדבר. כל הדברים שלמדתי היו זיוף של האמת. כן, החזקה שלי על מדינת וואי הייתה לי לתסבוכת."

ווא-פו הסואה-דזה (מורה דאו שהוביל אסכולה משלו) שהה זמן מה במדינת לו. כמה אנשים התחננו לקבל הזדמנות לשוחח עמו, אך הוא סרב ואמר להם "שמעתי שהאנשים הנעלים של המדינה מבינים את נושא הטקסים והיושרה, אך בורים בכל הקשור לתודעת האדם. אינני רודזה לראותם." בכך הוא המשיך למדינת קהי. כשחזר לדרום הוא שוב עבר במדינת לו וכשאותם אנשים שוב בקשו לשוחח עמו, הוא אמר "בפעם הראשונה הם בקשו לראותי ועכשיו הם שוב מבקשים ראיון עמי ומציעים לי בכך הזדמנות להוציא עמדותיי." הוא יצא לראות את המבקרים וכשסיימו, נכנס חזרה פנימה כשהוא נאנח. למחרת קרה אותו הדבר ומשרתו אמר לו "מדוע זה כל פעם שאתה נפגש עם המבקרים אתה חוזר נאנח?" ענה לו הסואה-דזה "אמרתי לך קודם שאנשי מדינת לו מבינים את נושא הטקסים והיושרה אך בורים לגמרי בתודעת האדם. אנשים אלו שראו אותי עכשיו, כשם שהם נכנסו ויצאו, יתארו האחד מעגל והאחר מרובע. בכרכרותיהם יהיו אחד כדרקון ואחד כנמר. הם מחו עמי כמו ילדים עם אביהם ופרסו לפניי את הדרך כמו אבות לבניהם. דברים אלו גרמו לי להיאנח."

קונג-ני ראה אותו אך לא אמר דבר. דזה-לו אמר לו "זמן רב בקשת לפגוש את וואן פו הסיוא דזה, מדוע לא אמרת מילה כשראית אותו?" ענה קונג ני "ברגע בו נחתו עליו עיניי, הדאו שבו הופיע. המקרה לא דרש כל מילה."

יאן-יואן שאל את קונג-ני "מאסטר, כשאתה צועד בשקט בדרך, גם אני צועד בשקט. כשאתה הולך מהר יותר, אני עושה אותו הדבר. כשאתה מקפץ, גם אני מקפץ. כשאתה רץ מהר ומפזר אבק, כל שנותר לי הוא לעמוד ולהסתכל, להישאר מאחוריך." ענה המאסטר "למה אתה מתכוון הוי?" התשובה הייתה "באמרי שכשאתה צועד בנחת גם אני צועד בנחת, אני מתכוון שכשאתה מדבר גם אני מדבר. באמרי שכשאתה הולך מהר אני כמוך, אני מתכוון שכשאתה טוען גם אני טוען. כשאני אומר שכשאתה מקפץ גם אני מקפץ, אני מתכוון שכשאתה מדבר על הדרך, גם אני מדבר על הדרך. אך כשאני אומר שכשאתה דוהר מהר ומעיף אבק כל שנותר לי הוא להביט ולהישאר מאחור, אני חושב שבעצם מבלי שתאמר דבר בכל זאת כל בני האדם מאמינים לך. למרות שאינך תומך נלהב, כל התומכים מאשרים את משנתך. אני עצמי אינני יודע כיצד כל הדברים האלו קורים ולזה התכוונו מילותיי."

קונג ני אמר "אתה חייב להמשיך לנסות לחפש את העניין. מכל הסיבות לצער, אין גדולה יותר ממות התודעה –  מות גוף האדם הנו אך שני לכך. השמש עולה במזרח ושוקעת במערב, לכל הדברים קיים היעוד שנקבע להם בין שתי הנקודות הללו. כל היצורים בעלי העיניים וכפות הרגלים מחכים לשמש ואז ממשיכים לעשיית הדברים שהם רוצים לעשות. כשכך הדברים קורים, הם כולם מופיעים במקומם. כשהיא (השמש) נעלמת הם נעלמים. כך זה עם כל הדברים, יש להם את מה שהם מחכים לו וברגע שהוא מגיע הם מתים. כשהם מתים, יש להם את הדבר לו הם מחכים וכשהוא מגיע הם חיים. כשאני קבלתי את מבני הצורני והוא הושלם, נשארתי ללא שינוי מחכה להשלים מסלולי. אני זז כמשותק בידי הדברים, יום וליל ללא הפסקה ואינני יודע מתי כל זה יגיע לסיום. ברור שאני כאן במבנה שלם, כזה המתהדר שהוא יודע את שנקבע, ועדיין איני יכול לקבוע זאת מראש. בדרך זו אני עובר יום יום, אבל לאורך כל היום אני מעביר השקפותיי אליכם. עכשיו כשאני כתף לכתף אתך, אינך מסוגל להביני. האין זה עניין להספד? במידה מסוימת, אתה יכול להבין את הבנותיי אותן אני מסביר בברור, אך זה ממשיך לעבור ואתה ממשיך לחפש זאת, כאילו זה עדיין קיים. ממש כאילו היית מחפש סוס במקום ריק, היכן שקודם לכן הוא הועמד למכירה. שכחת מאוד את שנתתי לך ואני שכחתי כבר מה נתתי לך. אך מדוע תחשוב זאת לדבר רע? כל  ששכחת הוא את עצמי הישן. מה שלא נשכח נשאר עימי."

קונג-ני הלך לפגוש את לאו-טאן (לאו דזה) והגיע בדיוק כשזה נתן לשערות ראשו להתייבש לאחר חפיפתם. הוא היה חסר תנועה ונראה כאילו אין אדם אחר מלבדו בעולם. קונג-ני חיכה בשקט וכשהוצג בפניו לאחר כמה רגעים הוא אמר "האם עיניי הופתעו? האם זה באמת אתה? רק לפני רגע גופך היה כמו גזע עץ רקוב. אתה נראה כאילו אין לך מחשבות על דבר, כאילו עזבת את חברת בני האדם ועמדת בבידוד עצמי." לאו-טאן ענה "נהניתי לעצמי מהמחשבה על תחילת הדברים." למה אתה מתכוון?" המשיך קונג-ני. ענה לו לאו-טאן "מחשבתי התכוודזה כל כך עד שכמעט ואיני מכיר בה. לשוני כל כך תפוסה עד שאיני יכול לומר זאת, אך אנסה לתאר לך, קרוב כל שאוכל. כשמצב היין היה מושלם, הכל היה קר ומרוסן. כשמצב היאנג היה מושלם, הכל היה גועש ומשולהב. הקור והריסון הגיעו מהשמיים הגעש והשלהוב הגיעו מהאדמה. שני המצבים מתקשרים יחדיו, הרמוניה התחוללה דברים נוצרו. מישהו ניהל ושלט בדברים אך אין מי שראה צורתו. דעיכה וצמיחה, מלאות וריקות, חשכה ואור, השינויים של השמש והשינוי של הירח. כל אלו באו מיום ליום, אך אין מי שרואה את תהליך היצירה. לחיים יש את המקור ממנו הם צומחים ולמוות יש את המקום ממנו הוא חוזר. התחלה וסוף ממשיכים בניגוד הדדי ללא התחלה קבועה ואין מי שיודע כיצד הם מגיעים לסופם. אם אנו מסתייגים מדברים אלו, אז מי הוא זה שיצר והמשיך את כל התופעות הללו?"

"קונג-ני אמר "אני מבקש לשאול אותך על הנאתך ממחשבות אלו". ענה לאו-טאן "ההבנה של הדבר ראויה להערדזה והיא מהנה ביותר, יותר מכל הדברים הנרכשים. השגת הדבר הנערץ ביותר ותרגול המחשבות בדבר המהנה ביותר, מרכיבים את מה שאנו קוראים לו האדם המושלם." קונג-ני אמר, הייתי רודזה לשמוע מה היא המתודה להשגת הדבר." התשובה הייתה "חיות האוכלות עשב, אינן מסתייגות משינוי תנוחתן. יצורים שנולדו במים, אינם מסתייגים משינוי המים שלהם. הם עושים שינוי קטן אך אינם מאבדים את הדבר הגדול ביותר, הדרוש בפשטות, על מנת לקיים את טבעם. אושר, כעס, עצב והנאה אינם נכנסים לחזיהם כשהם נפגשים באירועים כאלו. עכשיו, החלל שתחת השמיים מלא בכל הדברים מאוחדים. כשהם מכילים איחוד זה וחולקים אותו בשוויון, אז ארבעת הגפיים ומאה החלקים בגופם אינם אלא הרבה אבק וליכלוך. בעוד מוות וחיים, התחלתם וסופם, אינם אלא כמו רצף היום והלילה, שלא יכולים להפריע להנאתם. עד כמה וכמה הם אינם מופרעים על ידי רווח והפסד, אסון ושמחה. אלו המוותרים על אביזרי דרגות עושים זאת כאילו נידו בוץ מעליהם, ביודעם כי הם מכובדים יותר מאותן דרגות. הכבוד השייך לאדם אינו אובד עם שינוי במצב, יתרה מכך, שינוי עצום עשוי לקרות לפני שסופם הגיע. מה בכל הדברים האלו גורם להפרעת תודעה? אלו שהשיגו את הדאו מבינים את הנושא."

קונג-ני אמר "או מאסטר, סגולותיך שוות לאלו של השמיים והארץ ואני חייב לשאול חלק ממילותיך המושלמות, בכדי שיעזרו לי בטיפוח תודעתי. מי מבין בני האדם העתיקים, העליונים, יכול לתת ביטוי למילים אלו?" לאו-טאן ענה "לא כך. הבט באביב, המים העולים ומציפים, הם אינם עושים דבר, אך זהו טבעם. כמותם גם האדם המושלם וסגולתו – הוא לא מטפח אותה ודבר אינו מתחמק מהשפעתה. הוא כמו השמיים שמעצם קיומם גבוהים, כמו הארץ שמעצם קיומה יציבה, כמו השמש והירח הזורחים מעצמם – איזה צורך יש בטיפוחם?"

קונג-ני יצא החודזה סיפר ליאן-הוי על השיחה ואמר "בכל הנוגע לידע הדאו, האם אני טוב יותר מחיה מוחמצת? בשביל המאסטרים שהרימו את המעטה ממני, לא הייתי צריך לדעת את המושלמות  הגדולה של השמיים והארץ."

בשיחה בין ג'ואנג -דזה והדוכס אי ממדינת לו (הדוכס אי מת בשנת 468 לפניה"ס, כמאה שנה לפני הולדתו של ג'ואנג דזה. מה שמראה כי השיחה הזו, כמו שיחות אחרות, לא התקיימה באמת) אמר הדוכס "יש הרבה תלמידים בקבוצות הלמידה שבמדינת לו, אך מעטים מהם משתווים אליך אדוני." ג'ואנג דזה אמר "בלו יש מעט מאוד למדנים." "בכל אופן" הוסיף הדוכס "אתה יכול לראות את האנשים הלובשים בגדי למידה, כיצד תוכל לומר שהם מעטים?" ענה ג'ואנג -דזה "אלו מהם החובשים כובע עגול יודעים את זמן השמיים, אלו הנועלים נעלים מרובעות יודעים את מתאר הקרקע, אלו המשוטטים בנחת עם אבנים חצי עגולות על מחוחיהם מיישבים עניינים בוויכוחים. אך בני אדם עליונים המכילים ידע שכזה לא יימצאו כשהם לבושים בגד מיוחד ולא ילכו בעכבות אלו הלובשים בגד המכיל את הידע. אם כבודו חושב אחרת, מדוע שלא תפיץ לאורכה של המדינה את הידיעה כי תהיה זו פגיעה בבירה ללבוש את הבגדים ללא הידע." בכך הדוכס הפיץ הודעה מעין זו ובתוך חמישה ימים לא היה בלו אדם אחד שהעז ללבוש בגד למדנים. בעצם היה אדם אחד שבא לבוש בבגד ועמד בפני שערו של הדוכס. הדוכס קרא לו מיד פנימה ושאל אותו על ענייני המדינה והוא דיבר על שנים עשר הנקודות ואלף הווריציות שלהן. ג'ואנג דזה אמר "אם בכל מדינת לו יצא אדם למדן אחד, האם ניתן לקרא לכך הרבה?"

הרעיון של דרגות ואביזרים לא נכנס להכרתו של פאי לי הסי (חי במאה השביעית לפניה"ס והיה שר בממלכת מו ודוכס בממלכת קהין) לכן הוא שימש כמאכיל בקר. הבקר שלו תמיד היה במצב מצוין, מה שגרם לדוכס מו, ממדינת קהין לשכוח ממעמדו ולשים את ממשלת מדינתו בידיו. לא מוות ולא חיים נכנסו להכרתו של שון הלורד של לו, ולכן יכול היה להשפיע על אחרים. כשהוריו רצו להורגו הוא לא הוטרד מכך ורחמיו כלפיהם השפיעו עליהם.

השליט יואן ממדינת שונג (שנתו הראשונה לשלטן הייתה 530 לפניה"ס) ביקש שיציירו לו מפה. כל המאסטרים של הכתב באו לקחת חלק במשימה. לאחר שקיבלו הוראות וקדו קידה, הם עמדו ליקקו עפרונותיהם והכינו את הדיו. חצי מהם עדיין נשארו בחוץ. היה אחד שאיחר והגיע באווירת אדישות, הוא אף לא מיהר קדימה. כשקיבל הוראותיו וקד קידה, הוא לא נשאר עומד אלא זז לכיוון הצל. הדוכס שלח אדם לראותו ושם הוא היה ללא לבוש עליון, יושב ברגליים צלובות וכמעט ערום. השליט אמר "זהו האיש, הוא השרטט האמיתי."

המלך וואן ממדינת שון שהה באזור זאנג כשראה אדם זקן דג דגים, אך הדרך בה דג הייתה כאילו הוא לא דג כלל. לא היה זה דייג של אדם שעיסוקו בחיים הוא דייג. הוא דג כאילו אין לו מטרה בעיסוק. המלך רדזה לרוממו לתפקיד במשרד בממשל ואף להפקיד את הממשלה בידיו, אך הוא פחד שצעד כזה יביא לחוסר שביעות רצון מצד שריו הגבוהים, דודיו ובני דודיו. היות וכך הוא רדזה להוציא את האיש ממחשבתו ומיד, אך מצד שני הוא לא יכול היה לסבול את המחשבה כי בני עמו יהיו ללא השמיים, המתגלים באיש, כמגנם העליונים. כך, בבוקר למחרת הוא קרא לכל שריו הגבוהים ואמר להם "אתמול בלילה חלמתי שראיתי אדם טוב, בעל גוון עור כהה וזקן. הוא רכב על סוס ללא אוכף, חצי מרסנו היה אדום. אותו אדם ציווה עלי לתת את הממשלה בידי איש זקן מזנג וכך, אולי, ירפא הרשע בעמק." השרים הגבוהים ענו בהתלהבות "היה זה אביך המלך." ענה המלך וואן "אם כך בואו נשאל את עצת שריון הצב (אי-צ'ינג)." הם השיבו "זהו ציווי אביך, אין לך מלכנו מה לחשוב אחרת. מדוע לחלוק על כך?" וכך, המלך יצא לפגוש את האיש הזקן ונתן בידיו את הממשלה.

הסטטוס והחוק לא השתנו על ידו, הוא לא הוציא כל פקודה באופן חד צדדי, אך לאחר שלוש שנים, כשהמלך ביצע בדק בית, הוא מצא כי השרים הרסו את המטעים בהם צמחו גידולי פרא ופיזרו את אלו שהחזיקו בהם. מפקחי המחלקות הרשמיות לא נתנו הצלחתם רק לעצמם, ולא נמדדה כמות יוצאת דופן של תבואה באף מדינה בממלכה – כלומר, לא היו התנגדויות לחוק. כשהפקידים הרסו את הגידולים הפראיים ופיזרו את בעליהם, ערכם הגבוה נחלק לטובת הכלל. כשראשי המחלקות לא תלו על עצמם את ההצלחה, ערכה הגבוה נחלק לטובת הכלל. כשלא נמדדה כמות יוצאת דופן של תבואה במדינות הממלכה, הנסיכים לא קינאו זה בזה. בשל כך, המלך וואן הפך אותו למורה העליון ושאל אותו כשפניו לצפון, האם ייתכן שממשלתו תתרחב לכל הממלכה. האיש הזקן נראה משותק ולא דיבר, הוא פשוט הלך לעינינו. בבוקר הוא הפיץ הוראותיו ובלילה הלך לדרכו. הוא לא נשמע יותר בממלכה כל חייו. יאן יואן שאל את קונג-ני "האם אפילו המלך וואן לא יכול היה לקבוע מסלולו? מה יוכל היה לעשות על מנת לשחזר את חלומו?" קונג ני ענה "השקט ואל תאמר מילה! המלך וואן היה שלם בכל המידות. כיצד אתה מבקר אותו? הוא פנה לחלום רק ברגעים של קושי."

ליאה-יו קהאו הציג קשתותיו לפני פו-הוואן וו-זאן. הוא משך את הקשת למקסימום, בזמן שכוס הייתה מונחת על מרפקו ונתן לחץ לעוף. בעוד החץ עף הוא שם אחר במקומו, וכשזה עף כבר היה אחד אחר על המיתר.  בכל הזמן הזה הוא עמד כמו פסל. פו-הוואן וו-זאן אמר "זוהי קשתות של קשת, אך לא של אחד אשר אינו חושב על הירי. תן לי ללכת עמך לפסגת הר גבוה, נעבור יחד בין הסלעים המטים ליפול, עד שנגיע לשפת הצוק החלול שעומקו שמונה מאות קוב, אז אראה אם אתה יכול לירות." כך, הם הלכו להר הגבוה, עושים דרכם בין הסלעים המטים ליפול, עד שהגיעו לשפת הצוק שעומקו שמונה מאות קוב. וו-זאן הסתובב וצעד לאחור עד שרגליו היו בשני שליש מאורכן מחוץ לשפה ואז הפציר בפני יו קהאו להתקרב. כשיו קהאו התקרב, הוא נפל לקרקע ופו-הוואן אמר לו "האדם המושלם מביט מעלה אל השמיים התכולים, או צולל מטה לנחלים הדזהובים, או מגביה עוף עד שמונה קצוות עולם, מבלי שיגיע שינוי לרוחו ולנשימתו. עכשיו, החרדה שבמחשבתך מופיעה בעינך הבוהקות והרגשתך הפנימית של הסכנה, קיצונית היא."

קיאן-וו שאל את סוןשו-או (שהיה שר בכיר בממשלת המלך ציאנג ממלכת קו) "אתה אדוני, היית שלוש פעמים שר בכיר ולא הרגשת נעלה; שלוש פעמים הודחת ולא הבעת כל צער; בהתחלה הייתי בספק כלפיך אך עכשיו אינני, היות ואני רואה כיצד הנשימה יוצאת מנחיריך באופן רגיל ושקט. כיצד אתה מאמן תודעתך?" סון-שו או ענה "האם במה שאני עושה אני מתעלה מעל אחרים? כשבא אלי המעמד חשבתי שאני צריך לדחות אותו. כשהוא נלקח ממני חשבתי שלא ניתן לשומרו. אני רואה את קבלתו ואת איבודו כדברים שיצרו את מי שהייתי ולכן אין סיבה להתעצב –זה הכל." במה התעליתי מעל האחרים? מעבר לכך, לא ידעתי אם הכבוד של המעמד שייך לאצילות או לעצמי. אם הוא שייך לאצילות, הרי אין לכך כל קשר אליי. אם הוא שייך לי, אין לו דבר עם האצילות. במצב זה של חוסר וודאות, כשאני מביט לכל הכיוונים, איזה פנאי היה לי לעסוק בידיעה האם בני האדם כיבדו אותי, או שאולי חשבוני לרשע?"

קונג ני שמע את השיחה ואמר "את אנשי האמת של פעם, לא ניתן היה לתאר במלואם, גם החכם לא יכול היה לעשות זאת. לא ניתן היה להובילם  לקיצוניות גם על ידי היפה ביותר. שודד אלים לא יכול היה לכפות עליהם דבר ופו-הסי או הוואנג-טי לא יכלו לאלצם להיות להם לחברים. מוות וחיים הם עניין גדול למחשבה, אך אינך יכולים לגרום לשינוי באמת העצמית שלהם, על אחת כמה וכמה לא יכולים דרגות ואביזרים. היות וכך הדברים, במידה ורוחם תעבור מעל הר טאי, תמצאה כי אין הוא מהווה מכשול בפניה. במידה ותכנס לנהרות הגדולים היא לא תררטב. הם יכלו לעסוק בעיסוק הנמוך ביותר, בעל המעמד הנמוך ביותר ולא להרגיש מדוכאים. מלאות השמים והארץ הייתה שלהם, ככל שנתנו יותר כך היה להם יותר."

מלך קהו ושליט פאן ישבו יחדיו. לאחר זמן מה אמר משרתו של המלך "פאן נהרסה שלוש פעמים." שליט פאן אמר "ההרס של פאן לא הספיק על מנת להרוס את הדבר שהיה לנו הראוי ביותר לשימור. עכשיו, אם ההרס של פאן לא הספיק על מנת להרוס את החשוב ביותר לשימור, שימורה של קהו לא היה מספיק על מנת לשמור את החשוב ביותר לשימור. אם אנו מביטים על העניין מנקודת מבט זו, הרי  שפאן לא החלה להיהרס וקהו לא החלה להישמר."

פרק 22 : ידע (הדאו) המשתרע בצפון

ידע השתרע צפונה לאזור המים הכהים (אזור דאואיסטי מטאפורי) והתנשא לגובה הבלתי-נתפש, שם פגש את טיפשות-בטלה. הוא פנה אליה ואמר "אני מבקש לשאול אותך כמה שאלות: מה הוא התהליך המחשבתי בעזרתו אנו משיגים את הדאו? היכן אנו צריכים לצעוד ומה אנו צריכים לעשות על מנת למצוא מנוחתנו בדאו? מאיזו נקודה אנו צריכים להתחיל ואיזו דרך אנו צריכים על מנת להפוך את הדאו לשלנו?" הוא שאל שלוש שאלות אלו, אך טפשות בטלה לא ענתה. לא רק שלא ענתה, אלא שלא ידעה לענות.

ידע שהתאכזב מחוסר הפירות שהניבו שאלותיו, חזר דרומה לאזור המים הבהירים (איזור דאואיסטי מטאפורי) והתנשא לגובה סוף-הספק, שם הוא ראה את טשטוש-ללא-ראש אליו הפנה שאלותיו. זה ענה לו "אהה! אני יודע ואני אומר לך." אך בעוד עמד לדבר שכח מה רדזה לומר.

ידע שוב לא קיבל תשובה, חזר לארמונו של טי (הקיסר הדזהוב) והפנה אליו שאלותיו. וואנג-טי ענה "לתרגל חוסר מחשבה וחוסר דעה להוטה, זהו הצעד הראשון לידיעת הדאו. ללכת לשום מקום ולא לעשות דבר הנו הצעד נכון למנוחה בדאו. להתחיל משום מקום ולא לחפש כל שביל, זה הצעד הראשון לעשיית הדאו שלך."

ידע שאל את חוואנג-טי "אני ואתה יודעים זאת, שני האחרים לא ידעו, מי מאתנו צודק?" התשובה הייתה "טיפשות-בטלה צודקת בהחלט. טשטוש-ללא-ראש נראה כצודק. אני ואתה לא קרובים לכך." וכמו שנאמר (בדאו טה ג'ינג פרק 56) "אלו היודעים את הדאו לא מדברים עליו ואלו המדברים עליו לא יודעים אותו." ובנוסף "הרי החכם מעביר כוונותיו ללא מילים". הדאו אינו יכול להעשות שלנו בציווי. תכונותיו לא יבואו אלינו בקריאתנו. נדיבות יכולה להיות מתורגלת ואת היושרה ניתן להשיג בחלקו. על ידי טקסים בני האדם יכולים לכפות זה על זה. וכך נאמר "כשאבד הדאו הופיעו תכונותיו. כשאבדו תכונותיו הופיעה נדיבות. כשאבדה נדיבות הופיעה יושרה. כשאבדה יושרה הופיעו טקסים. טקסים אינם אלא פרחים ללא גבעול של הדאו וההתחלה של חוסר הסדר. וכך עוד נאמר "זה המתרגל את הדאו מפחית מעשיו מיום ליום. הוא מפחיתם ואז מפחיתם עוד, עד שמגיע לאי עשייה כלל. משהגיע  לנקודת זו של אי עשייה, אין דבר שאינו עושה. הנה עכשיו יש משהו, כלי שעוצב מחדש – במידה ותרדזה להחזירו למצבו החומרי המקורי, האין יהיה זה קשה לעשייה? האם יש מי מהאנשים הגדולים שיוכל לעשות זאת ללא קושי?"

"החיים הם הממשיכים של המוות והמוות הוא ממשיכם של החיים, אך מי מכיר את זה המארגן את הקשר ביניהם? החיים מתקיימים בזכות אסיפת הנשימה, כשזו נאספת יש חיים ושזו נעלמת יש מוות. היות ומוות וחיים משיגים זה את זה, מדוע שאחשיב אחד מהם כרשע? כל הדברים עוברים דרך אותה התנסות. החיים נחשבים ליפים היות והם רוחניים ונפלאים, בעוד המוות נחשב למכוער בגלל הצחנה והריקבון שבו. אך הריקבון והצחנה משתנים שוב לרוחניות ונפלאות ואלו שוב לסרחון וריקבון. וכך נאמר "לכל הקיים תחת השמיים יש נשימה אחת ולכן החכמים מהללים איחוד זה.""

ידע אמר לחוואנג-טי "שאלתי את טיפשות-בטלה והיא לא ענתה לי, לא רק שלא ענתה לי, אלא שהיא לא ידעה כיצד לענות לי. שאלתי את טשטוש-ללא-ראש וכשרדזה לענות לי, הוא בעצם לא עשה זאת. לא רק שלא ענה לי, אלא שהוא שכח מה רדזה לומר לי. שאלתי אותך ואתה ידעת הכל, אם כן מדוע אתה אומר שאתה רחוק מלעשות כך?" חוואנג-טי ענה "טפשות-בטלה ידעה בוודאות ולא ידעה דבר. טשטוש-חסר-ראש כמעט צדק היות ושכח, אני ואתה אפילו לא קרובים היות ואנו יודעים אותו. טשטוש-חסר-ראש שמע על כל זה וחשב שחוונאג-טי יודע כיצד להביע עצמו בעניין.

תפקיד השמיים והארץ ממשיך בדרך מוערכת ביותר, אך אין הם אומרים דבר עליה. ארבע העונות רואות את החוקים בבהירות אך אינן מדברות עליהם. לכל הדברים הקיימים יש את חוקותיהם המובהקות, אך הם אינם מדברים עליהן.

הנאורים עוקבים אחר תפקודם הנערץ של השמיים והארץ ומשיגים ומבינים כך את החוקות המובהקות של כל הדברים הקיימים. כך זה, שהאדם המושלם אינו עושה דבר והנאורים ביותר אינם יוצרים דבר. שפה כזו מראה שהם מביטים אל השמיים והארץ כדוגמא אישית. אפילו הם עם האינטליגנציה הרוחנית שלהם, יחד עם כל השבטים שעוברים את השינויים שלהם, המתים והחיים, המרובע והעגול, אינם מבינים את שורשם ומקורם, אך בכל זאת כבר מימי קדם שומרים על קיומם באמצעותו.

רחב כמו החלל הכלול בין שש נקודות הקיצון, הכל שוכן בתוך שורש השמיים והארץ. כל הדברים קיימים תחת השמיים, פעם צומחים ופעם דועכים, כך תמיד ממשיכים בדרך זו. היין והיאנג וארבע העונות סובבים ונעים על ידו, כל אחד בסדרו הנכון. פעם נראה שאבד בערפול, אך הוא ממשיך. פעם נראה כאילו הוא מחליק הרחק וללא צורה, אך הוא עדיין רוחני. כל הדברים ניזונים ממנו מבלי שהם יודעים זאת. זה הדבר הנקרא השורש והמקור. באמצעותו אנו יכולים לקבל מבט על הדבר לו אנו קוראים  שמיים.

ניא קואה שאל את פאי-אי על הדאו ונענה "אם אתה שומר גופך כמו שהוא צריך להיות ומביט רק על הדבר האחד, הרמונית השמיים תגיע אליך. קרא לידע שלך, אחד את כל מידותיך, וכך הרוחני השייך לך יבוא וישכון עמך. תכונות הדאו יהיו היופי שלך והדאו עצמו יהיה המקום בו תצעד. יהיה לך המראה  הפשוט של גור שאך נולד ואתה תפסיק לחפש את הסיבה למי שאתה. פאי אי עוד לא סיים מילותיו וניא קיאה נרדם. פאי-אי התרדזה והלך לדרכו כשהוא שר מילים אלו:

כמו גזע של עץ רקוב, מסגרתו

כמו לימון פרוס, הפך מוחו

מציאותית חכמתו, יציבה ואמיתית

אינו דואג מה הוא הנסתר שיש לחפש

כבויה וחשוכה הכרתו, חסרת המטרה!

אף אחד אינו יכול למצוא אצלו עידזה

איזה מן אדם הוא?

שון שאל את משרתו קהאנג "האם אני יכול להשיגו ולשמור אותו כשלי." התשובה הייתה "גופך אינו שלך להחזקה, הכיצד תוכל להשיג ולהחזיק את הדאו?" שון המשיך "אם גופי אינו שלי להחזקה ושמירה, מי הוא זה המחזיק בו?" קהאנג אמר "זוהי הצורה הגופנית שהופקדה בידך על ידי השמיים והארץ. החיים אינם שלך להחזקה ,הם ההרמוניה המתמזגת של היין והיאנג שהופקדה בידך על ידי השמיים והארץ. טבעך, כמו שכונן, אינו שלך להחזקה, גם הוא הופקד בידך על ידי השמיים והארץ, על מנת שתפעל לפיו. נכדיך וילדך אינם שלך להחזקה, הם הנשל שהופקד בידך ל ידי השמיים והארץ. לכן כאשר אנו צועדים איננו צריכים לדעת לאן אנו הולכים. כשאנו עוצרים ונחים איננו צריכים לדעת במה להעסיק עצמנו. כשאנו אוכלים איננו צריכים לדעת את טעם האוכל שלנו. הכיצד אם כך אנו יכולים להשיג את הדאו ולשמור אותו לעצמנו?"

קונג-ני שאל את לאו-טאן "היום יש לי פנאי ואני מבקש לשאול אותך על הדאו המושלם." ענה לו לאו-טאן "אתה חייב, בעזרת צום וערנות, לנקות ולטהר תודעתך, לשטוף רוחך כך שתהיה לבנה כשלג ובהתמדה להדחיק ידיעותיך. נושא הדאו הנו עמוק וקשה לתיאור, אתן לך קווי מתאר של תכונותיו הפשוטות ביותר. הנהיר נוצר מתוך הערפול, רב הצורות נוצר מהגוף המאוחד, הרוחני נוצר מהדאו והגופני נוצר מתמצית הזרע. מכאן הדברים יוצרים זה את זה, מתוך הארגון הגופני שלהם וכך יוצא שאלו שיש להם תשעה נקבים נולדים מהרחם ואלו עם שמונה, נולדים מהבידזה. בואם אינו משאיר עקבות ועזיבתם אינה משאירה זיכרון. הם אינם נכנסים מהדלת וגם לא מתגוררים באף דירה – הם נמצאים בזירה הרחבה, מגיעים לכל הכיוונים. אלו המחפשים בכך את הדאו ומוצאים אותו, גפיהם חזקים, מחשבתם כנה ומרחיקת לכת, שמיעתם חדה וראייתם צלולה. הם מתרגלים תודעתם ללא סבל, מגיבים לכל בדרך הנכונה, ללא התחשבות במקום ובתנאים. אם לא כך הדברים, הרי גם השמיים לא היו גבוהים והאדמה לא הייתה למטה. השמש והירח לא היו זזים ודבר לא היה פורח. כך היא פעולת הדאו. מעבר לכך, הידע הרחב ביותר לא בהכרח מכירו. הגיון לא יעשה את ההוגה בו לחכם – הנאורים החליטו נגד שתי מתודות אלו. כמה שתנסה להוסיף לו, לא נראית בו גדילה, כמה שתנסה לקחת ממנו, לא תיראה בו הפחתה – כך מתחזקים אותו הנאורים. כמה עמוק הוא, כמו הים. כמה גדול הוא, מתחיל שוב כשהוא מגיע לסוף. אם הוא נישא ועליו כל הדברים, ובו בזמן אינו מתכופף ויגע, כך גם דרכו של האדם העליון, לא יותר מתפעול חיצוני. כשכל הדברים הולכים אליו ומוצאים תלותם בתוכו – זו התכונה האמיתית של הדאו.

הנה נולד אדם באחת המדינות שבמרכז. הוא מרגיש עצמו עצמאי גם ביין וגם ביאנג. שוכן הוא בין שמיים וארץ. רק לרגע אדם, אך הוא יחזור למקורו. אם נביט עליו במקורו, כשחייו מתחילים, נראה חומר דמוי ג'לטין, לתוכו נאספה הנשימה. באם חייו יהיו ארוכים או שמותו יוקדם, כמה קטן החלל ביניהם. זהו השם לרגע קט, אינו מספיק על מנת לקחת את תפקיד יאו הטוב או קיאה הרע.

לפירות העצים והצמחים הגנובים תכונות ייחודיות ולמרות שהיחסים בין בני האדם בעייתיים כשמתייחסים לסיווג מעמדם, החכם, כשהוא נפגש עימם, אינו שם עצמו מנגד להם וכשהוא עובר דרכם אינו מנסה לשמור אותם. הוא מגיב אליהם בהרמוניה המוכרת להם, בהתאם לסגולותיו ואפילו אם בטעות הוא נתקל בהם, הוא עושה זאת לפי הדאו. כך ממלכות הטיס צמחו והמלכים עלו לשלטון.

חיי בני האדם בין השמיים והארץ, הם כמו בד לבן העובר דרך חרך ופתאום נעלם. כמו בצלילה ומאמץ הם כולם באים לפנים; בקלות ובשקט הם כולם נכנסים שוב; כתוצאה משינוי הם חיים וכתוצאה משינוי אחר, הם מתים. דברים חיים נעשים עצובים עם המוות והמין האנושי מתאבל עליו (על המוות). אך זו היא רק הוצאת הקשת מהנדן והתרוקנות הטבעית של תכולתו. יתכנו כמה בלבולים בעקבות הכנעות לשינוי, אך האינטלקטואל והנשמה החייתית עוזבים מקומם והגוף בעקבותם. זוהי החזרה הגדולה הביתה.

המסגרת הגופנית באה מאחדות ותחזור אליה. כל אדם רגיל יודע זאת, ולכך צריכים לשאוף כל אלו שבדרכם להיות בני אדם. בני האדם מדברים עליו ואלו שהידע שלהם שלם לא מדברים עליו. שיחה שכזו תראה כי הידע שלהם אינו שלם. אפילו זה בעל הראיה הבהירה ביותר אינו פוגש את הדאו. יותר טוב להיות שקט מאשר לחשוב עליו בהגיון. את הדאו לא ניתן לשמוע באוזניים, עדיף לסתום אותן מאשר לנסות לשמוע אותו. זהו הדבר הנקרא "ההשגה הגדולה".

טונג-קוו דזה שאל את ג'ואנג דזה "היכן ניתן למצוא את הדבר לו קוראים דאו?" ענה לו ג'ואנג דזה "בכל מקום." ענה טונג-קוו דזה "ציין דוגמא לכך, כזו שתהיה מספקת יותר." "הוא כאן בנמלה", "תן לי דוגמא נמוכה יותר." "הוא כאן בעשב הזה." "תן לי דוגמא נמוכה יותר." "הוא כאן באריה החרס." "בטוח שזו הדוגמא הנמוכה ביותר?" "הנה הוא כאן בצואה הזו." למילים אלו טונג-קוו כבר לא ענה.

ג'ואנג דזה אמר "שאלותיך מאסטר אינן נוגעות בנקודה הבסיסית של הדאו. הן מזכירות לי את השאלות שהופנו בידי מנהל השוק כלפי המפקח שבדק ערכו של החזיר, על ידי שדרך עליו  ובדק משקלו, לפי עד כמה כף רגלו נכנסה עמוק יותר. אינך צריך לציין דבר ייחודי אחד, היות ואין דבר שאינו הדאו. כך זה עם הדאו המושלם. גם אם אנו קוראים לו הדאו הגדול, זה עדיין אותו הדבר. קיימים שלושה ביטויים "שלם", "חובק כל", "מלא". שמות אלו אמנם שונים, אך המציאות המחופשת בהם, זהה אם מתייחסים לדבר האחד. נניח והיינו מנסים לשוטט בשום-מקום, שם משוחחים על הנושא מבלי להגיע אף פעם לסופו. נניח והיינו יחדיו באזור האי-עשייה, האם נכון היה שנאמר כי הדאו הוא פשטות ואי תנועה? או שוויון נפש וטוהר? או הרמוניה ונחת? רצוני יהיה חסר תכלית. אם היה הולך לאף-מקום לא הייתי יודע לאן הגיע, אם היה הולך ושוב חוזר לא הייתי יודע היכן יעצור. אם היה ממשיך ללכת ולחזור, לא הייתי יודע מתי התהליך יפסיק. באי וודאות מטושטשת, אני צריך להיות בשממה הרחבה ביותר למרות שנכנסתי עם הידע הגדול ביותר. אינני יודע עד כמה אין-סופי היה הוא. זה הגורם לדברים להיות כפי שהם, אין לו את המגבלה שיש להם וכשאנו מדברים על דברים מוגבלים, אנו מתכוונים שהם כך מעצמם. הדאו הוא הגבול של הבלתי מוגבלים והמאחד של הלא מאוחדים. "אנו מדברים על מלאות וריקות, על התרחבות וצמצום. הוא מייצר מלאות וריקות אך אינו הם, הוא מייצר התרחבות וצמצום, אך אינו הם. הוא מייצר את השורשים והענפים, אך אינו שורש ולא ענף. הוא מייצר אסיפה ופיזור, אך עצמו אינו נאסף ואינו מתפזר."

א-חו קאן ושאן נאנג למדו יחדיו תחת לאו-לונג קי. שאן-נאנג נשען לפנים על שרפרפו לאחר שסגר את הדלת והלך לישון במהלך היום. באמצע היום א-הו קאן דחף את הדלת, פתח אותה נכנס ואמר "לאו-לונג מת." שאן-נאנג נשען על שרפרפו, אחז במקלו, הזדקף, זרק מקלו ברעש הצידה, צחק ואמר "עכשיו כשהשמיים יודעים  כמה סגור וקטנוני הייתי , כמה יהיר ומתיימר אני, הוא עצמו נידה אותי ומת. כעת משאין לי מאסטר שיתקן מלותיי חסרות המחשבה, קל ופשוט לי למות. יאן-קאנג שנכנס לנחם שמע מילים אלו ואמר "זהו האדם החובק  את הדאו אליו נצמדים כולם. גם אתה שאינך מבין יותר מקדזה שערת הסתיו ממנו ולא אף עשרה תריסרים מהדאו, עדיין יודע כיצד לשמור בסתר את מלותיך חסרות המחשבה הקשורות אליו ולמות. עד כמה וכמה, ידע לעשות זאת זה החובק את הדאו. אנו מחפשים אותו, אך אין לו צורה. אנו מאזינים כדי לשמוע אותו ואין כל קול. כשבני האדם מנסים לדבר עליו, אנו קוראים להם חשוכים. כשהם מדברים על הדאו הם מפרשים אותו לא נכון."

באחת ההזדמנויות שאל הטוהר הגדול (אחת מתכונות הדאו) את האינסופיות (גם מתכונות הדאו) "האם את מכירה את הדאו?" "אינני מכירה אותו" ענתה. הוא שאל את אי-עשייה (גם מתכונות הדאו) שענתה "אני מכירה אותו." "האם הידע שלך נקבע על ידי מגוון נקודות?" הוא שאל.  "כן" היא ענתה. "מה הן?" שאל וענתה אי-עשייה "אני יודעת כי הדאו אולי נחשב לאציל ואולי נחשב למצטיין, שהוא ניתן לכריכה ולדחיסה, שהוא ניתן להפדזה ולפיזור. לפי סימנים אלו אני מזהה אותו." טוהר-גדול לקח את מלותיהן של שתי אלו ושאל את זה שאין-לו-התחלה (גם מתכונות הדאו) "מי מהן צודקת ומי טועה, אינסופיות שאמרה שאינה מכירה אותו או אי-עשייה האומרת שהיא מכירה אותו?" ענה לו ללא-התחלה "המשפט "אינני מכירה אותו", היה נחרץ ומעמיק והמשפט "אני מכירה אותו" היה שטוח. לראשון היו שיוכים לטבעו הפנימי ולשני היו לתנאיו החיצוניים." טוהר-גדול הביט מעלה נאנח ואמר "האם לא להכירו ואז להכירו? והאם להכירו זה לא להכירו? אך מי יודע שזה שאינו יודע אותו אכן יודע אותו? " ללא התחלה ענה "הדאו אינו ניתן לשמיעה ומה שניתן לשמיעה אינו הוא. הדאו אינו ניתן לראיה ומה שניתן לראיה אינו הוא. דאו אינו ניתן לתיאור במילים, ומה שניתן לתיאור במילים אינו הוא. היודעים אנו את חסר-הצורה הנותן מבנה לתבנית? כך גם הדאו אינו מודה בהיותו בעל שם."

ללא-התחלה הוסיף ואמר "אם אדם שואל על הדאו ואחר עונה לו, בעצם אף אחד מהם לא מכירו. גם זה הראשון, השואל, לעולם לא למד על הדאו ושואל על הדבר שאינו מודה בקיומו, והשני עונה על מה שלא ניתן לענות. כשאדם שואל על הדבר שהוא אינו מודה בקיומו, התשאול נמצא בקיצוניות גדולה. כשאדם עונה על הדבר עליו לא ניתן לענות, אז הרי שאין לו הבנה פנימית על הנושא. כשאנשים ללא ידע פנימי כזה, מחכים בקיצוניות גדולה להישאל על ידי אחרים, הם מראים שמבחינה חיצונית הם לא רואים את החלל והזמן ושמבחינה פנימית הם אינם יודעים דבר על ההתחלה הגדולה, ההתחלה של כל הדברים. לכן הם אינם יכולים לחצות את הר הקוואן לון (הר קדוש לדאואיסטים) ואינם יכולים לשוטט בריק הגדול?"

אור כוכב שאל את אי-ישות (הדאו) "מאסטר האם אתה קיים או שאינך קיים?" הוא לא קיבל תשובה לשאלתו. מאידך הוא הביט בהחלטיות במראהו של אי-ישות שהייתה כריק עמוק, כל היום הביט אליו, אך לא יכול היה לראות דבר. הוא הקשיב לו, אל לא שמע דבר. הוא אחז בו אך לא טפס דבר. אור כוכב אמר "מושלם! מי יכול להגיע לכך? אני יכול לחשוב על רעיונות אי-הקיום והקיום, אך איני יכול לחשוב על הרעיון שלא מתקיים אי-קיום ובכל זאת מתקיים אי-קיום. כיצד ניתן להגיע לכך?"

יצרן החרבות של שר המלחמה הגיע לגיל שמונים ולא איבד אפילו קדזה שערה מיכולתו. אמר לו השר "אתה אכן מיומן אדוני, האם יש לך מתודה שעושה אותך כזה?" ענה האיש "משרתך תמיד שמר על עבודתו. כשהייתי בן עשרים חיבבתי יצירת חרבות, לא ראיתי דבר פרט לכך, לא שמתי לב לדבר פרט לחרבות. כתוצאה מכך שהייתי עקבי במיומנות זו והגעתי למצב בו אני עושה את העבודה, ללא כל מחשבה על הדבר אותו אני עושה. לאורך זמן אדם יכול לרכוש מיומנות בכל אומנות, על אחת כמה וכמה יוכול אדם העובד בה ללא הפסקה. איזה דבר אינו נסמך על כך ואכן מצליח?"

זאן קהיו שאל את קונג-ני "האם ניתן לדעת מה היה לפני השמיים והארץ." התשובה הייתה "ניתן. פעם היה כמו עכשיו." זאן קהיו לא שאל יותר ונסוג לאחור. למחרת היה לו ראיון נוסף בו אמר "אתמול שאלתי האם ידוע מה היה לפני השמיים והארץ, ואתה מאסטר, אמרת "ניתן. כמו שהדברים עכשיו כך היו בזמן הקדום." אתמול נראה היה כאילו אני מבין אותך בבהירות אך היום הדבר מעורפל בשבילי. אני מבקש לשאול אותך מה ההסבר לכך." קונג-ני ענה "אתמול נראה היה שאתה מבין אותי בבהירות בגלל שטבעך הרוחני צפה את תשובתי. היום הדבר נראה לך מעורפל היות ואתה לא במצב רוחני ומנסה לגלות את המשמעות. בעניין הזה אין זמן קדום וזמן הווה, אין התחלה ואין סוף. הייתכן שהיו ילדים ונכדים לפני שהיו נכדים וילדים ואחרים?"

זאן קהיו לא הגיב וקונג ני המשיך "בו נסיים. לא קיימת תשובה מצדך. איננו יכולים על ידי החיים, לתת חיים למוות. איננו יכולים על ידי המוות, לתת מוות לחיים. האם מוות וחיים מחכים זה לזה? קיים הדבר אשר בהבנתו מכיל את שניהם יחדיו (הדאו). האם הדבר שנוצר לפני השמיים והארץ אכן היה דבר? זה שיצר את הדברים ונתן לכל אחד מהם את תכונותיהם, לא היה בעצמו דבר. דברים הופיעו ולא יכלו להיות לפני הדברים, כאילו היו לפני כן דברים – נראה שהם יצרו זה את ללא הפסקה. אהבתם של הנאורים את האחרים, זו שאינה מפסיקה לעולם, היא רעיון שבא מהדבר הזה."               

יאן יואן שאל את קונג-ני "מאסטר. שמעתי אותך אומר "לא צריך להיות גינון שאומר כי אדם מקבל את האחר בברכה ולא צריכה להיות תנועה מיוחדת לפגישת אדם אחר." אני מבקש לשאול באיזה אופן ניתן להראות את החיבה התודעתית הזו?" התשובה הייתה "אנשי הזמן העתיק היו בכל השינויים החיצוניים, אך לא השתנו בפנימיותם. בימנו  בני האדם משתנים בתוך עצמם ואינם שמים לב לשינויים חיצוניים. כשאדם שם לב לשינויי בדברים ובעצמו ממשיך כאחד זהה, הוא אינו משתנה בעצמו". כיצד זה שיש הבדל בין השינוי שבו לאי השינוי? כיצד ישים עצמו במגע עם השינויים החיצוניים בהתייחסות להשפעתם? לבטח תהיינה מעט נקודות מגע איתן. פארק שיה וואי, גינתו של החוואן-טי, ארמונו של הלורד ממדינת יו, והבתים של טאנג ו-וו – כל אלו היו מקומות בהם הדברים התנהלו כך. האדם העליון של ימי קדם, כמו המאסטרים של הספרות, היו אמיצים מספיק לתקוף זה את זה במחלוקותיהם, על אחת כמה וכמה יתנהגו כך בני האדם בימינו. החכמים, בהתנהלותם עם אחרים אינם פוצעים אותם, ואלו שאינם פוצעים אחרים, אינם נפגעים על ידם.              

רק זה אשר אחרים אינם פוגעים בו, יכול לקבל בברכה את בני האדם ולהיפגש עימם. יערות וביצות גורמים לי לשמוח ולהתרצות, אך לפני שהשמחה נגמרת, בא העצב וממשיך אותה. כשהעצב והשמחה באים, אינני יכול למנוע מהם לגשת, כשהם הולכים אינני יכול לשמור אותם. כמה עצוב שבני האדם יכולים לשמש רק כמקום אכסון, בית לדברים. הם יודעים מה הם פוגשים, אך אינם יודעים מה אינם פוגשים. הם משתמשים בכוח שברשותם, אך אינם יכולים להיות חזקים היכן שאין להם כוח. בורוּת זו וחוסר כוח זה, הם הדברים שבני האדם אינם יכולים למנוע. עצם זה שהם צריכים להימנע מהדברים שהם צריכים להימנע, כבר מראה על משהו עצוב. בנאום מושלם מניחים את הנאום בצד. בפעולה מושלמת מניחים את הפעולה בצד. לעכל את כל הידע הקיים הוא דבר שיש לבוז לו."

פרק 23 : קאנג-סאנג קהו

בין תלמידיו של לאו-טאן (לאו דזה) היה אחד קאנג סאנג קהו. הוא קיבל ידע נרחב יותר משאר התלמידים שבפקולטה שלו, בה התגורר במעלה הגבעה הצפונית של וואי-לאי. את משרתו היומרני והידען, הוא שלח לדרכו. את הפילגש שלו שהייתה נלהבת ממעמדה, הוא שמר במרחק ממנו. הוא חי רק עם אלו שהיו לא מחונכים וגסים והעסיק רק את הקולניים וחסרי הנימוסים. לאחר שלוש שנים וואי-לאי פרחה והאנשים אמרו "כשמר קאנג-סאנג קהו רק הגיע לכאן, הוא התריע בפנינו ואנו חשבנו אותו למוזר; לאחר זמן לא רב, הערכנו אותו כאחד שאינו יכול להביא לנו תועלת; אך כעת לאחר שנים, אנו רואים בו יותר מעוד תמיכה רגילה. האין הוא חכם גדול? מדוע לא נתאחד ונברך אותו כנציג המתים להם אנו סוגדים ונרים לו מזבח, כפי שאנו עושים לרוחות היבול?" קאנג-סאנג שמע על כך, הפנה פניו למזרח (מנהג בו המורה החכם פונה למזרח והתלמיד למערב) ולא היה מרודזה.

תלמידיו חשבו שזהו מעשה מוזר מצידו והוא אמר להם " למה תחשבו כי מעשה זה מוזר מצידי? בבוא אויר האביב, הצמחייה כולה צומחת.  בבוא אויר הסתיו, מבשילים כל פירות האדמה. האם משפיעים כך האביב והסתיו ללא כל מסלול מכוון? הדאו הגדול היה בפעולתו! שמעתי כי האדם המושלם מתגורר באידיאליות בדירתו, בין הקירות המקיפים והאנשים משתגעים ואינם יודעים כיצד הם אמורים להתייחס אליו. עכשיו האנשים הקטנים הללו מוואי-לאי בעלי הדרך הדעתנית, רוצים להציג לי את קורבנותיהם, ולמקם אותי בין אנשים בעלי סגולות ויכולות מיוחדות. האם אני אדם המתאים לשמש דוגמא? זו הסיבה שאיני מרודזה, כשאני חושב על עולמו של לאו-טאן."

תלמידו אמר "דגים גדולים לא יוכלו לסובב גופם מצד לצד, במידה וישהו בתעלות ברוחב שמונה קיוב ואפילו כפול מכך, אך דגיגים וצלופחים, מוצאים בהן מספיק מקום. חיות גדולות לא יכולות להתחבא בין תלוליות בגובה שישה או שבעה קיוב, אך שועלים מבשרי רעות, מוצאים בהן מקום טוב בשבילם. יתרה מכך, כבוד צריך להינתן לחכם, משרדים לבעל היכולת והעדפה לטובים וליעילים. שליטי יאו ושון נהגו כך עוד מימי קדם. עד כמה-וכמה צריכים אנשי וואי-לאי לעשות כך! או מאסטר תן להם להתנהג כדרכם!".

קאנג-סאנג ענה להם "התקרבו ילדיי. אם חיה בעלת יכולת להחזיק מרכבה בפיה תעזוב גבעתה לבדה, היא לא תוכל להתחמק מהסכנה האורבת לה ברשת. אם דג גדול היכול לבלוע אוניה, יישאר במקום יבש ממים, הרי אפילו נמלים קטנות יוכלו לגרום לו צרות. כך זה – ציפורים וחיות גדולות שואפות להיות במקום הגבוה ביותר, דגים וצבים שואפים להיות במקום הנמוך ביותר. לפי רעיון זה, בני האדם המבקשים לשמר את גופם וחייהם, שומרים עצמם חבויים בפרישות עמוקה ביותר, אם כך, מה היה בשליטים אלו אשר אתם קוראים בשבחם? ההיגיון המורכב שלהם דומה לפעולה חסרת אחריות, כשבירת חומה ואטימתה מחדש על ידי בוץ פראי או עץ עם תולעים; או דילול השיער לפני שמסרקים אותו; או ספירת גרגירי האורז לפני בישולו. הם עושים דברים אלו ללא הבדלה; אך האם הייתה בהם תועלת כלשהי לעולם? אם תקדם את האדם בעל הכישרון לתפקיד משרדי, תיצור אי סדר; תגרם בכך לבני האדם לשאוף זה כלפי זה לקידום. אם תעסיק בני אדם בשל חוכמתם, הם ישדדו זה מזה את מוניטין שלהם. מגוון דברים אלו אינם מספיקים על מנת לגרום לבני האדם להיות טובים וכנים. הם מאוד משתוקקים להישג – בן יהרוג את אביו לשם כך ופקיד את שליטו. עם אור יום אנשים ישדדו ובדזהריים כבר יפרצו דרך קירות. אני אומר לכם כי שורשו של חוסר הסדר, נשתל עוד בימי ממלכות יאו ושון. הענפים שלו יישארו עוד אלפי דורות ולאחר אלף דורות, בני האדם כבר יאכלו זה את זה."

יאן-יונג קחו הזדקף במושבו, הצטרף לשיחה ואמר "אדוני הזקן, איזו מתודה אתה מציע לי לאמץ על מנת להיות האדם המושלם אותו תיארת? קאנג-סאנג דזה ענה  שמור גופך שלם; אחוז חייך בחיבוק קרוב; ואל תיתן למחשבות לעבוד בנלהבות. עשה זאת למשך שלוש שנים ואולי תהיה האדם עליו דיברתי". יאן יונג ענה "כל העיניים הנן מאותה התבנית, אינני מכיר כל הבדל בניהן ובכל זאת, לעיוור אין יכולת ראייה. לכל האוזניים אותה צורה, אינני מכיר כל הבדל בניהן ובכל זאת לחרשים אין יכולת שמיעה. כל התודעות הן מאותו הטבע, אינני מכיר כל הבדל בניהן ובכל זאת המשוגע אינו יכול להפוך תודעתו כך שתהיה כמו של האחרים. אישיותי היא אכן כמו שלך, אך נראה כי דברים מפרידים בניהן. אני מייחל למצוא בתוכי את מה שיש בך, אך אינני יכול לעשות זאת. לפנירגע אמרת לי "שמור גופך שלם; אחוז חייך בחיבוק קרוב; ואל תיתן למחשבות לעבוד בנלהבות". למרות כל מאמצי ללמוד דרכיך, מילותיך מגיעות רק לאוזניי." קאנג-סאנג ענה "אינני יכול לומר לך דבר נוסף" ואז הוסיף "יתושים קטנים אינם יכולים לשנות את זחל השעועית להיות כמוהם. ינשוף מאזור יואה אינו יכול לדגור על ביצי האווז, אך ינשוף מאזור לו יכול. טבעם של ינשופים אלו אינו שונה. אי היכולת של האחד והיכולת של השני נובעות מהקיבולת של הקטן לעומת הגדול. יכולתי מועטה ואינה מספיקה על מנת לשנות אותך. מדוע שלא תלך דרומה ותפגוש את לאו-דזה?"

נאן יונג קחו מיהר, לקח עמו מעט מזון ולאחר שבעה ימים ושבעה לילות הגיע למפתנו של לאו-דזה, שאמר לו "האם הגעת מקחו?" "אכן" ענה לו נאן יונג. "ומדוע הגעת עם כל כך הרבה מלווים?" נאן יונג נבהל וסובב ראשו על מנת להביט לאחור. לאו-דזה אמר לו "אינך מבין כוונתי?" נאן-יונג הביט מטה בבושה, הרים ראשו לפנים ואמר "שכחתי לרגע שאני צריך לענות לשאלתך, ובנוסף שכחתי מה רציתי לשאול אותך." "למה אתה מתכוון?" אם אין לי חוכמה, אנשים אומרים כי אני טיפש וכשיש לי, הופך הדבר לייסורים עבורי. אם אין בי נדיבות אני נאשם בהכאבה לאחרים וכשיש בי, ייסורים פוקדים אותי. אם אין בי יושרה אני נאשם בפגיעה באחרים וכשיש בי אני מייסר עצמי. כיצד אוכל לחמוק מדילמות אלו? שלושה דברים אלו מבלבלים אותי ובהצעתו של קאנג-סאנג אני מבקש לשאול אותך לגביהם" לאו-דזה ענה "לפני זמן לא רב, כשראיתך והבטתי ישר לתוך עינך, הבנתי אותך ועכשיו מלותיך מאשרות את השיפוט שבניתי. אתה נראה מפוחד ונדהם. איבדת הוריך ואתה מנסה למצוא אותם בקרקעית הים בעזרת מוט. הלכת שלא בדרך הישר וכשהבנת זאת, אתה מבקש לשקם את טבעך הנכון ועכשיו אינך יודע איזה צעד לקחת ראשון. צריך לרחם עליך."

נאן-יונג קחו ביקש להיכנס למבנה ולקבל חדר, שם חיפש להבין את האיכויות שהוא אוהב ולהניח לאלו שמהם הוא סולד. למשך עשרה ימים בדק עצמו ובסופם חיכה ללאו-דזה שאמר לו "אתה חייב לטהר עצמך ביסודיות, אך לפי הסימפטומים של הייסורים וסימני הטוהר שלך, נראה כי עדיין דובקים בך דברים מהם אתה סולד. כשהמכשולים המשפעים מבחוץ רבים ואתה מנסה לנצלם, תמצא כי זו משימה קשה. תוכנית טובה יותר, תהיה לתת לאדם הפנימי שבך לחסום אותם מלהיכנס. כשההשפעות הפנימיות נשזרות, תהיה זו משימה קשה לאחוז, לשמור, ולבדוק אותן כל הזמן. תוכנית טובה יותר תהיה לשמור את הדלת החיצונית סגורה בפני יציאתן. אפילו מאסטר של הדאו ומאפייניו לא יכול לשלוט בשני סוגי השפעות אלו יחדיו, על אחת כמה וכמה לא יוכל תלמיד של הדאו." נאן-יונג קחו אמר "בן כפר אחד חלה וכששכניו שאלו על כך, הוא יכול היה לתאר את המחלה למרות שהייתה כזו שאף פעם לא קיבל בעבר. כשאני שואל אותך על הדאו הגדול, זה נראה כמו שתיית תרופה המעצימה את מחלתי. הייתי רודזה לשמוע ממך על המתודה הרגילה לשמירת החיים, זה יספיק לי. " לאו דזה אמר "אתה שואל אותי על המתודה הרגילה לשמירת  החיים – האם אתה יכול להחזיק את הדבר היחיד בחיבוק ובמהירות? האם אתה יכול לשמור שלא לאבדו? האם אתה יכול לזהות מי הוא בעל מזל ומי לא, ללא עזרה משריון הצב, או מהגבעול האלוהי (כלים לראיית הנסתר)? האם אתה יכול לנוח היכן שאתה צריך לנוח? האם אתה יכול לעצור כשהשגת מספיק? האם אתה יכול לוותר על חשיבה על אנשים אחרים ולחפש את שאתה רודזה, לבדך? האם אתה יכול להשתחרר מתשוקות מפתות? האם אתה יכול לשמור על פשטות מוחלטת? האם אתה יכול להיות תינוק? התינוק יכול לצרוח כל היום מבלי שגרונו יכאב. כל כך מושלמת ההרמוניה של מצבו הגופני. הוא יחזיק אצבעות כף ידו סגורות כל היום מבלי לשחרר אחיזתן, עד כדי כך כוחותיו מרוכזים. הוא יחזיק עיניו נעוצות כל היום מבלי להניע אותן, עד כדי כך בלתי מושפע הוא מהחיצוני לו. הוא צועד מבלי לדעת לאן, הוא נח היכן שהוא נמצא , הוא אינו יודע מדוע, הוא שליו ואדיש לדברים והולך בדרכם. זו המתודה הרגילה לשמירת החיים."          

נאן-יונג קהו אמר "האם כל אלו הם מאפייניו של האדם המושלם?" לאו דזה ענה "לא. לזה אנו קוראים שבירת הקרח ושחרור הקור. האדם המושלם, כשהוא עם עוד בני אדם, מקבל מזונו מהאדמה ומפיק אושרו מהשמיים שלו, הטבע. הוא אינו אוהב אותם כשהם מאפשרים לו להיות מופרע על ידי התחשבויות ברווח ופגיעה, הבאים מבני אדם ודברים אחרים. הוא אינו אוהב שהם עושים דברים מוזרים, או יוצרים תוכניות, או נכנסים להבטחות. הוא משוחרר מתשוקות מפתות והולך בדרכו בפשטות מוחלטת. זו הדרך שלו לשמור על חייו." "והאם כל זה מייצב את שלמותו?" "לא במדויק. שאלתי אותך האם אתה יכול להיות תינוק. התינוק נע באי ידיעה לגבי מה שהוא עושה והולך מבלי להיות מודע לאן. גופו כמו ענפים של עץ רקוב ותודעתו כמו לימון פרוס. היות וכך הוא, לא מגיע אליו הסבל ולא באה אליו שמחה. אין בו סבל או שמחה. כיצד יסבול מאסונות בני האדם?"

כשתודעתו של האדם מסודרת מאוד, היא מקרינה את האור השמימי. אצל זה המקרין את האור השמימי, בני האדם רואים את האדם של האמת. כאשר אדם טיפח עצמו לנקודה זו, אזי הוא נשאר נאמן לעצמו. כשהוא נאמן לעצמו, אזי גם המעט מהאלמנט האנושי שנשאר בו, יעזוב אותו והשמיים יעזרו לו. אלו אשר האלמנט האנושי שבהם עזב, יקראו אנשי השמיים. אלו אשר השמיים יעזרו להם, יקראו בני השמיים. אלו שיגיעו לכך על ידי למידה, מחפשים את מה שהם אינם יכולים ללמוד. אלו אשר יגיעו לכך על ידי מאמץ, מנסים במקום בו למאמץ אין השפעה. לדעת לעצור במקום ממנו לא ניתן להמשיך, אלא על ידי הידע, זהו הישג גבוה. אלו שלו ידעו לעשות זאת יהרסו על ידי אבני הרחיים של השמיים."

במקום בו כל הדברים מותאמים לתחזוק הגוף; במקום בו נשמרת הכנה לעתיד כנגד סכנות, על מנת לתחזק את חיי התודעה; במקום בו יראת כבוד פנימית מטופחת, לשם שימוש בכל מפגש עם אחרים; במקום בו דברים אלו נעשים, גם אם כל הרשע יגיע, עדיין יהיה זה מעשה השמיים ולא מעשה בני האדם עצמם. אלו לא מספיקים על מנת לבלבל את יסוד סגולת התכונה, או להיכלל בתוך מגדל האינטליגנציה. למגדל זה יש את השומר שלו, הפועל ללא הפסקה. פעולתו לא תהיה אפקטיבית  במידה ותהיה בה מטרה מוכוונת. אם אדם שאין לו כנות זו בתוכו, ינסה להדגימה באופן חיצוני, תהיה זו טעות. טעות זו תחדור אליו ולא תעזוב אותו ובכל הדגמה חדשה הכישלון יגדל עוד יותר. אם יעשה את המעשה השגוי באורו של יום, תהיה זו הזדמנות לבני האדם להענישו. אדם צריך להבין את הקשר שלו עם הרוחות ועם שאר בני האדם ורק אז הוא יוכל לעשות את הנכון לו, כשהוא עם עצמו.

זה אשר חוק החיים נמצא בתוכו, אינו פועל לטובת שם. זה אשר חוק החיים נמצא מחוץ לו, שם מרצו בהשגות נרחבות. זה שאינו פועל למען שם, מקרין אור גם בהתנהלותו הרגילה. זה אשר מרצו מופנה להשגות נרחבות, הוא בסך הכל סוחר. אנשים רואים כיצד הוא הולך על קצות אצבעותיו בזהירות, בעוד הוא חושב שהוא מעל כולם. דברים נכנסים ומשתלטים על אדם אשר מנסה  בכוח לעשות עצמו כמוהם, בעוד אצל  זה האדיש כלפיהם אין הם מוצאים מקום משכן. כיצד יכולים בני אדם אחרים למצוא משכן שכזה? כשאדם מתכחש למשכן בני האדם אצלו, הם לא ימצאו סיבה להיקשרות אליו ובמצב זה הוא נגדע משאר בני האדם. אין כלי נשק קטלני יותר מאשר כוח הרצון; אין שודד גדול יותר מהיין והיאנג, הרי דבר בין השמיים והארץ לא יכול לברוח מהם; אך אין אילו היין והיאנג בתפקיד השודד, זוהי התודעה שנותנת להם לעשות זאת.

הדאו יכול להימצא בתת חלוקות של מה שבו. לא ניתן למצוא אותו בשלם או בשבור. הדבר אותו איני אוהב ברעיון של חלוקות, הוא שהחלוקה מובילה לריבויו. והדבר שאיני אוהב בריבוי, זה שהוא אינו מוביל למחשבה על מאמץ בשמירה עליו. לכן, כשאדם מגיע ונולד ואינו חוזר לאי-קיום הקודם שלו, אנו רואים רק את רוחו. כשהוא צועד לפנים ומקבל את חזרתו, הוא מת כפי שאנו מכנים זאת, הוא נכחד, ובכל זאת בעל קיום אמיתי – זו דרך נוספת לומר, שבחיים יש רק את רוחו של האדם. ע"י תפיסת החומר כביטוי של האי-חומר אנו מגיעים לישוב עניין האדם. הוא נולד אך ללא שורשים; הוא נכנס מחדש אך ללא פתח; יש לו קיום אמיתי אך אין הדבר קשור למקום; יש לו המשכיות, אך היא אינה קשורה להתחלה ולסוף. כך יחסו לזמן, יש לו חיים, יש לו מוות. הוא נולד, הוא נכנס, אך איננו רואים צורתו. לזה אנו קוראים דלת השמיים. דלת השמיים היא אי-קיום, כל הדברים באים מאי-קיום. הדברים הראשונים לא יכלו להביא עצמם לקיום, הם לבטח באו מאי-קיום ואי-קיום הוא בדיוק כמו לא להתקיים. בזה מתבטאת חכמת הנאורים.

בין הקדמונים, היו אלו שהידע שלהם הגיע לנקודה הקיצונית ביותר. מה היא הנקודה הזו? היו אלו שחשבו כי בהתחלה לא היה דבר, זו הייתה הנקודה הקיצונית ביותר. המקום השלם ביותר אליו הגיע הידע שלהם, אליו לא ניתן היה להוסיף עוד דבר. היו אלו שחשבו כי בהתחלה היה קיום, הם המשיכו זאת בטענה שהחיים נמצאים בהשמדה הדרגתית וכי המוות הוא החזרה למצב המקורי. שם הם עצרו מחשבתם, עושים הבדלה בין חייו ומוות. היו אלו שאמרו "בהתחלה לא היה דבר, אט אט נהיו חיים, ולאחר זמן מה החיים הפכו למוות. אנו רואים את האי-קיום כראש, החיים הם הגוף, והמוות  הוא עצם העוקץ. למרות שאלו המחזיקים בשלוש נקודות מבט אלו היו שונים, הם היו אך, ענפים שונים של אותה משפחה שלטת, קהו. לכל הענפים אותו שם משפחה, של האדון אותו הם מכבדים כבסיס הענף. הם כולם אחד, אך נראים כלא.

הבעלות על החיים, היא כמו הפיח הנאסף תחת התנור. כשהיא מופצת באופן שונה, מדברים על החיים באופן שונה. תהיה זו טעות לומר שהחיים שונים בגלגולים השונים וטובים יותר בגלגול אחד יותר מאשר באחר. בכל זאת יתכן ויש כאן דבר אותו אינני מבינים, לדוגמא, בהקרבת קורבן – הבטן והפרסות יכולים להיות סדורים על צלחות נפרדות, אך הן אינן צריכות להיחשב כחלקים של קורבנות שונים. ושוב, כשאדם בוחן בית מגורים, הוא בוחן את כולו, אפילו את הדירות הפרטיות ביותר. הוא עושה זאת וקובע הערכות שונות לחלקים השונים.                

תנו לי לנסות לדבר על המתודה לחלוקת הסכמתם של בני האדם: החיים הם התנאי הבסיסי לקיומה; הידע הוא המדריך; מכאן הם מרחיבים את הסכמתם ואת אי הסכמתם, קובעים מה בקושי סמלי ומה אמיתי. הם ממשיכים ומסיקים כי בשבילם המשיכה צריכה להתייחס לכל הדברים וכי הם צריכים לגרום לאחרים, לאמץ עצמם כמודל שלהם. הם אף מוכנים למות על מנת  שנקודת מבטם על כל הדברים, תהיה טובה. בדרך זו הם רואים בתפקיד משרדי כמעיד על חוכמה ובתפקיד שאינו משרדי, ככזה המעיד על טיפשות. הם רואים הצלחה בדבר המביא לתהילה והרצון ולה, כדבר שאינו חינני. בני האדם של היום, ההולכים בדרך זו של מתודת ההפרדות, הם כמו הצרצר והיונה הקטנה, אין הבדל ביניהם.

כשאדם ההולך בשוק דורך על כף רגלו של אחר, הוא מתנצל בקידה עמוקה. אם בוגר דרך על כף רגלו של אחיו הצעיר, הוא מנחמו. אם הורה דורך על כף רגלו של ילד, הוא לא אומר דבר ולא עושה דבר. וכך נאמר "הנימוס הגדול ביותר הוא לא להראות כל הערכה מיוחדת לאחרים. היושרה הגדולה ביותר ביותר, היא לא להתחשב בדברים. החוכמה הגדולה היא לא לתכנן תוכניות. הנדיבות הגדולה, היא לא להציג חיבה. תום הלב הגדול ביותר נראה באי התחייבות לכנות."

דכא את דחפי הרצון. פתור את טעויות התודעה. הנח בצד את ההסתברות להגעה לסגולה ונקה כל מכשול בדרך למסלול החופשי של הדאו. כבוד ועושר, הבדלה וסגפנות, תהילה ורווח, שישה דברים אלו מייצרים את דחפי הרצונות. הופעה אישית ויציבה, התשוקה ליופי וההגיון המיושב, נשימה נלהבת ומחשבות מקודשות, שישה דברים אלו מייצרים טעות בתודעה. שנאה והשתוקקות, אושר וכעס, יגון ועונג, שישה דברים אלו הם הסתברות לסגולה. סירובים והדמויות לאחרים, קבלה וחנינה, ידע ויכולת, שישה דברים אלו מפריעים למסלול החופשי של הדאו. כשארבעה תנאים אלו על ששת הסיבות של כל אחד מהם לא מגרים את החזה, התודעה נכונה. להיות נכון זה להיות יציב. להיות יציב להיות שליו. להיות שליו זה להיות חופשי מהתעסקויות מוקדמות. להיות חופשי מהתעסקויות מוקדמות זהו מצב של אי-עשייה המשיגה הכל.

הדאו הוא האובייקט אליו מכוונות כל הסגולות. החיים הם ההזדמנות להצגת הסגולות. הטבע הוא המאפיין העיקרי של החיים. תנועת הטבע נקראת פעולה. כשפעולה נעשית צבועה, אני אומר שהיא איבדה את התכונה הנכונה שלה.

החכמים מתקשרים עם החיצוני להם ותמיד מכינים תוכניות. זה מה שהם, עם כל חכמתם, אך הם אינם ערים לכך שהם מביטים על דברים בחשדנות. כשפעולת הטבע נובעת מאילוץ חיצוני, יש לנו את דבר לו אנו קוראים סגולה. כשכל זה ברשותו של אחד יש לנו ממשל. שני שמות אלו אולי מנוגדים זה לזה, אך בחיים המציאותיים הם בהתאמה הדדית.

הייתי מספיק מיומן על מנת לפגוע בסימן הקטן ביותר, אך טיפש לקוות שבני האדם ישבחו זאת בלי סוף. החכם מיומן כלפי השמיים, אך טיפש כלפי בני אדם. רק האדם השלם יכול להיות מיומן גם כלפי השמיים וגם כלפי בני אדם. רק חרק יכול להיות חרק, רק חרק מראה את טבעו של החרק. אפילו האדם השלם סולד מלהדגים את טבע השמיים, הוא סולד מגינוניהם של אלו העושים כך, על אחת כמה וכמה סולד מלעשות זאת בפני אחרים.

כשציפור עברה בדרכו של אי, הוא היה בטוח כי ישיגה – כזו הייתה שליטתו בקשת. אם כל העולם היה נהפך לכלוב, לציפורים לא היה לאן לברוח. כך היה, שטאנג כלא את אי-יין על ידי שהפך אותו לטבחו. הדוכס מו מקהין כלא את פאי-לי הסי, על ידי שנתן לו עורות של חמישה איילים. אך אם תנסה לכלוא אדם על ידי משהו שהוא לא אוהב לעשות, לעולם לא תצליח.

אדם שאחת מכף רגליו נגדעה, ישליך בגדים מקושטים – מראהו החיצוני לא יודה להערדזה. פושע העומד תחת משפט ומועמד למוות, ינסוק לכל גובה ללא פחד, הוא הפסיק לחשוב על חיים ומוות.

כשאדם מתעקש שלא לקבל את מתנת החברות, הוא שוכח מכל האחרים. היות ושכח מכל האחרים הוא עלול להיחשב כאיש השמיים. לכן, כשמופנית הערכה כלשהי כלפי אדם ואין היא מעוררת בו אושר וכשמופנה אליו גינוי ואין מתעורר בו כעס, מראה הדבר כי הוא חולק בתוכו את ההרמוניה השמימית. כשהוא יציג כעס בעוד אינו כועס, הכעס יצא דחוק. כשיוצא לפועל פעולה ובבד בבד לא יעשה זאת, הרי תהיה זו פעולה באי-עשייה. במידה ותהיה בו תשוקה לשלווה הוא יהיה חייב להרגיע את כל רגשותיו. בתשוקתו להיות רוחני הוא חייב לפעול באחדות עם דעתו. כשנדרשת ממנו פעולה הוא מקווה שהיא תהיה נכונה ואז היא תחת אילוץ בלתי נמנע. אלו הפועלים תחת אילוץ בלתי נמנע שכזה, הולכים בדרכי הנאורים.

פרק 24 : סו וו-קוואי

באחד הימים הגיע סו וו-קוואי לנו-שאנג, פקידו המועדף של המרקיז וו, על מנת שזה יציגו לפני המקריז. המרקיז דיבר אליו בחביבות ואמר "אתה חולה אדוני, סבלת מעבודת פרך ביערות ולמרות זאת הגעת לראות אותי, כה מסכן." ענה לו סו וו-קוואי "אני זה שצריך לנחם אותך אדוני, איזו סיבה יש לך לנחם אותי. כבודו, במידה ותמשיך למלא את מידות חושיי תשוקותיך ותקדם את העדפותיך וסלידותיך, אזי מצב טבעך המנטאלי ידעך. אם תדכא ותחסום תשוקות אלו ותתכחש להעדפותיך וסלידותיך תהיה זו פגיעה בעיניך ואוזניך, שהרי בכך תפרידם מההנאות שהותאמו להן. אני זה הצריך לנחם את כבוד מלכותו, איזו סיבה יש לך לנחם אותי?" המרקיז הביט בבוז ולא השיב.

לאחר זמן קצר סו וו-קוואי אמר "תן לי לומר לכבודו משהו – אני מביט על כלבים ושופט אותם לפי מראם. זה מהזן הנמוך ביותר מודד את האוכל שלו, מספק עצמו ועוצר – יש לו מאפיינים של שועל. זה מהזן הבינוני נראה, כאילו מביט אל השמש. זה מהזן הגבוה ביותר, נראה כאילו שכח את הדבר האחד, את עצמו. אך בכל זאת, אני שופט סוסים טוב יותר מאשר אני שופט כלבים, וכשאני עושה זאת, אני רואה שאחד הולך לפנים כאילו אחר קו, השני מסתובב לאחור, כאילו מתאר הוא קרס, השלישי הולך במרובע, כאילו בעקבות מדד מסוים, הרביעי יוצר מעגל, כאילו מצפן יוצר אותו. אלו כולם סוסים של מדינה, אך הם אינם שווים לסוס של ממלכה. איכויותיו של זה שלמות הן, רגע הוא נראה נלהב, רגע מאבד דרכו, רגע מאבד עצמו. סוס שכזה מפזז לבדו או מתרוצץ, מפזר את האבק ולא יודע היכן הוא." המרקיז היה מאוד מרודזה וצחק.

כשסו וו-קוואי יצא החודזה אמר לו נו שאנג "כיצד זה אדוני שבאמצעות הייעוץ שלך, את יוצר כזו השפעה על שליטך?" "כשאני מייעץ לו אני עושה זאת פעם שלא בישירות, תוך שאני לוקח נושא מספרי השירה, ההיסטוריה והמוסיקה ופעם בישירות, מלוחות המתכת וששת שקי הקשתות (שני ספרים ששימשו בנושאים צבאיים). אני מאחד את הכל לשרות המדינה ולתועלתה הגדולה." "בייעוצים שכאלו, שחזרו על עצמם מספר רב פעמים שאיני יכול לספור, לעולם לא ראיתי את השליט מראה שיניו בחיוך, כיצד גרמת לו לחייך היום?" סו וו-קוואי ענה "רק אמרתי שאני שופט סוסים וכלבים על פי המראה שלהם". "ובכן?" שאל נו שאנג. המשיך סו וו-קוואי "לא שמעת על אותו אדם המשוטט ביואה? כשהוא נעדר במשך שבוע מהמדינה, הוא שמח מכל אדם שפגש בה. כשנעדר למשך חודש, הוא שמח מכל אדם שהכיר. כשנעדר למשך שנה, הוא שמח מכל אדם שהיה נראה כיליד. ככל שנעדר יור, כך הוא השתוקק יותר לאנשים שבה. הלא כך הם הדברים? אדם היורד לעמקים ריקים, היכן שהשיחים מחסים את השבילים הקטנים הנוצרים על ידי שריקות הרוח, בזמן שאלו מאלצות דרכן בערבות, תמיד ישמח כשישמע צליל פסיעות בני אדם. עד כמה וכמה יעשה זאת, במידה ויהיה זה אחיו או קרוב משפחה שישמע מדבר. עבר הרבה זמן מאז שמע השליט דברי אדם של אמת שיצחיקו אותו."

בראיון אחר של סו וו-קוואי עם המרקיז וו, אמר לו המרקיז "אתה אדוני התהלכת ביער זמן רב, חיית מאצטרובלים ואגוזים, והשבעת עצמך עם בצלים, מבלי לחשוב על האני המסכן. כיצד זה שאתה כאן? האם בגלל שאתה זקן? אולי אתה רודזה שוב את טעם היין והבשר? או אולי אתה רודזה שאני אהנה מהשמחה היוצאת מרוחות מזבחות האדמה והתבואה?" הסן ןן-קוואי ענה "נולדתי בתנאים מחפירים ועניים ואף פעם לא הזדמן לי לשתות מהיין המלכותי שלך, או לאכול מהבשר שלך. מטרתי בבואי היא לנחם את כבוד מלכותו מפאת צרותיך." "מה? לנחם אותי בצרותיי?" אמר המרקיז. המשיך האורח "לשמיים ולארץ יש מטרה אחת זהה ביצירת כל בני האדם. עד כמה שאדם נמצא במעמד גבוה, אין הוא צריך לחשוב שמגיע לו יחס מועדף. ועד כמה שאדם אחר נמצא במעמד נמוך, אין הוא צריך לחשוב שמגיע לו יחס פחות מועדף. אתה אכן האדון האחד והיחיד של עשרת אלפים המרכבות של מדינתך. אתה משתמש בהדר שלך כדי למרר את חיי כל האנשים וכדי לענג  את אוזניך, עינך, אפך ופיך, אך רוחך אינה מסכימה לכך בשתיקה. רוח האדם אוהבת להיות בהרמוניה עם האחרים וסולדת מהתענגות אנוכית. תענוגות אנוכיות אלו הן מחלות ולכן אני מנחם אותך. כיצד זה שאתה כבוד הלורד, יותר מכולם, מביא מחלות אלו עליך?" המרקיז ענה "בקשתי לראותך אדוני כבר הרבה זמן. אני רודזה לאהוב את אנשיי וביושרה לסיים את המלחמה. האם זה מספיק?" סו וו-קוואי ענה "לא מספיק. לאהוב את העם זהו הצעד הראשון לפגיעה בו. סיום המלחמה ביושרה הנו השורש ממנו צומחת מלחמה. אם כבוד הלורד, תנסה להשיג מטרתך בדרך זו סביר שלא תצליח. הניסיון להשיג את הדבר אותו אנו  מחשיבים כטוב, על ידי  תחבולות, יוביל לסוף רע. אומנם כבוד הלורד מיישם אדיבות ויושרה כמו שאתה אומר, אך לא יהיה זה טוב יותר מצביעות. אומנם כך תיקח על עצמך את הצורה החיצונית, אך הישג מוצלח יוביל למחלוקות פנימיות, והשינוי שיווצר יגרום למריבה חיצונית. כבוד הלורד, אינך צריך להעמיס על החיילים גם את פתחי הגלריות והמגדלים, או לשלוח חייל רגלים למזבחות. אל תיתן למחשבות המנוגדות להצלחתך, להתקיים בהיחבא בתוך תודעתך. אל תחשוב על כיבוש בני האדם בתחבולות או בתוכניות מיומנות, או בלחימה. אם אהרוג את הפקידים ואת העם של מדינה אחרת ואספח את שיטחה לשם סיפוק תשוקותיי האנוכיות, בעוד ברוחי אינני יודע אם הלחימה אינה נכונה, אז היכן יהיה הניצחון אותו אשיג? תוכניתך הטובה ביותר אדוני הלורד, תהיה לזנוח את מטרתך. אם תטפח בחזה שלך את את המטרה הכנה – לאהוב את העם ויחד עם זאת גם תגיב לתחושת השמיים והארץ ואף תפסיק להציק לעצמך, הרי די בכך להציל עמך ממוות. לא תהיה לך סיבה להפסיק מלחמה.

חוואן-טי הלך לפגוש את טה-קוואי על גבעת קו-זהזה. פאנג-צינג שימש סייס למרכבה וקחאנג-וו היה השליש במרכבה. קנג-זו והפי-פאנג הלכו לפני הסוסים וקחואן-קוון וקו-קה הלכו מאחורי המרכבה. כשהגיעו לערבות סיאנג-קחנג, שבעת החכמים היו כולם מבולבלים ולא יכלו למצוא מקום לשאול בו מה היא הדרך. בדיוק אז פגשו ילד מהלך עם סוסים ושאלו אותו מה היא הדרך. "האם אתה מכיר את גבעת קו זהזה?" הם אמרו. והילד ענה שכן. הוא אמר כי הוא גם יודע היכן מתגורר טה-קוואי. "זהו ילד מוזר" אמר חוואן-טי "לא רק שידע היכן גבעת קו זהזה, אלא ידע גם היכן מתגורר טה קוואי. הרשו לי לשאול אותו לגבי ניהול המין האנושי. אמר הילד "ניהול הממלכה דומה לדבר שאני עושה, איזה קושי יש בו? כשהייתי צעיר נהנתי לי לשוטט בין ששת גבולות עולם החלל, כשיום אחד התחלתי לסבול מראייה מעורפלת. חכם זקן מאד שלימד אותי אמר לי "רכב במרכבות השמש ונדוד לערבות הסיאנג-קהנג" עכשיו הבעיה בעיניי פחות חמורה ואני שוב נהנה לשוטט מחוץ לששת גבולות עולם החלל. באשר לניהול הממלכה, הדבר דומה למה שאני עושה, איזה קושי יש בכך?" חוואן-טי אמר "ניהול העולם אכן אינו מענייניך, אך אני מתחנן לשאול אותך לגביו." הילד ענה "במה שונה ניהול הממלכה מאותו אחד שיש לו דאגה לסוסים וצריך רק להוציא מעצמו את הדברים שיכולים להזיק להם?" חוואן-טי קד שתי קידות עם הראש לאדמה, קרא לילד אדון השמיים ונסוג לאחור.

אם פקידי החוכמה אינם רואים את השינוי אשר מחשבתם הנלהבת הציעה, אזי אין להם אושר. אם ידענים אינם מסוגלים לבטא חיצונית את נקודת מבטם בדרך המקובלת, אין להם שמחה. אם הבוחנים אינם יכולים לישם את כוח ההשמדזה שלהם, אז אין להם הנאה. הם כולם מוכשלים על ידי הגבלות חיצוניות.

אלו המנסים למשוך את שימת ליבם של בני גילם, מבקשים להתעלות מעליהם. אלו המנסים לקבל את יחסם של בני האדם, מחשיבים החזקה בתפקיד כדבר המביא לתהילה. אלו שבבעלותם כוח שרירים, מתרברבים במה שקשה. אלו האמיצים ובעלי התעוזה, מאמצים עצמם בזמני אסונות. אלו המיומנים בחרב ובחנית מתענגים מלחימה. אלו אשר כוחם מתכלה, מחפשים לנוח מהשם בו זכו. אלו הבקיאים בחוק, מחפשים להרחיב את פעולת הממשלה. אלו המקצועיים בטקסים ומוסיקה, נותנים שימת לב ליציבותם. אלו המכריזים שיש להם נדיבות ויושרה, מעריכים הזדמנויות להציגן.

בעלים לנשים,שאינם שומרים שדותיהם ללא עשבים שוטים, אינם משתווים לעיסקיהם, וכך גם סוחרים שאינם משגשגים בשווקים. כשלבני האדם הרגילים יש את תעסוקתם המתאימה, בוקר וערב הם מניעים זה את זה לחריצות. לאנשי המכניקה המומחים במקצועם, יש רגש חזק כלפי עבודתם. במידה ועושרם אינו גדל, החמדנות מופרעת. במידה וכוחם והשפעתם אינם גדלים, השאפתנות עצובה.

יצורים אלו התלויים במצבים אקראיים ובדברים אחרים, מתענגים בשינויים וכשהם נפגשים בזמן כלשהו, בו הם יכולים להפגין יכולתם, הם אינם מסוגלם לעצור עצמם מלנצלו. הם כולם רודפים אחר דרכם כעונות השנה ואינם משתנים כשהדברים משתנים. הם נותנים את המושכות לגופם וטבעם ומרשים לעצמם לשקוע מתחת ללחץ הדברים. לאורך כל ימי חייהם הם אינם חוזרים לעצמם. האין זה עצוב?

ג'ואנג -דזה אמר "קשת, גם אם לא יכוון קשתו מראש, יתכן ויפגע במטרה. אם אנו אומרים כי הוא קשת טוב ושכל העולם יכול להיות הוא, האם זה מותר?" הוא המשיך והוסיף "כל בני האדם אינם מסכימים להחשיב דבר מסויים כנכון, אך כל אחד מחזיק בנקודת מבטו כאילו היא הנכונה. אם אנו אומרים כי כל בני האדם יכולים להיות יאו, האם זה מותר?" הוי-דזה ענה "מותר" וג'ואנג -דזה המשיך "טוב מאוד. יש את הליטרטים, יש את ההולכים בדרכו של מו-טי, יש את אלו ממיאנג-קו ואלו מפינג – הם ארבעה בתי ספר שונים. כולל אתה, קיימים חמישה. מי מבינכם הוא בעל נקודת המבט הנכונה? או שאתה היית מעדיף לקחת את עמדתו של לו-קו?" אחד מתלמידיו ענה "מאסטר הבנתי את המתודה שלך. בחורף אני יכול לחמם את הכבשן תחת החצובה שלי ובקיץ אני יכול יכול לייצר קרח." לו-קו אמר "זה מה שנקרא, על ידי יסוד היאנג מזמנים את הזהה ועל ידי יסוד היין מזמנים את היין." "זו איננה המתודה השלי, אראה לך מה היא המתודה שלי." הוא לקח שני סיטארים (כלי מיתר), הניח אחד מהם באולם ואת השני באחת הדירות הפנימיות. הוא פרט את התוו קונג באחד מהם ואותו התוו רטט בשני, כך היה גם עם התוו קיאו. שני הכלים מכוונים באותו האופן. אם היה מכוון אותם, עם מיתרים שונים, באופן שונה מהסידור הרגיל של חמשת התווים, אז כל עשרים וחמישה התווים הוא רוטטים, ללא כל הבדל בתוויהם. התוו לפיו הוא היה מכוון אותם היה שולט ומוביל את כל האחרים. האם כך אתה גם שומר על נקודת מבטך?" הוי-דזה ענה "הנה עכשיו, הליטרטים ואלו ההולכים בדרכו של מו, יאנג ופינג, נניח שהם באים להתווכח עימי ומציגים הדזהרותיהם המנוגדות . הם מנסים לדכא אותי בקולם הרם, אך אף אחד מהם לא הוכיח  כי אני טועה, אף פעם אחת. מה תאמר על כך?" ג'ואנג -דזה אמר "במדינת קחי היה אדם שנידה את בנו לסונג על מנת שיהיה שומר השער, בחושבו שהשקר הגדול הזה לא יתגלה. אותו איש שרדזה לשמור על אחד מכלי הפולחן שלו והפעמונים, עטף אותם בביטחון, בעוד שבשביל למצא את בנו האובד הוא לא יצא מגבולות מדינתו. הוא כל כך שכח מהחשיבות היחסית של הדברים. אם אדם מקחו הולך למדינה אחרת על מנת להיות שומר שער עייף, אז בחצות הליל, בזמן שאין אדם בסביבה, אם הוא יילחם עם משיט סירתו הוא לא יגיע  לחוף, ובכך יעשה את המעשה הטוב ביותר על מנת להתגרות בעויינות המשיט.

בזמן שג'ואנג -דזה ליווה הלוויה שעברה ליד קברו של הוי-דזה הוא הביט סביב ואמר למלויו "על קדזה אפו של הפסל של האיש הזה ממינג, יש מעט בוץ כגודלה של כנף זבוב". הוא קרא לאומן שיה להורידה. שיה הניף גרזנו כאילו רודזה הוא לייצר רוח, וזו הורידה את הבוץ, כשהיא משאירה את האף ללא כל פגע, ואת הפסל שלם ללא הפרעה. השליט יואן מסונג שמע על המקרה, קרא לאומן שיה ואמר לו "נסה לעשות זאת עלי. "ענה לו שיה "משרתך יכול היה לגזום דברים בדרך זו, אך זה היה מול חומר שמת מזמן." ג'ואנג -דזה אמר "מאז מות המאסטר, לא היה לי כל חומר לעבוד עליו, לא היה לי עם מי לדבר."

כשגוואן-גונג היה חולה הדוכס הוואן הלך לשאול לשלמו ואמר "מחלתך, האב גונג, חמורה ביותר, האינך רודזה לומר לי מה מחשבתך? האם זה מוכיח את חומרת מחלתך? מי הוא האדם המתאים ביותר, תחתיו אפקיד מדינתי?" גוואן-גונג אמר "מי הוא אותו אדם, אשר אתה כבוד מלכותך, מבקש לשים מדינתך בידיו?" "פאו שו-יה חבר משכבר הימים" הייתה התשובה. "אין הוא מתאים. הוא אומנם פקיד מוערך, טהור ובלתי מושחת, אך עם בני אדם אחרים שאינם כמותו, הוא לא יתחבר. וכשהוא שומע פעם אחת על טעויותיו של אדם, הוא לעולם אינו שוכח אותן. אם תשים אותו לנהל את המדינה, הרי מלמעלה ייקח את מנהיגות מלכותך ולמטה הוא יתנגש בעם. לאחר זמן לא רב, תראה בו תוקף."

הדוכס אמר "מי אם כן יכול לתפוס את התפקיד? התשובה הייתה "אם אני חייב לדבר, הרי יש את הסי-פאנג, הוא מתאים, הוא אדם השוכח את מעמדו הגבוה ואינו סולד ממי שמתחתיו. הוא מאוכזב שאינו משתווה לחוואן-טי, ומרחם על אלו שאינם משתווים לו. זה המעביר סגולותיו לאחרים נחשב לנאור. זה המעביר מעושרו לאחרים נחשב מוערך, זה המוערך ומשתמש בכך על מנת לנהל אחרים, לעולם לא יצליח לזכות בהם, זה אשר יתנשא מעל אחרים בעזרת כבודו, לעולם לא יזכה בהם. הסי-פאנג אינו אדם מוכר ביותר במדינה, הוא אינו נבדל בתוך שבטו, אך היות ואני חייב לדבר, אני אומר כי הוא המתאים ביותר."

מלך ווי שט לו על נהר קיאנג וירד דרך גבעת הקופים. כל הקופים הבחינו בו קפצו בבהלה, והחביאו עצמם בין העצים. רק אחד מהם בשונה מכולם, התנדנד לו בין הענפים ללא דאגה, כשהוא מציג את פקחותו בפני המלך, שלפתע ירה חץ לכיוונו. בתנועה קלילה תפס הקוף את החץ המהיר. המלך ציווה על מלויו למהר ולירות בו, כך הם עשו והקוף נהרג ונתפס. המלך הביט סביב ואמר לחברו יין פו-יי "קוף זה נתן תצוגה של ערמומיות, בטח בזריזותו והראה לי את שחצנותו, דברים אלו הביאו אותו לגורלו. נלקחה ממנו דאגתו. אהה! אל תתן למראה עינך לגרום לך ליהירות והתרברבות." כשיין פו-יי חזר לביתו, הוא שם עצמו מול כתביו של טונג-וו (כנראה פילוסוף דאואיסט), על מנת לקרקע את גאוותו. הוא הניח עינוגיו, את המחשבה על עצמו כבעל כבוד ונבדל. במשך שלוש שנים, אנשי הממלכה דברו עליו בהערדזה.

נאן-פו דזה-קהי ישב לו כשהוא נשען לפנים על שרפרפו. הוא נאנח קלות כשהוא מביט על השמיים. בדיוק באותו הרגע הגיע יאן קהאנג דזה ואמר לו "מאסטר אתה עולה על כולם, האם זה נכון אם כך, לגרום לגופך להיות ערבוב של עצמות יבשות ולמוחך להיות כמו לימון פרוס?" ענה המאסטר "בעבר גרתי במערה שעל הגבעה. באחד הימים בא אלי טהיאן-הו לראותי. כל אנשי קחי ברכו אותו שלוש פעמים על כך שמצא את האדם הנכון. בהתחלה הראתי עצמי וכך הוא הכיר אותי. קודם כל הראתי את מה שאני מוכר ולכן הוא בא לקנות. אם לא הייתי מראה את מה שברשותי, כיצד יכול הוא היה לדעת על הדבר. אני מרחם על אלו המאבדים עצמם, אני גם מרחם על בני האדם המרחמים על אלו שאינם ידועים. אני מרחם  על בני האדם המרחמים על בני אדם, המרחמים על אלו המרחמים על אחרים. אך מאז הזמן הולך ונעלם ואני כך במצב הזה כפי שאתה רואה אותי."

קונג-ני הלך לקחו. המלך הורה כי יוגש לו יין. סון שאו-או עמד כשהוא מחזיק את הגביע. אי-ליאאו משחי-נאן קיבל כוס ושפך את תוכנה כפולחן שיחרור. לאחר שעשה זאת אמר "אנשי קדם היו נותנים נאום מסויים באירוע שכזה?" קונג-ני המשיך "שמעתי על נאום ללא מילים אך לעולם לא יצא ממני אחד שכזה. אעשה זאת עכשיו. " ליאאו משחי-נאן המשיך בשקט לסובב את כדוריו הקטנים ובכך הקשיים שבין שני הבתים נפתרו. סון שאו-או יישן בלא הפרעה על הכורסה כשבידיו נוצות הרקדן שלו, ואנשי יינג רשמו עצמם למלחמה. הלוואי והיה לי מקור באורך שלוש אמות.

במקרה זה של שני השרים, אנו רואים את המקרה לו אנו קוראים "הדרך שלא ניתן לצעוד בה". במקרה של קונפוציוס אנו רואים את המקרה לו אנו קוראים "הטיעון ללא מילים". לכן כשכל התכונות מובנות באחדות הדאו, הרי הדיבור נעצר בנקודה אליה אינו מגיע. הפעולה הושלמה. אך היכן שאחדות הדאו אינה מתקיימת, התכונות אינן יכולות להיות תמיד זהות והדבר שמעבר לידע אינו יכול להיות מוצג על ידי טענה כלשהי. יתכנו הרבה שמות כמו אלו שניתנו על ידי הליטרטים והמוהיסטים, אך התוצאה היא רשע. כך כשהים אינו דוחה את הזרמים הזורמים לתוכו במסלולם מהמזרח, הרי יש לנו את מופלאות השלמות. הנאור מאמץ לליבו גם את השמיים וגם את האדמה. השפעתו היעילה מורחבת לכל הדברים שתחת השמיים. איננו יודעים מהיכן היא באה. לכן בחייו הוא יכול להיות ללא מעמד ובמותו ללא כינויי כבוד. למרות שהמציאות של מה שהוא, עלולה שלא לקבל הכרה ושמו לא יהפוך למוסד. הרי יש בו את הדבר שנקרא "האדם המופלא".

לא מכריזים על כלב שהוא טוב, משום שהוא נובח כיאות ולא מכריזים על אדם שהוא פיקח, משום שהוא מדבר במיומנות. עד כמה וכמה לא יעריכו אותו כמופלא. אם אדם חושב שהוא מופלא, הוא אינו מתאים להחשב מופלא. על אחת כמה וכמה הוא אינו כזה, בהבעת הדאו. מכל תכונות הדאו, אין אדירים בשלמותם יותר מאשר השמיים והארץ, אך האם הם מחפשים משהו שיעשה אותה אדירים בשלמותם? זה היודע את השלמות הגדולה אינו מחפש אחריה; הוא אינו מאבד דבר ואינו מזניח דבר; הוא אינו משנה עצמו ביחס לדברים חיצוניים; הוא מסתובב בתוך עצמו ומוצא חנות שלא ניתן לרוקנה; הוא הולך בעקבות העתיק ואינו מתרגש מהלימוד שבו. זוהי כנותו המושלמת של האדם המופלא.

לדזה-קחי היו שמונה צאצאים. באחד הימים הסתדרו הם לפניו והוא קרא לקיו-פנג יאן (המומחה לפיזיולוגיה של סוסים) ואמר לו "הבט על הפיזיולוגיה של בניי ואמור מי מהם הוא בר המזל" יאן ענה "קוואן הוא בר המזל". דזה-קחי הביט בנמרצות ואמר בהנאה "באיזה אופן?". יאן השיב "קוואן יחלוק ארוחות עם שליטה של מדינה עד לסוף ימיו." האב הביט בחוסר נוחות, פרץ בבכי ואמר "מה עשה בני שהוא צריך להגיע לגורל כזה?" יאן ענה "כשאדם חולק ארוחותיו עם השליט, ברכות מגיעות לכל שלושת ענפיו ומקורביו, על אחת כמה וכמה לאביו ואימו. מדוע זה אתה מאסטר בוכה כשאתה שומע זאת? אתה מתנגד לרעיון של שמחה שכזו? זהו מזל טוב לבינך ואתה מחשיב זאת כחוסר מזל." דזה-קהי אמר "אווו יאן, איזו קרקע מוצקה יש לך להבטיח שזהו מזלו הטוב של של קוואן? המזל שמסתכם ביין ובשר משפיע רק על האף והפה, אך אתה אינך יודע מה תהיה התוצאה הסופית. אף פעם לא הייתי רועה, אך יש לי בפינה המערבית של ביתי טלה של כבשה. אף פעם לא חיבבתי צייד, אך שליו הטילה לי בידזה בפינה הדרום מזרחית של ביתי. אם אלו לא היו מקרי עילאיים, אז מה יכול להחשב  לכך? ביחס לבני, הייתי רודזה להעסיק דעתי בספירה הרחבה של השמיים והארץ. אני מבקש לחפש הנאתו והתענינותו ברעיון השמיים ותמיכת הארץ בנו. אינני מערבב עצמי עימו בענייני העולם, גם לא ביצירת תוכניות לטובתו וגם לא בעשיית  דברים מוזרים. אני הולך עימו בעקבות סגולות השמיים והארץ ואינני מאפשר לנו להיות מופרעים על ידי דברים חיצוניים. אני מחפש להיות עימו במצב של שיוויון נפש ולא לחשוב אילו עניינים יכולים לציין מה נותן יתרון ומה נותן החסרון. והנה אמור להגיע אלינו עתה פיצוי גס. היכן שיש הכרה מוזרה חייבת להיות התנהלות מוזרה. סכנה מאיימת – לא באמצעות חטא שלי או של בני, אלא פשוט באה מהשמיים לפי הבנתי. זה מה שגורם לי לבכות. זמן לא רב לאחר מכן דזה-קחי שלח את קוואן למדינת יאן ובדרך לשם כלאו אותו כמה שודדים. יהיה קשה למכור אותו שלם כולו, לכן הם חשבו לחתוך אחת מכפות רגליו. הם עשו כך ומכרו אותו בקחי, שם הפך להיות מפקח דרכים עבור מר קחו (שהיה אדם מכובד וכנראה פיקח על דרכי קהי ורחובותיה). כמובן שהוא אכל בשר עד לסוף ימי חייו.

ניאה-קחואה פגש את הסו-יו על אם הדרך ואמר לו "לאן אתה הולך אדוני?" "אני עוזב את יאו" הייתה התשובה. "למה אתה מתכוון?" "יאו הפך נשען כל כך על נדיבותו, עד שאני חושש שהעולם יצחק עליו והדורות הבאים יימצאו אוכלים זה את זה. היום ניתן לאסוף את בני האדם ללא קושי. אהוב אותם והם יגיבו בחיבה, גמול להם והם יבואו אליך, שבח אותם והם יפעלו לשמח אותך. גרום להם להתנסות במה שאינם אוהבים והם יתפזרו. כשאהבה וגמול נובעים מנדבות ויושרה, רבים שוכחים מהנדיבות והיושרה ורבים מקבלים מהם רווח. וכך העיסוק ביושרה ונדיבות אינו כן והוא כמו להלוות כלים בהם בני האדם צדים ציפורים. בכל זה, האדם המחפש גמול מהעולם ומחוקיו הטבעיים בעקבות החלטותיו, כאילו ביצע בו חתך בפעולת יד אחת.  יאו יודע עד כמה יכולים בני אדם חכמים ועליונים להפיק מהעולם, אך הוא אינו יודע עד כמה הם יכולים לפגוע בו. רק מי שעומד מחוץ לאנשים כאלו ידע זאת."

יש מושפעים וחלשים, יש קלילים ונחפזים, יש חמדנים ונוכלים. אלו הנקראים מושפעים וחלשים לומדים מילותיו של אחד, מאסטר, אליו הם מטים בחופשיות נכסיהם. הם מרוצים מעצם הסודיות וחושבים שהידע שלהם מספיק, בעוד שאינם יודעים כי עוד לא החלו להבין ואפילו דבר אחד. זה מה שעושה אותם מושפעים וחלשים. הקלים והנחפזים הם כמו כינים על החזיר. הכינים בוחרות אזור בו הזיפים רחבים יותר ונפרדים. הן רואות בו ארמון גדול או פארק נרחב. השסעים בין אצבעותיו, הקפלים בעורו, באזור שבין הפטמות והאגן- כל אלו נראים להן כאזורי מגורים בטוחים וכמקומות בעלי יתרון למגורים. הן אינן יודעות כי בוקר אחד יניף הקצב ידיו ויפיץ את העשב, הוא ידליק אש והן והחזיר יצלו יחדיו. כך הן מופיעות ונעלמות יחד עם המקום בו שכנו ולכן נקראות קלילות ונחפזות. לגבי החמדנים הנוכלים, ניתן לקחת לדוגמא בשון. כבשים אינן חושקות בנמלים, אך הנמלים חושקות בבשר כבשים והרי הוא מוערך. הייתה הערכה להתנהלות שון והעם היה מרודזה ממנו וכששינה התנגדותו שלוש פעמים, כל אחד מהמקומות הפך לעיר בירה.כשהגיע לערבות טאנג היו לו מאה אלף משפחות עימו. כשיאו שמע על מעלותיו ויכולותיו של שון, הוא נתן לו אדמה חדשה שאינה מיושבת ואמר "אני מצפה לתועלת אותה יביא בואו". כששון הגיע לאזורו החדש, שנותיו התקדמו והאינטלגנציה שלו דעכה. הוא לא יכול היה למצא מקום למנוחה או לבית. זו דוגמא לחמדנות  ולסורר.

לכן בניגוד לכל אלו האדם הרוחני אינו אוהב את נהירת ההמון אליו. כשההמון מגיע, הוא אינו מסכים וכשאינו מסכים אין תועלת בהגעתו. אף יותר מכך, אין אף מעטים שהוא מקרב אליו ואין מעטים שהוא מרחיק ממנו. הוא שומר סגולותיו בחיבוק קרוב ובחום מזין את רוח ההרמוניה, על מנת להיות בהתאמה עם כל בני האדם. הוא נקרא אדם האמת. הוא מניח בצד אפילו את ידע הנמלה. תכונותיו הן כמו של הדגים. ראיתו היא מה שעיניו רואות. שמיעתו היא של אוזניו. תודעתו נשלטת על ידי פעילותו הכללית. בהיותו כך, מסלולו ישר ומאוזן כאילו סומן על ידי קו. כל שינוי בו, בא בהתאם למקרה.

אדם האמת של ימי קדם חיכה למקרים שיפעלו כחלק מארגון השמיים ולא ניסה על ידי מאמצים אנושיים לקחת מקומם של אלו.אדם האמת של קדם, פעם הביט על הצלחה כחיים ועל כישלון כמוות ופעם על כישלון כחיים ועל הצלחה כמוות. פעולתה של תרופה תדגים זאת- קיים ארס-הנזיר, הקיאה קאנג, פרי הטריבולוס ושורש סין. לכל אחד מהם יש זמן ומקרה בו הוא העליון מבין הצמחים האלו. אך לא ניתן לציין כל אחד מהם בניפרד. קאו-קיאן עצר למנוחה על גבעת קוואי קהי עם שלושת אלפי חייליו על מעילי העור שלהם ושריונם. השר שלו קונג, ידע כיצד ניתן לשמר את יואה ההרוסה, אך לא ידע את הגורל העצוב אותו הוא אוגר. שהרי נאמר "לעין הינשוף יש את היכולת המתאימה; לרגל העגור יש את הגבול הנכון לה, ואם נחתוך ממנה נפגע בכושרה"; והרי נאמר עוד בנוסף, "כשהרוח עוברת מעליו, נפח הנהר יורד וכך גם כשהשמש עוברת מעליו. אבל אם תתן לשמש ולירח לשמור יחדיו על הנהר, הוא לא ירגיש כל פגיעה במעשיהם – הוא תלוי בנחלים שלו וזורם לו. כך מים עושים תפקידם לאדמה, בדיוק מוחלט, כך גם הצל לחומר ודבר אחד לאחר. לכן יש סכנה בכח המראה שבעיניים, בשמיעה שבאוזניים ובמחשבה הבלתי מסודרת שבתודעה. אכן יש סכנה בקיום כל כוח, אשר האדם שומר ומקבע בתוכו. כשהסכנה הגיעה לראש לא ניתן להסיטה והאסון מנצח, הולך וגובר. החזרה מכך למצב בטחון, תהיה תוצאה של מאמץ גדול וההצלחה יכולה להתרחש רק לאחר זמן רב. כל זאת ובני האדם עדיין נותנים חשיבות לכוח הנחישות שבהם, כאילו הייתה הדבר היקר בשבילם לשמירה. האין זה עצוב? בדרך זו יש הרס של מדינות וטבח אין סופי של תושבים. כל זאת כשאף אחד אינו מסוגל לשאול כיצד זה קורה.

לכן כף רגלו של אדם על הארץ דורכת על חלל קטן, אבל כשהוא הולך למקום שלא היה בו אף פעם הוא צועד למרחק גדול ללא בעיה. הידע שלו קטן, אך כשהוא הולך להיכן שאינו מכיר, הוא מגיע לדעת את מה שהתכוונו בשמיים. הוא יודע שיש בכך את האיחוד הגדול, המסתוריות הגדולה, המאור הגדול, המעצב הגדול, המקשר הגדול, האמת הגדולה, הקובע הגדול. כך הופך הידע שלו שלם. כמו האיחוד הגדול הוא מבין אותם, כמו המסתוריות הגדולה הוא פורש אותם, כמו המאור הגדול הוא מתבונן בהם, כמו המעצב הגדול הוא בשבילו הגורם להכל, כמו המקשר הגדול, הוא רואה בכל הקיים התגלמותם, כמו האמת הגדולה הוא בוחן אותם, כמו הקובע הגדול הוא מחזיק אותם בהידוק.

וכך, השמיים בשבילו הם הכל. התאמה להם היא החוכמה הבהירה. אי הבהירות היא הציר סביבה הם  סובבים, בה מתקיימת ההתחלה. כך הם הדברים וההסבר שלהם הוא כאילו אין הסבר, הידע שלהם הוא כאילו לא היה ידע בהתחלה. בהתחלה הוא אינו יודע, אך לאחר מכן הוא יודע. בחקירותיו אין הוא צריך לשים לעצמו גבולות, אך עדיין הוא אינו יכול להיות ללא גבולות. פעם נוסק ופעם צולל ואז מחליק מאחיזתו, הדאו הוא מציאות, אינו משתנה עכשיו, בדיוק כמו בימי קדם, ולעולם ללא פגם- הלא יכול הוא להקרא המצגת הגדולה וההתרחבות הגדולה? מדוע שלא נחקור לעומקו? מדוע שנהיה נבוכים לגביו? על ידי הדבר שאינו מביך אותנו, בואו ונסביר את הדבר שמביך, עד אשר נפסיק להיות נבוכים, כך אולי נגיע לחופש הגדול מכל מבוכה.

פרק 25 : זה-יאנג

זה-יאנג נסע לקהו. אי-קיא (יליד קהו, מטפל בחצר המלוכה) סיפר למלך עליו ולפני שהמלך אישר לו ראיון עימו, הוא עזב וחזר לביתו. זה-יאנג הלך לפגוש את וואנג-קוו (שהיה פקיד מוערך בקהו) ואמר לו "מאסטר מדוע אינך מציין אותי מפני למלך?" וואנג-קוו ענה "אינני מתאים לעשות זאת, לא כמו קונג-יואה הסיו (שהיה מתבודד, אך הקפיד לבלות בחצר המלוכה)". "איזה מן אדם הוא?" המשיך זה-יאנג והתשובה הייתה "בחורף הוא צד בחנית צבים בנחל הקיין ובקיץ הוא נח באזורים המוצלים שעל ההר. כשהעוברים ושבים שואלים אותו למעשיו שם, הוא אומר "זהו משכני". מאחר ואי-קיא לא הצליח לגרום למלך לרצות לראותך, אני בטוח כי לא אוכל לעשות זאת, הרי אינני משתווה לו. אישיותו של אי-קיא כזו – אין לו כל סגולה אמיתית אך ברשותו הידע. אם אינך נכנע לו לגמרי, אך נותן להשפעה הרוחנית שלו לפעול, תמצא עצמך מאוכזב ומתחת לעשירים והמכובדים. עזרתו לא תהיה בעלת סגולות ותמעיט מסגולותיך. יהיה זה כמו לערום על עצמך בגדים באביב על מנת להגן מפני הקור, או להביא את רוח החורף הקרה, כדי להגן על עצמך מפני חום הקיץ. למלך קהו מראה מתנשא ונוקשה. אין הוא סולח לאלו שפוגעים, הוא חסר רחמים כמו טיגריס. רק אדם בעל דיבור נינוח וסגולות נכונות יכול לכופפו ממטרתו.

אך האיש הנאור (הכוונה לקונג-יואה סיו) כשהוא נשאר באלמוניותו, גורם לבני משפחתו לשכוח מהעוני. כשהוא מתקדם למעמד בעל השפעה, הוא גורם למלכים ודוכסים לשכוח מדרגתם ומשכרם והופך אותם לצנועים. כשהוא עם היצורים הנחותים, הוא חולק עימם את הנאתם וכך הם נהנים יותר. עם בני אדם אחרים הוא שמח באחוות הדאו ושומר עליו בתוכו. לכן למרות שאינו מדבר, הוא נותן להם ללגום מההרמוניה של רוחו. בכך שהוא נשאר עימם, הוא משנה אותם עד שהם מרגישים כמו ילדים עם אביהם. הוא מבקש לחזור להיות בדד בתודעתו וזוהי התוצאה של המפגשים שלו עימם. כל כך נרחבת השפעתו על דעת בני האדם, ולכן אני מייעץ לך לחכות לקונג-יואה הסיו.

הנאור מבין את הקשר בינו לבין האחרים, הוא יודע שיעשוהו חלק מהם, אך אינו יודע כיצד הדבר קורה, הוא קורה מטבעו. כשהוא ממלא את המוטל עליו, הוא פשוט הולך בעקבות השמיים. בעקבות דרכו זו, בני האדם רואים בו נאור. אם מטרידים אותו בנוגע לכך שהידע שלו אינו מספיק, הוא כמעט ואינו עושה דבר. אם כך מדוע הוא נאור? כשהנאור נולד עם כל מעלותיו, הרי אלו האחרים הרואים זאת אצלו. אם הם לא היו אומרים לו, הוא לא היה יודע שהוא מתעלה מעליהם. כשהוא יודע זאת, הוא כמו שאינו יודע זאת. כשהוא שומע זאת, הוא כמו שאינו שומע זאת. מקור הנאתו מכך אין-סופי והערצת הציבור אותו גם היא אין-סופית. כל זאת קורה בטבעיות.

כשאדם רואה מרחוק את עירו העתיקה ואת ארצו העתיקה, הוא מרגיש סיפוק מהנה. אומנם הן מלאות גבעות וצמחו בהן יותר מדי עצים וצמחים וכשהוא נכנס הוא מגלה עשירית ממה שהוא מכיר, אך עדיין הוא מסופק. על אחת כמה וכמה הוא כך כשהוא רואה את שכבר ראה, ושומע את ששמע. כל זה בשבילו כמו מגדל בגובה שמונה אמות, המוצג לפני כל בני האדם.

השליט זאן הסיאנג (שליט נאור) היה אובססיבי בעניין העקרון המרכזי העגול סביבו כל הדברים חגים (הייו והיאנג – הטאי ג'י), ובאמצעותו יכול היה ללכת עימם עד לשלמותם. הוא צירף אותם אליו מבלי שהיה להם סוף או התחלה ופעולתו זו, הייתה בלתי תלויה בתנודות או בזמן. יומיום הוא היה עד לשינויים החלים בהם, בעוד הוא אינו עובר שינויים. אם כן מדוע לא נח לו בכך? אם אנו מנסים לאמץ את השמיים כמאסטר שלנו, איננו יכולים בעצמנו לעשות זאת. מאמץ שכזה ישים אותנו נחותים ביחס לכוחם של הדברים. אם אדם פועל בדרך זו, מה כבר ניתן לומר עליו? הנאור לעולם אינו חושב על השמיים ולא על בני האדם. אין הוא חושב לקחת יוזמה, בטח שלא כלפי דבר חיצוני לו. הוא מתקדם עם גילו, ואינו משתנה או נכשל. למרות כל המושלמות שבמעשיו הוא אינו מוטש. לאלו הרוצים להיות כמוהו, איזו עוד דרך יש לצעוד מלבד זו?

כשטאנג קיבל על עצמו את מושכות השלטון הוא לקח את מאן-יין טאנג-האנג להיות לו למורה. הוא הלך בדרכו אך לא נתן לו למנוע ממנו דברים, כך הוא הצליח ללכת בעקבות דברים עד להשלמתם. למאסטר היה שמו המכובד, אך שם זה לא היה אלא מיותר מול חוקיו, ומאפייניה הדו-צדדים של ממשלתו היו גלויים לכל (הם היו גם אנושיים וגם שמיימים). אמרתו של קונג-ני "תן למחשבותיך משימות קיצוניות" הייתה לו דימוי לחובתו של מאסטר. יונג-קהאנג אמר "הוצא את הימים ולא יהיו שנים, ללא הפנימי לא יהיה החיצוני".

המלך יונג ממדינת וואי כרת ברית עם המרקיז טייא- מאו ממדינת קהי, אשר מאוחר יותר הפר אותו. המלך כעס ורדזה לשלוח אדם להתנקש בחייו. כששר המלחמה, קונג-סאן יאן, שמע על כך, הוא מייד הפך נבוך ואמר למלך "אתה שולט על עשרת אלפים ככרות, ואתה רודזה לפעול נגד אויבך באמצעים של אדם פשוט. אני מתחנן אליך, תן לי, יאן, מאתיים אלף חיילים ואנו נתקוף אותו בשבילך. אקח בשבי את אנשיו ופקידיו ואוביל את שווריו וסוסיו, אצית אש בתוכו שתשרוף את עמוד השדרה שלו. אצור סערה בעיר הבירה שלו וכשהוא יברח בבהלה, אכה בגבו ואשבור את עמוד השדרה שלו". קי-דזה (שהיה פקיד ממשל) שמע על עדזה זו והתבייש בה. הוא פנה למלך ואמר לו "בנינו לעיר בירתנו חומה בגובה שמונים אמה, והעבודה הושלמה. אם היום נפיל אותה, יהיה זה מהלך מייסר וכואב לאסירים הבונים. זה כבר שבע שנים שכוחותינו בחוץ, זהו בסיס להתרופפות השלטון. יאן הציג אי-סדר, אין צורך להקשיב לו". הווא-דזה (פקיד ממשל) שמע על כך ומייד התנגד. הוא פנה למלך ואמר לו "האדם בעל המיומנות לומר "תקוף את קהי" יביא אי-סדר, והאדם שמיומנותו תביא אותו לומר "אל תתקוף" גם יביא אי-סדר. זה שיגיד כי היועצים לתקוף את קהי או לא לתקוף את קהי שניהם יביאו לא-סדר, גם הוא יביא לאותה תוצאה". המלך אמר "אם כן מה עלי לעשות?" התשובה הייתה "אתה צריך רק לחפש את שלטון הדאו בעניין."

הוי-דזה ששמע על היעוץ שקיבל המלך, הציג בפניו את טאי זין-זאן (שנחשב לאדם בעל מחשבה) וזה אמר למלך "יש ייצור ששמו חילזון, האם אדוני המלך מכירו?" "כן אני מכירו" אמר המלך. "על קרנו השמלית יש ממלכה ששמה פרובוקציה, ועל השניה יש ממלכה ששמה טיפשות. שתי הממלכות האלו כל הזמן מתאמצות לשמור על הטריטוריה שלהן ונלחמות. מספר הגוויות הנופלות על הקרקע גדול ביותר. אם בצד אחד הצבא מובס ונופל הוא חוזר מאושש אחרי חמישה עשר ימים." המלך אמר "פווווּ אלו דברי סרק!" השני המשיך "עבדך מבקש להראות לכבוד מלכותו את משמעותו האמיתית. כשכבוד מלכותו חושב על המרחב- צפון, דרום, מזרח, מערב, מעלה ומטה, האם אתה יכול להגביל אותו?" "אין לו גבול?" ענה המלך. האורח ענה "כבוד מלכותך יודע כיצד לתת לתודעתו לנוע בדבר שאין לו גבול, ובהשוואה לכך, הלא זה נכון שאין חשיבות לשאלה האם הממלכות המתקשרות בינן לבין עצמן אכן קיימות?" "אכן כך" ענה המלך וטאי זין-זאן סיים באומרו "בין הממלכות האלו, שמתרחבות זו אחר זו, נמצאת ממלכת וואי, בוואי קיימת העיר ליאנג, ובליאנג אתה כבוד מלכותו. האם אתה מוצא הבדל בינך לבין המלך של מדינת טיפשות?" והמלך ענה "אין הבדל." בכך עזב האורח, בהשאירו את המלך מבולבל, כאילו איבד עצמו. לאחר שעזב האורח, נכנס הוי-דזה והמלך אמר לו "זר זה, אדם גדול הוא. איש נאור רגיל, אינו משתווה לו." הוי-דזה ענה לו "אם נושפים לתוך חליל יוצא צלילו הנעים, אם נושפים לתוך נדן של חרב, לא יוצא אלא צליל חירחור. יאו ושון הן מושא להערדזה אצל בני אדם, אך אם תתן לטאי זין-זאן לדבר עליה,ן תשמע אך צליל חירחור."

כשקונג-ני (קונפוציוס) הלך לקהו, הוא התגורר בביתו של מוכר קונג'י (תבשיל אורז סיני) על גבעת הנמלים. על גג בית השכנים הופיעו בעל ואישה והיו איתם גם המשרתים גבר ואישה. דזה-לו אמר "מה עושים שם אנשים אלו, נאספים כך כפי שאנו רואים?" קונג-ני ענה לו "אדם זה הוא תלמידם של הנאורים. הוא קובר עצמו בין בני האדם ומתחבא בין השדות. מוניטין הפף אצלו לחסר ערך, אך אין גבול למטרות אותן הוא מוכיר בליבו. אומנם הוא מדבר עם פיו, אך לעולם אינו אומר מה בליבו. יתרה מכך, הוא משתנה עם הגיל, אך תודעתו בזָה לחבור אליו. ניתן לומר עליו שהוא אדם השוכב נחבה בקרקעית המים, היכן שהאדמה יבשה." דזה-לו ביקש ללכת ולקרא לו אך קונג-ני אמר "עצור, הוא יודע שאני מבין אותו כהלכה, הוא יודע שהגעתי לקהו, והוא בטוח שאני פה על מנת לשכנע את המלך לקרא לו לחצרו. הוא גם יודע שקל לגרום לי לדבר. מאחר וכזה אדם הוא, הוא יהיה נבוך לשמוע אדם מוערך בעל לשון מתחנפת. עד כמה וכמה יובך להגיע בעצמו לראותו." דזה-לו בכל זאת הלך לבית השכן לראותו אך מצא את הבית ריק.

סוהר הגבול של קהאנג-וו שוחח עם דזה-לאו ואמר "אסור ששליט ינהל ממשלתו כמו חקלאי המשאיר את הרגב שלו שלם, אסור לו להתנהל עם בני עמו בחוסר אחריות כמו חקלאי המושך את הנבטים. בעבר כשחרשתי את שדות התירס שלי, השארתי את הרפש שלי שלם וכך קרה שהיבול שלי לא היה מספק; ניקשתי והרסתי הרבה מהצמחיה הטובה, כך שבסוף נשאר לי מעט יבול לקצור. בשנים שלאחר כבר שיניתי את המתודות שלי, חרשתי לעומק ובזהירות כיסיתי את הזרעים. הקציר שלי היה עשיר ושופע כך ששנים היה לי יותר מאשר יכולתי לאכול." כשג'ואנג -דזה שמע על דבריו הוא אמר "בימים אלו בני האדם מתייחסים לגופם ומטפלים בו לפי תאורו של סוהר הגבול קהאנג-וו. הם מחביאים מעצמם את השמיים שניתנו להם, הם אינם דואגים לטבעם הנכון, הם מכחידים את תחושותיהם הנכונות ונותנים לרוחם למות- הם מזניחים עצמם בין התנהגויות הכלל. כך, בהתייחסם לטבעם כמו החקלאי שמזניח את הרגב שלו על האדמה, התוצאות הבלתי חוקיות (מבחינת חוק השמיים)  שנובעות מסלידותיהם ואהבותיהם הופכות להיות טבעם. המרווה, קני הסוף, החיפזון, אשר נראים בהתחלה כאילו צומחים על מנת לתמוך בגופנו, משמידים אט-אט את טבענ, והוא הופך להיות ערב רב של פצעים שחייבים לצאת החודזה, עם גלדים וכיבים, שמפרישים חומר נוזלי, כתוצאה מהחום הפנימי. כך הדבר."

פו-קו למד עם לאו-טאן (לאו דזה) וביקש ללכת לטייל. לאו-טאן ענה "הרי מקום אחר הוא כמו כאן." הוא חזר על בקשתו ולאו-טאן ענה "לאן תלך תחילה?" "אתחיל בקחי" ענה התלמיד. "כשאגיע לשם אלך לראות את הפושעים שהוצאו להורג. בידיי ארים אחד מהם, אעמידו על רגליו, בגלימתי אעטוף אותו, ובאותו הזמן אפנה לשמיים ואספיד את גורלו באומרי "בני, בני, אתה היית אחד מהראשונים שסבלו מהאסונות שאמללו את העולם." לאו-טאן השיב "הרי נאמר "אל תשדוד. אל תהרוג." אך כשעולים רעיונות התהילה והבושה, אנו רואים תוצאותיהן של רעות אלו. בצבירת נכסים וממון אנו רואים את תוצאות המאבק והתחרות. עכשיו, אם תניח זה מול זה את הדברים שמדאיגים את בני האדם; אם תאגוד את הדברים הגורמים להם להאבק ולהתחרות זה בזה; אם תעמיד את אישיותם בחרדה שכזו, כך שלא תהיה להם מנוחה ורגיעה, הרי אפילו אם תייחל שלא יגיעו לסופם של פושעים אלו, משאלתך תוכל להשתחרר?

בני האדם (והשליטים) הנעלים של קדם, ראו את הצלחת שילטונם במצבו של העם ואת כשלונו בתוכם;  שהנכון עם העם והשגוי בהם. עד כדי כך היה, שאם אדם אחד אפילו איבד את חייו, הם פרשו ולקחו את האשמה עליהם.  היום מאידך אין הדבר כך. שליטים מסתירים את רצונותיהם, ושומרים לידם את אלו שלא חושבים שהם טיפשיים. הם דורשים את הקשה ביותר ומגנים את אלו שאינם רוצים לקחת אותו על עצמם. הם כופים מטלות כבדות ומענישים את אלו שלא עומדים בהן. הם דורשים מבני אדם ללכת רחוק ומוציאים אותם להורג כשאלו אינם מסוגלים להשלים את המרחק. כשבני האדם יודעים כי יכולתם לא תהיה מספקת, הם נאלצים לרמות. כשהשליטים מפגינים כזו צביעות באופן יומיומי, כיצד הפקידים והעם לא יהיו צבועים? חוסר בכוח מוביל לצביעות, חוסר בידע מוביל לרמייה, חוסר באמצעים מוביל לגניבה. במקרה שכזה כיצד ניתן להאשים את הגנב והשודד?"

כשפו קו-יו היה בשנת השישים לחייו השתנתה זווית ראייתו (היות והיה חבר של קונפוציוס הלך בדרכו וכנראה ששינה השקפותיו לכיוון הדאואיזם). מאז ומתמיד ראה בהשקפותיו כנכונות, עכשיו הוא לא מפסיק לגנותן ולראות אותן כשגויות. הוא לא ידע כי הדברים להם היום הוא קורא נכונים, הם אינם הדברים להם קרא במשך חמש שערה שנים שגויים. לכל הדברים יש את החיים הנגלים לעיננו, אך איננו רואים את שורשם. יש להם את מסלולם אך איננו יודעים מאיזו דלת יצאו לדרכם. בני האדם מעריכים מאוד את הדברים הנמצאים בספרת הידע שלהם, אך הם אינם מכירים בתלותם בדברים שאינם בתוך ספירה זו, אותם דברים שיכולים להיות הידע האמיתי שלהם – האין זהו מקרה של תסבוכת? אהה! אהה! לא ניתן לברוח מדילמה זו. כך הדבר!כך הדבר!

קונג-ני פנה להסטוריונים הגדולים טה-טהאו, פו קהאנג-קהיין וקהי-וואי ואמר "הדוכס לינג מוואי היה כל כך מכור לשתיה ולשפע החושים, עד שלא התייצב לממשלת מדינתו. כך כך עסוק היה בצייד עם רישתו וקשתותיו, עד שהוא נמנע מלפגוש את הנסיך. מדוע אם כך זכה לכינוי לינג (זהו כינוי לאחר המוות, אינו רע ולפעמים טוב)? טה-טהאו ענה לו "לא היה זה קשור לאף אחד מהמקרים הללו." פו קהאנג-קהיין אמר "לדוכס לינג היו שלוש פלגשות איתן נהג להתרחץ באותו אמבט. פעם אחת הגיע אליו שהי-זהייו עם מתנות מחצר הקיסר, הוא אמר למשרתים לעזור לשליח להביא את המתנות. כל כך מושחת הוא היה במקרה הזה, אך כשראה אדם בעל ערך הוא העריך אותו מאוד. לכן נקרא הדוכס לינג." קהי-וואי אמר "כשהדוכס לינג מת וישבו על מנת לקבל מסרים מהאלים, האם לקבור אותו בקבר הישן של הבית, התשובה הייתה שלילית. כשישבו והציעו לקבוא אותו בשה-קהיו, התשובה הייתה אוהדת. בהתאם לכך הם חפרו שם לעומק כמה פתומים (יחדית אורך השווה בערכה לכמאה שמונים ושלושה סנטימטרים) ומצאו ארון קבורה עשוי אבן. לאחר ששטפו אותו ובדקו אותו בקפידה, הם מצאו עליו כתובת האומרת-

"קבר זה לא יהיה פנוי לדורות הבאים

הדוכס לינג רכש אותו לעצמו"

כך שהכינוי לינג הוכן לדוכס משכבר המים, אך מדוע ששני אלו ידעו זאת?"

שאו-קחי (ידע קטן) שאל את טאי-קונג טיחאו (הכללי הגדול ויוצר הרמוניית הצדק) "למה אנו מתכוונים כשאנו אומרים "הסיפור על הכפרים הקטנים והכפרים?" התשובה הייתה "הכפרים הקטנים והכפרים הגדולים נוצרו על ידי האיחוד – נאמר עשרה שמות משפחה ומאה שמות פרטיים, והם נחשבים למקור הנימוס והמנהגים. ההבדלים בינהם אוחדו על מנת ליצור את מאפייניהם המשותפים ומה שמשותף להם מחלק ויוצר את ההבדלים ביניהם. אם תצביע על האיברים השונים המרכיבים את גופו של הסוס, לא יהיה לך סוס. אך כשהוא עומד לפניך וכל איבריו יוצרים את החיה, ניתן לדבר על "הסוס". כך זה, התלים והגבעות נוצרו על מנת להיות הרמות שהן, זאת מתוך הערמות האדמה שבעצמה נמוכה. כך גם נהרות גדולים כמו הקיאנג וההו, שגדולתם באה מתוך איחוד המים הקטנים הנמצאים בהם. באותו האופן, האדם הגדול מפגין את רגישותו לאדם הממוצע, מתוך איחוד כל האישיויות הנמצאות בתוכו. כך, כשרעיונות חיצוניים מגיעים למחשבתו, למרות שיש לו את נקודת המבט המקובלת בעיניו, הוא אינו מחזיק בה כצר אופקים. וכשהוא מוציא החודזה את רעיונותיו, הנכונים כמובן, נקודות המבט של האחרים אינן מנוגדות

להם. לארבע העונות יש את התכונות היסודיות שלהן, אך אך אף אחת מהן אינה מתנה יחודית של השמיים, כך שהשנה יכולה להשלים את מסלולה. לחמש המחלקות המדיניות יש את מחויבויותיהן השונות, אך המנהיג אינו משוחד כלפיי אף אחת מהן, כך הממלכה בשליטה. כשרונות השלום והמלחמה שונים זה מזה, אך האדם הגדול אינו מיישם את האחד על פי הדעה הקדומה ביחס לאחר, וכך מאפייני ניהולו מושלמים. לכל הדברים יש את החוקה השונה שלהם ואת אופן הפעולה השונה, אך הדאו המכוון אותם, משוחרר מכל שוחד כלפיהם ולכן גם אין לו שם. היות ואין לו שם, הוא אינו עושה דבר. היות ואינו עושה דבר, אין דבר שאינו עושה.

לכל עונה יש התחלה וסוף; לכל תקופה יש את השינויים שבה והתהפוכות שבה; יסורים ושמחה מתחלפים לפרקים; הנה נקודת מבטנו מתנגדת ובכל זאת לאחר זמן מה אנו עלולים להסכים עם התוצאה; הנה אנו מתעקשים על נקודת מבטנו ומביטים על הדברים בשונה מהאחרים ובעודנו מנסים לתקן אותם, אנו טועים בעצמנו. ניתן להשוות את המקרה לבידזה גדולה, בה כל הצמחיה המגוונת מוצאת מקומה, או שאנו יכולים להביט עליו כמו על גבעה גדולה, בה עצים וסלעים נמצאים על אותה הטרסה. זה יכול להיות התאור של הדבר אליו מתכוונים כשאומרים "הסיפור על הכפרים הקטנים והכפרים הגדולים".  

שאו קיה אמר "האם מספיק לקרא לזה ביטוי של הדאו?" טאי-קונג טיהאו אמר "אין זה כך. אם נחשב את מספר הדברים, הרי שהם לא יותר מעשרת אלפים. כשאנו מדברים עליהם כ"מספר הבלתי מוגדר של הדברים", אנו פשוט משתמשים במספר הגדול הזה, על מנת שנוכל לתפוס אותם וליעד אותם. באופן זה, השמיים והארץ הם הגדולים מכל הדברים שיש להם מבנה, היין והיאנג הם הגדולים מבין כל הכוחות היסודיים, אך הדאו משותף להם. בגלל היכולת הגדולה שלהם להשתמש בדאו או בדרך, באפשרותם לקרא לו "הדאו האדיר". אך איזו השוואה יכולה להיות בין זה לבין "הסיפור על הכפרים והכפרים הקטנים"? לטעון מכך שזהו ביטוי מספק לדאו, יהיה כמו לקרא לכלב ולסוס בשם זהה, בעוד ההבדל ביניהם גדול ביותר."

שאו קיה אמר "בין גבולות ארבעת נקודות הכיוון העיקריות ושישת גבולות החלל, כיצד זה שהם התחילו את יצירת כל הקיים?" טאי-קונג טיאו השיב "היין והיאנג הקרינו אור זה על זה, כיסו זה את זה, וויסתו זה את זה; ארבע העונות נתנו מקום זו לזו, יצרו זו את זו, והביאו זו את זו לקיצן. חיבה וסלידה, ההתחמקות מזה והתקרבות לאחר, כל אלו צמחו מתוך הדברים שנוצרו ועם ההבדלות הברורות. עדינות ודחיפות לחצו זה על זה, ותנועות האיחוד והפיצול נוסדו – שמות ותהליכים אלו ניתנים לבחינה, ועד כמה שהם זעירים ניתנים לתיעוד. החוקים קובעים את הסדר בו הם מביאים זה אחר זה, ההשפעה ההדדית שלהם פועלת פעם ישירות ופעם בעקיפין, כיצד זה שכשהם מתכלים הם מתחדשים וכיצד הם מסתיימים ומתחילים מחדש. אלו המאפיינים של הדברים. מילים יכולות לתאר אותם וידע יכול להגיע אליהם, אך כאן מסיתים מה שניתן לומר על הדברים. בני אדם הלומדים את הדאו אינם ממשיכים היכן שפעולות אלו מפסיקות, ואינם מנסים לחפש היכן התחילו – בכך כל דיון עליהם מסתיים."

שאו קיה אמר "קי קאן (דאואיסט ידוע) אומר כי הדאו אוסר כל פעולה וקיאה-דזה (דאואיסט ידוע נוסף) אומר כי הוא מרשה להשפיע. טענתו של מי נכונה ומי מהם חד צדדי בגישתו?" טאי-קונג טיאו ענה "תרנגולים מקרקרים וכלבים נובחים; זה דבר שכל בני האדם יודעים. אך אדם בעל תבונה גדולה ביותר אינו יכול לתאר במילים מהיכן הם נוצרו עם הבדל שכזה בקולם, הוא אינו יכול גם לחשוב מה הם היו רוצים לעשות. אנו יכולים לדקדק בנקודות קטנות אלו, שתהינה זעירות כל כך, עד שלא יהיה לנו במה לעסוק, או שתהפוכנה גדולות כל כך שלא נוכל לתופסן. "מישהו גרם לכך", "אף אחד לא עשה זאת" אבל אנו מתדיינים על הדברים, ובסוף נמצא עצמנו טועים. "מישהו גרם לכך" – כלומר היתה שם ישות אמיתית. "אף אחד לא עשה זאת" – כלומר היה רק ריק. להיות בעל שם וקיום אמיתי – זהו התנאי לדבר. לא היות בעל שם, ולא להיות בקיום אמיתי – זו ריקות וכלום. אנו יכולים לדבר ואנו יכולים לחשוב עליו, אך ככל שנדבר יותר, כך נהיה רחוקים יותר מהסימן. לידה, לפני שהיא מגיעה, לא ניתנת למניעה. מוות, כשהוא קורה, לא ניתן לעקוב אחריו. מוות וחיים אינם רחוקים זה מזה, כך מדוע הם לקחו מקומם, זאת אין מי שידע.  מישהו יצר אותם, או שלא נעשתה פעולה במקרה שלהם, זוהי רק השערה של ספק. כשאני מחפש אחר מקורם הוא מגיע עד לאין-סוף. כשאני מחפש את סופם, הוא ממשיך מבלי להפסיק. אין סוף, אי עצירה, אין מקום למילים על הדאו. התייחסות אליו כאל קטגוריה של דברים היא בעצם מקור השפה אותה הוא יוצר, או שהוא תוצאה של אי עשייה. אך הוא יסתיים כמו שהוא התחיל עם הדברים. לדאו לא יכול להיות קיום אמיתי. אם היה לו קיום אמיתי, הרי הוא לא היה נראה כאילו אין לו. השם דאו הוא מטאפורה המשמשת למטרת התאור. לומר שהוא יוצר או שאינו עושה דבר, אלו אמירות בעלות מימד אחד של הדברים, אין לכך קשר לנושא הגדול. אם מילים היו מספקות למטרה זו, בזמן של יום אחד הינו מציגים אותו. היות והן אינן מספקות, אנו יוכולים לדבר יום שלם ולהביע רק את הנושא. הדאו הוא הקיצון אליו מקשרים אותנו הדברים. לא דיבור ולא שקט יכולים להספיק על מנת להעביר את את הרעיון שבו. מחשבותינו הגדולות עליו אינן יכולות להיות מובעות – לא בדיבור ולא בשקט. 

פרק 26 : מה שמגיע מבחוץ 

את מה שמגיע מבחוץ לא ניתן לקבוע. כך היה שלונג פאנג (שהיה פקיד רם מעלה בקיאה) נהרג, פי-קאן הועלה כקורבן, הרוזן מקהי עשה עצמו משוגע, או-לאי מת, וקיאה וקאו נירקבו. שליטים תמיד מייחלים כי שריהם יהיו נאמנים, אך נאמנות זו עלולה שלא להבטיח את בטחונם האישי. שהרי וו-יון הפך למשוטט לאורך הקיאנג וקונג-האנג מת בשו, והתושבים שמרו את דמו למשך שלוש שנים, עד שהפך לג'יד ירוק. ההורים תמיד מיחלים שבניהם יהיו בעלי ערכים, אך חובתם לערכים אלו לא תבטיח את אהבתם. כך הסיאו-קי היה צריך לסבול בצערו, וזאנג-שאן באבלו.

כשעץ משופשף בעץ אחר, הוא מתחיל לבעור, כשמתכת מושמת באש היא נמסה וזורמת, כשהיין היאנג פועלים באופן משובש השמיים והארץ מבולבלים, מכך באה התפרצות הרעם ומהגשם באה האש, המאכלת עצי לוקוס גדולים. בעניין בני האדם ומצבם הגרוע- הם מתנדנדים בין שתי מלכודות, מהן הם לא יכולים לברוח; כמו גולם פרפר, אינם יכולים להשיג דבר; תודעותיהן תלויות בין שמיים וארץ; פעם מנוחמים ופעם מקבלים חמלה, הם צוללים בקשיים; רעיונות של רווח ופגיעה מתחכחים זה בזה ויוצרים בתוכם אש גדולה; ההרמוניה של התודעה מתכלה בהמון בני האדם; האינטליגנציה הירחית שלהם אינה יכולה להתגבר על האש הפנימית; כך הם נופלים עוד ועוד והמסלול בו הם צריכים לצעוד אובד כולו.

משפחתו של קוואן קו הייתה ענייה. הוא הלך לבקש הלוואה מהנציב של המרקיז של הו, אשר אמר לו "בסדר. בקרוב אאסוף את כספי המיסים מהעם ואז אלווה לך שלוש מאות אונקיות כסף – האם זה יהיה טוב בשבילך?" קוואן קאו שצף מכעס ואמר "אתמול בדרכי לכאן שמעתי מישהו קורא בקול. הבטתי מסביב וראיתי דג גובי על שביל הכרכרה. אמרתי לו "גובי מה מביאך לכאן?" הגובי ענה "אני שר הגלים בים המזרחי. האם ,אדוני, האם יש לך גלון, או אפילו כד של מים על מנת שאשאר בחיים?" עניתי לו "כן. אני הולך לדרום לפגוש את המלכים של וו ויואה, כך שאוכל לחפור נחל ולהובילו אליך. האם זה יהיה טוב בשבילך?" הגובי נשטף זעם ואמר "איבדתי את היסוד הנכון לי, כרגע אני כאן ואיני יכול לעשות דבר למען עצמי. אם הייתי יכול להשיג גלון, או אפילו כד של מים, יכולתי להשאר בחיים. עשה את מה שאתה מציע ויותר טוב שתחפש אותי בשק הדגים היבשים."

אחד מבניו של הדוכס ממחוז זאן שבמדינת קהו השיג לעצמו כרס גדולה, חבל שחור וחזק, וחמישים שוורים צעירים שישמשו כפתיון. הוא הלך להר קוואי קהי וזרק את החבל לים המזרחי. הוא עשה כך בוקר אחר בוקר ובמשך שנה שלמה לא טפס דבר. בסוף התקופה טפס דג גדול את הפתיון וצלל מטה תוך שהוא מושך את הכרס עימו. אחר כך הוא עלה לקו המים במשב פתאומי, מנפנף בסנפירו עד שגלים לבנים התרוממו כמו גבעות והמים הצליפו בזעם. הרעש היה כמו של שדונים ורוחות והפיץ פחד למרחק של אלף לי. הנסיך שתפס דג כה גדול, חתך אותו לפלחים ויבש אותם. מנהר הקהחא ולכל עבר, מזאנג וו (היכן ששון נקבר) ועד לצפון, לא היה אחד שלא אכל מהדג. אחר כך, למשך דורות, מספרי סיפורים בעלי יכולות מועטות, חזרו על הסיפור בתדהמה. אם הנסיך היה הולך בדרכו עם חבל דק ומגיע לבריכות ותעלות, והיה מחכה לדגי מינו וגובי, היה קשה לו לטפוס דג גדול. אלו המלבישים עצמם בסיפורים קטנים על מנת להשיג חיבה מהנכדים, רחוקים מלהיות אנשים עם הבנה גדולה. לכן, זה אשר לא שמע על הסיפור מזאן, אינו מתאים לקחת חלק בממשלת העולם, הוא אף רחוק מלהיות כזה.

כמה ליטרטים, תלמידים של שירי הלל וטקסים, פירקו תל עפר שהיה מעל לקבר. הבכיר מביניהם אמר לאחרים "יום עולה מהמזרח, כיצד אתם מתקדמים?" הצעיר מביניהם ענה "עוד לא פתחנו את מעילו ואת החצאית, אך יש פנינה בפיו. כפי שנאמר בשירי הלל –

"התבואה הירוקה בוהקת

גדלה לכדי תל

כשעזב, לא וויתר הוא על דבר

מדוע כשהוא מת, החזיק פנינה בפיו?"

מיד אחר כך הם אחזו במספרים ותלשו את הזקן, בעוד הבכיר הכניס פיסת פלדה משובחת לסנטר והפריד בהדרגה בין הלסטות, על מנת שאלו לא יפגעו בפנינה.

תלמיד קרוב של לאו לאי-דזה (מורה דואיסט) היה בחוץ ובעודו אוסף עצים לאש, הוא נפגש עם קונג-ני. כשחזר הוא אמר למאסטר שלו "יש שם אדם שפלג גופו העליון ארוך וזה התחתון קצר. יש לו גיבנת קטנה ואוזניו מאוד מאחור. כשמביטים עליו הוא נראה עסוק בכל ענייני ארבעת הימים, אינני יודע בנו של מי הוא." לאו לאי-דזה אמר "זהו קהיו, קרא לו לכאן. כשקונג-ני נכנס הוא אמר לו "קהיו, הנח בצד את יהירותך ואת אוזניי החוכמה שלך והראה עצמך באמת כאדם נעלה."

קונג-ני קד קידה, נסוג לאחור ולפתע, בהחלטיות שינה יחסו ושאל "האם העניין אותו אני רודף הוא מתקדם מאוד?" לאו לאי-דזה ענה "אינך יכול לתאר את הסבל שגורם הדבר ובעקשנות אינך מתייחס לרשעות הגדולה בו. האם זה בכוונה שאתה עושה עצמך חסר שמחה? או שפשוט אין לך את היכולת להבין את המקרה? מטרתך העיקשת, לגרום לבני האדם להצטרף לאושרך, היא הבושה של חייך. תהליך של אדם בינוני. אתה תוביל בני אדם בתהילתך, תחבר אותם אליך על ידי אמונתך היסודית ואז תהלל את יאו ותבוז לקיאה. עדיף שתשכח את שתיהן ותכה את נטייתך להלל. אם תהרהר על כך, תראה כי דבריך אינם עושים דבר פרט לפגיעה. פעולתך היא טעות מוחלטת. החכם הגדול מלא בהתלהבות ובהססנות בלקיחת כל דבר. לכן הוא תמיד מצליח. אך מה אומר למען פעולתך? בסופו של דבר היא כולה העמדת פנים.

השליט יואן של סונג חלם פעם בחצות, שגבר בעל שער ארוך פרוע, מציץ עליו מהדלת הצדדית. הגבר אמר לו "באתי ממעמקי הפיקוד של קיאן הנקי, בדרכי להגיע אל הרוזן של הו, אך הדייג יון-זו תפס אותי". כשהשליט יואו התעורר, הוא קרא למגד העתידות על מנת שתפרש את החלום וזו אמרה לו "זהו צב נהדר". הוא נתן הוראה לזמנו לחצר. כך למחרת הופיע האיש והשליט אמר "מה תפסת לאחרונה בדייג?" התשובה הייתה "תפסתי ברשת צב לבן נקי וגדול." "הבא את הפלא לכאן" אמר השליט. כאשר הוא הגיע, השליט חשב כמה פעמים להרגו וכמה פעמים לשומרו. היו לו ספקות במחשבותיו. הוא שוב קרא למגדת עתידות וקיבל את התשובה, כי להרוג את הצב לשימוש בגילוי עתידות, יביא לו מזל טוב. בהתאם לכך הם חתכו את היצור וניקבו את שריונו בשבעים ושניים מקומות. לא הייתה אפילו אמרת חיזוי אחת שנכשלה. קונג-ני אמר "הצב הרוחני יכול היה להראות עצמו בחלום של השליט יואן, אך לא יכול היה לחמוק מרשתו של יו זו. חוכמתו יכלה להגיב לשבעים ושניים חורים מבלי להיכשל באף אמרה על העתיד, אך הוא לא יכול היה להימנע מהייסורים, כשהוציאו את מעיו החודזה."

אנו רואים בכך שחוכמה אינה מגיעה ללא הסכנה שבה ושאינטליגנציה רוחנית אינה מגיעה לכל דבר. לאדם יכולה להיות החוכמה הגדולה ביותר, אך יש הרבה בני אדם הזוממים נגדו. דגים אינם מפחדים מהרשת אך הם מפחדים מהשקנאי. שים בצד את חוכמתך הקטנה, וחוכמתך הגדולה תהיה צלולה יותר. הפטר ממיומנותך והיה מיומן בטבעיות. ילד, כשהוא נולד אינו צריך מאסטר ובכל זאת הוא מקבל יכולות דיבור, רק מתוך כך שהוא נמצא בין אלו המסוגלים לדבר.

הוי-דזה אמר לג'ואנג -דזה "אתה אדוני מדבר על מה שאינו בר שימוש" התשובה הייתה "כשאדם יודע מה אינו שימוש, הרי רק אז אתה יכול לדבר איתו על מה ששימושי. למשל כדור הארץ, הוא בוודאות גדול ורחב, אך האדם משתמש רק בפיסת קרקע המספקת את כף רגלו. מאידך, אם היה נעשה  פלח לצד כף רגלו, כזה שהיה מגיע עד לנחלים הדזהובים, האם היה יכול להשתמש בו?" הוי דזה ענה "לא, הוא לא היה יכול להשתמש בו." ג'ואנג דזה אמר "אם כך חוסר השימושיות של הדבר שאינו שימושי, ברור עכשיו."

ג'ואנג -דזה אמר "אם לאדם יש יכולת ליהנות מעצמו בכל דרך, האם ניתן למנוע ממנו לעשות זאת? אם אין לו יכולת זאת, האם יכול הוא ליהנות מעצמו כל כך? יש את אלו שמטרתם היא נטייתם להסוות עצמם ויש את אלו שמעשיהם לא ישאירו עקבות. אבוי. שניהם משתמטים מהמחויבות של ידע מושלם וסגולות גדולות. אלא נופלים ואינם יכולים לשקם עצמם. הראשונים ממהרים כמו אש ואינם מתחשבים במה שהם עושים. אומנם בני האדם עוזרים זה לזה בכל מה שקשור ליחסי שליט ובעל תפקיד, אך זה מחזיק לזמן קצוב. עם שינוי הזמן, האחד לא יוכל להביט על השני בהתנשאות, שהרי נאמר "האדם המושלם אינו משאיר עקבות לפעולתו".

כיבוד הזמן העתיק, תיעוב הזמן הנוכחי, אלו מאפיינים של הלמדנים (של קונג-ני). אך אפילו תלמידיו של קיה-וואי צריכים להביט על התקופה הנוכחית. אך מי יכול לחמוק ממסלול הזמן הנוכחי? רק האדם המושלם יכול ליהנות מעצמו בעולם, לא להיות מוסט מהנכון, להתאים עצמו לאחרים ולא לאבד עצמו. הוא לא לומד שיעוריהם, הוא רק לוקח מהם רעיונות למחשבתו. הוא אינו רואה בהם שונים משלו.

זו העין החודרת שנותנת ראיה צלולה; האוזן החדה, שנותנת שמיעה מהירה; האף המבדיל שנותן את ההנאה מטעמים; התודעה הפעילה' שנותנת ידע והידע הרחב שמכיל את הסגולות. בכל מקרה אי-קשר עם החוץ, רודזה להיות מעורפל. ערפול יוצר עצירה, עצירה ממשיכה ללא הפסקה. עוצרת כל התקדמות ויחד איתה כל ההשפעות הפוגעות צומחות. הידע של כל היצורים תלוי בנשימתם (הכוונה לתרגולי נשימה דאואיסטיים המיועדים להארכת החיים ולטיפוח התודעה). אך אם נשימתם לא תינטש, אין זו אשמת השמיים אשר מנסים לחדור אליהם באמצעותה, יומם וליל ללא הפסקה. אף על פי כן, בני אדם סוגרים נקבוביותיהם מפניהם. הרחם מקיף חלל גדול וריק. ללב יש את ההנאה והתנועה הספונטנית שלו. אם דירותיהם לא תהיינה מרווחות נשותיהם וחמותיהם תקטרנה. אם ללב לא תהיה ההנאה והתנועה הספונטנית שלו, שש יחידות החישה תקרוסנה במלואן. היערות הגדולים, ההרים והגבעות נעימים לבני האדם – זאת משום שהרוח שלהם, לא יכולה להתגבר על השפעותיהן ההרסניות. סגולה מציפה את אהבת התהילה, אהבת התהילה מציפה את האלימות, מזימות מקורן בנסיבות דחופות, הצגת חוכמה מגיעה מתוך תחרות. דלקו של העימות, נוצר מהשמירה העיקשת על נקודת מבטו של האדם. עניינים פקידותיים, צריכים להנתן בהתאמה לאושרם של כולם. באביב, כשהגשם והשמש הזורחת מגיעים כפי שעונתם מקדזה, ירקות גדלים לתפארת ומגלים ומעדרים מוכנים לעבוד. יותר מחצי ממה שנפל למטה מתיישר ואנו איננו יודעים כיצד.

שלווה ושליטה הם עזר לחולים, עיסוי פינות העין עוזר לגיל, מנוחה משרתת הרגעות מטרדות –  אך אלו הם ההטשה וצרות שהביאו דברים אלו. אלו החיים ברוגע, לא חוו התנסויות כאלו, הם לא מפחדים לשאול עליהן. לאדם רוחני לא הייתה התנסות והבנה על האופן בו הנאור שומר על העולם ביראת כבוד והוא אינו מתעניין בו. לנאור אין את הנסיון של בעל היכולת והסגולות בכל הקשור לשמירת הגיל ביראת כבוד והוא אינו מתעניין בו. לבעל היכולת והסגולות אין את הנסיון שיש לאדם הנעלה, בכל הקשור  לשמירה על מצב המדינה, והוא אינו מתעניין בו. לאדם הנעלה אין את הנסיון שיש לאדם הקטן בכל הקשור לאופן בן הוא שומר עצמו מהסכמה עם זמנו, והוא אינו מתעניין בכך.

אביו של שומר שער יאן, בבירה סונג, נפטר וביום מותו הראה האחרון מיומנות רבה בהצטמצמות (פרישות ועוני), עד כדי כך שקיבל מעמד של פקיד. מחצית משכניו שחוו מקרה דומה, נסחפו בהצטמצמותם עד מוות. כשיאו ביקש לפרוש מהמלוכה לטובת הסו-יו, ברח האחרון. כשטאנג הציע את שלו לוו קוואנג, האחרון כעס. כשקי-טהא שמע על כך, הוא הוביל את תלמידיו ופרש לנהר קהו, שם הנסיכים הפיאודלים ניחמו אותו. לאחר שלוש שנים שאן איו-אן זרק עצמו למים. כידוני דייג נועדו לתפוס דגים, אך כשהדג נתפס, האדם שוכח מהכידון. מלכודות מיועדות לתפיסת ארנבות, אך כשהארנבת נתפסת האדם שוכח מהמלכודת. מילים מיועדות להעביר רעיונות, אך כאשר הרעיונות מובנים בני האדם שוכחים את המילים. בשמחה אדבר עם אדם ששכח את המילים.         

פרק 27 : שפה מטפורית

תשעה מתוך עשרה משפטים שלי, הם מטפוריים. שבעה מתוך ההסברים שלי, שאולים מכותבים מוערכים. שאר מילותיי הן כמו מים הממלאים כוס באופן יומיומי, ממותקים, ובעלי הרמוניה הנובעת מתוך האלמנט השמימי הטבעי שלנו. תשעת המשפטים המטפוריים שאולים מדברים חיצוניים, בכדי לעזור בהבנת טענתי. למשל כשנאמר "אב אינו לוקח חלק בשידוך לבנו", המשמעות היא "טוב יותר יהיה אם גבר אחר ישבח את הבן, מאשר אביו יעשה זאת". השימוש  בשפה מטפורית כזו אינו טעותי, אלא טעותם של בני האדם, אשר בדרך אחרת לא יבינו אותי בקלות.

בני אדם מסכימים עם דעות המסכימות עם דעותיהם ומתנגדים לאלו שלא כל כך מסכימות עמן. את אלו המסכימות עם שלהם הם רואים כנכונות ואת אלו שלא כל כך מסכימות עם שלהם הם רואים כשגויות. לגבי שבעה הסברים מתוך עשרה, אלו נועדו לעשות סוף לוויכוחים. כותבים אלו הם אנשי שיבה מבוגרים המקדימים אותי ברצף הזמן. אם לבני האדם אין את הדבר שיגרום להם להתאים ולהמשיך דברי אחרים, אין להם את הדרך הנכונה לאדם. אלו שאין להם את הדרך הנכונה לאדם, יכולים להיקרא "מצבת זיכרון לזמן העתיק".

מילים היוצאות מפי כמו מים מהכוס ומקבלות הרמוניה מהיסוד השמימי של טבענו, יכולות להילקח לתוך המיתחם הבלתי מוגבל ולשמש עד לסוף ימי חיינו. אך ללא מילים יש הסכמה על העיקרון. הסכמה זו לא מושפעת ממילים והסכמה במילים אינה מושפעת מהן. שהרי נאמר "תנו להיות ללא מילים". נאום אינו מצריך מילים. אדם יכול לדבר כל חייו מבלי לומר מילה אחת נכונה. אדם יכול שלא לדבר כל חייו ועדיין לתת ביטוי למילים הנכונות. יש מה שעושה דבר למותר ומה שעושה דבר לאסור. יש מה שעושה דבר לנכון ומה שעושה דבר לשגוי. כיצד דבר מה הוא נכון? הוא נכון בגלל שהוא נכון. כיצד דבר הוא שגוי? הוא שגוי בגלל שהוא שגוי. כיצד דבר הוא מותר? הוא מותר היות והוא כזה. כיצד דבר אסור? הוא אסור היות והוא כזה. אכן לדברים יש את הדבר שעושה אותם נכונים או מותרים. אין דבר אשר אין לו ולו תנאי אחד לפחות בו הוא נכון. אין דבר  אשר אין לו ולו תנאי אחד בו הוא מותר. אך ללא המילים של המים בכוס בשימוש היומיומי ובהרמוניה של היסודות השמימיים שבטבענו, מי יוכל להמשיך להחזיק בתכונות אלו?

כל הדברים מחולקים לכמה רמות שלהם ובאים זה אחר זה באותו האופן. למרות שיש להם צורה גופנית שונה, הם מתחילים ומפסיקים כשרשת שאינה נשברת ואנו לא מבינים כיצד הם עושים זאת. לזה קוראים המחרטה של השמיים והמחרטה של השמיים היא האלמנט השמימי שבטבענו.

ג'ואנג -דזה אמר להוי-דזה "כשקונג-ני היה בשנה השישים שלו, נקודת מבטו השתנתה. מה שחשב לנכון לפני, נחשב בעיניו מאותו הרגע כשגוי. הוא לא ידע אם הדבר עליו הכריז עתה כנכון הוא אינו אלא הדבר אשר במשך חמישים ותשע שנים החשיב כטעות." הוי דזה ענה "קונג-ני החזיק ברצון חזק, הוא הלך בדרך של רכישת הידע והתנהג בהתאם. ג'ואנג -דזה המשיך "קונג-ני לעולם לא החזיק בדרך שכזו ולעולם לא אמר שזו דרכו. הוא אמר "בן אדם מקבל כוחותיו מהמקור הגדול של קיומו. הוא צריך לשמור אותם לאינטליגנציה המקורית של חייו. שירתו צריכה להיות מותאמת לצינורות המוסיקליים ודיבורו צריך להיות דוגמא לחיקוי. כשרווח ויושרה מובאים לפניו, וחיבתו לראשון וסלידתו מהשני מקבלים ביטוי, הרי הדבר משרת את אלו שמדברים עליו. לגרום לכך שבני האדם ייכנעו ללבו ולא יעזו לעמוד נגדו, בעודו יוצר חוק קבוע לכל אלו שתחת השמיים- אה! אה! עוד לא הגעתי לכך."

זאנג-דזה, לקח פעמיים בחייו מישרת פקיד ובשתי הפעמים תודעתו הייתה שונה. הוא אמר "כשהורי היו בין החיים לקחתי תפקיד פקידותי, ולמרות שהשכר היה שלושה פו (מידת משקל) תבואה, תודעתי הייתה שמחה. אחר כך, כשלקחתי על עצמי מישרת פקיד, ושכרי היה שלושת אלפים קונג (מידת ערך), היות ולא יכולתי לחלוק אותם עם הורי, תודעתי לא הייתה שמחה. תלמידים שאלו את קונג-ני "על אדם כמו זאנג ניתן להכריז כמשוחרר מכל תסבוכות רגשיות. האם ניתן להאשימו שהוא מרגיש כך?" התגובה הייתה "אך הוא היה משועבד לתסבוכת הרגשית שלו. אם היה משוחרר ממנה, האם הייתה יכולה להיות לו עצבות? הרי היה מביט על שלושת הפו שלו ועל שלושת אלפי הקונג, כאילו הביט על אנפה או על זבוב העובר לפניו."

יאן קהאנג דזה-יו אמר לטונג-קאו דזה-קהי "כשרק התחלתי לשמוע את הדרכותיך, בשנה הראשונה הייתי גס ומחוספס, בשנה השנייה הייתי צייתן ונוח, בשנה השלישית הבנתי את מה שלימדת, בשנה הרביעית הייתי מושפע בקלות, בשנה החמישית ביצעתי התקדמות, בשנה השישית הרוח נכנסה ופסעה בתוכי, בשנה השביעית טבעי שעוצב בידי השמיים נהיה מושלם, בשנה השמינית לא ידעתי כל הבדל בן חיים למוות, והשנה התשיעית הגעתי למסתוריות הגדולה. 

לחיים יש את העבודה שלהם אותה הם צריכים לבצע והנה המוות מופיע, כאילו והמאפיין הכללי של כל אחד, היה דבר שניתן כמרשם. בני האדם חושבים שלמותם יש סיבה משלו, בעוד לחיים הנובעים מתוך תפעול היאנג אין סיבה. האם כך הדבר? כיצד זה שהיאנג פועל בדרכו? וכיצד זה כשאינו פועל בה?

לשמיים יש את מקומם ואת חלליהם הניתנים לחישוב, חלוקת הארץ ניתנת לביצוע על ידי בני האדם, אך כיצד אנו צריכים לחפש את התנאים למסתוריות הגדולה. איננו יודעים מתי וכיצד החיים יסתיימו, אך כיצד נסיק כי לא נקבעו מבחוץ? היות ואיננו יודעים כיצד הן מתחילים, כיצד נסיק שלא נקבעו? בהתייחס לנושאי ההתנהלות אותם אנו מעריכים כהולמים, כיצד נסיק כי אין רוחות המנהלות מעל?

האזור המוצל שאל את הצל "קודם הבטת מטה ועתה מעלה, קודם היה שערך אסוף ועתה פרוע, קודם ישבת ועתה התרוממת, קודם צעדת ועתה עצרת – כיצד קורה כל זה?" ענה הצל "אדון מכובד, מדוע אתה שואל על עניינים כאלו קטנים? כל הדברים האלו שייכים לי, אך איני יודע כיצד הם נעשים. אני כמו שריונו של הצרצר, או העור הנושר מהנחש. כמותם, אך בכל זאת לא כמותם. עם האור והשמש אני נראה, עם החושך והלילה אני מתפוגג. האם אינני תלוי בחומר ממנו נזרקתי? האם חומר זה אינו תלוי בחומר אחר? כשהוא בא אני בא איתו, כשהוא הולך אני הולך עימו. כשהוא בא תחת השפעתו של היאנג החזק, אני בא תחת אותו הדבר. היות ואנו שנינו יוצרנו על ידי היאנג החזק, איזו סיבה יש לך לפקפק?"

יאנק דזה-קו הלך דרומה לפהי, לעומתו לאו-טאן (דזה) הילך מערבה בקהין, הנמצאת לגבולות פהי. הם נפגשו בדרך ויאנג דזה-קו ביקש מלאו-טאן לבוא לגבול פהי, בעוד הוא הלך לליאנג לפגוש אותו. לאו-טאן עמד באמצע הדרך הביט השמימה נאנח ואמר "בהתחלה חשבתי שניתן ללמד אותך, אך עתה אני רואה שלא." יאנג-דזה לא ענה וכשהגיע לבית ההארחה שלהם הביא מים, מגבת ומסרק למאסטר בכדי שזה ישטוף פניו וירען פיו. הוא חלץ נעליו במפתן הדלת, התקדם על ברכיו ואמר "מקודם, מאסטר, תלמידך ביקש לשאול אותך מה הסיבה לדברים שאמרת, אך אתה צעדת ולא הייתה לי אפשרות, לכן גם לא המשכתי לדבר. עתה יש אפשרות ואני מתחנן לשאול מדוע אמרת מה שאמרת." לאו-טאן השיב "עינך מזוגגות ואתה נועץ אותן. מי ירדזה לחיות עמך? הטהור ביותר נושא עצמו כאילו היה מוצק ויציב, בעל הסגולות המרובות נראה כאילו מרגיש הוא פגום." יאנג דזה-קו הביט בבושת פנים ואמר "אני מקבל הדרכתך בהערכה."

כשהוא הגיע בפעם הראשונה לבית ההארחה , בעלי המקום באו לקבל את פניו. הגבר סחב את מזרנו, והאדונית הביאה לו מגבת ומסרק. הדיירים עזבו מזרנם והטבח את מטבחו כשעבר לידם. כשהלך לדרכו הדיירים שאפו להניח מזרנם היכן שהיה שלו.

פרק 28 : מלכים שביקשו להפטר מהכתר

יאו הציע לוותר על כתרו ולהעבירו לסיו-יו שלא רדזה לקבלו. לאחריו הוא הציע אותו לדזה-קאו קהי-פוּ אך הוא אמר "לא שזה לא הגיוני להציע שאני אמלא את כס המלוכה, אך אני סובל מכאב, עצבות וחולי כשאני נאלץ לעסוק בכך. אין לי רצון לשלוט בממלכה." הכתר הוא החשוב מכל מעמד אחר, אך עדיין, אדם זה אינו מוכן לפגוע בחייו על ידי לקיחתו. עד כמה הוא מרשה שאחרים יעשו זאת. רק זה שאין לו עניין במעמד המלוכה, מתאים למלא את התפקיד.

שון הציע לוותר על הכתר ולהעבירו לדזה-קאו קחי-פּוֹ אשר סירב באותו האופן שעשה קהי-פוּ. הממלכה היא הגדולה מכל הפינות הקיימות ובכל זאת אדם זה לא ייתן את חייו למען הכתר. דבר זה מראה עד כמה אלו המכילים את הדאו שונים מבני אדם רגילים.

שון הציע לוותר על הכתר ולהעבירו לשאן-קואן אשר אמר "אני יחידה במרחב החלל והזמן. בחורף אני לובש בגדי עור ופרוות, בקיץ בגדים רקומים, באביב אני חופר ואורז, כוחי שווה למאמץ. בסתיו אני אוסף את יבולי ומתכונן להפסיק לעבוד ואכול. בעלות השחר אני מתעורר ועובד, בשקיעת החמה אני נח. כך אני נהנה לעצמי בין שמיים לארץ ותודעתי שבעת רצון. מדוע שיהיה כל קשר לכתר? אבוי אדוני שאתה לא מכירני טוב יותר." וכך הוא סירב לכתר, הלך לדרכו עמוק בין הגבעות, אף אחד לא ידע לאן.

שון הציע לוותר על הכתר ולהעבירו לחברו חקלאי משי-הו. החקלאי אממר לעצמו "אדוננו מראה עצמו כמלא עוצמה, כוחו נראה כל כך! אם הוא, עם כל כוחותיו אינו שווה למשימת הממשל, כיצד אוכל אני לעשותה?" הוא לקח את אשתו על גבו, הוביל את בנו בידו והלך הרחק אל חוף הים, שם הוא נשאר עד סוף ימי חייו.

כשטאי-ואנג טאן-פו (במאה הארבע עשרה לפניה"ס) חי באזור פין, תקפו אותו השבטים הפראיים. הוא ניסה להגיש להם עורות ומשי אך הם לא היו מסופקים. הוא ניסה לתת להם סוסים וכלבים, אך הם לא היו מסופקים. הוא ניסה לתת להם פנינים וג'יד, אך הם לא היו מסופקים. הם רצו את הטריטוריה שלו. הוא אמר לאנשיו "לחיות עם האח הגדול ולגרום למותו של האח הקטן, או לחיות עם האב ולגרום למות הבן – אלו דברים שאני לא מסוגל לעשות. איזה הבדל יש בין להיות נתין שלי לבין להיות נתין של בני אדם פראיים אלו. ואני שמעתי כי אדם אינו אמור להשתמש בכלי בעזרתו הוא מטפח עצמו, על מנת לפגוע באחרים. בכך הוא לקח את מקל, הסתובב ועזב. אנשיו הלכו אחריו כשרשרת צפופה והוא הקים מדינה חדשה לרגלי הר קהי. על טאי-ואנג טאן-פו ניתן להכריז כאדם שנתן את כבודו לחיים. אלו היכולים לעשות כך למרות היותם עשירים, לא יגרמו לפגיעה בעצמם בשביל הדבר המטפח אותם. בני אדם כאלו, גם אם יהיה עניים וחסרי אמצעים, לא ישימו גופם בסכנה לשם הרווח. בני האדם של ימינו, המעסיקים עצמם במשרדים מכובדים ויש להם מעמד מכובד, מאבדים יתרון זה, ובקידום הרווח הם מעמידים אישיותם בהרס. האין כל זה אשליה?

אנשי מדינת יואה הרגו בהצלחה את שליטיהם, שלוש פעמים. הנסיך סאו שהיה לחוץ מכך ברח למערות טאן, כך שיואה נותרה ללא שליט. האנשים חיפשו את הנסיך, אך לא מצאו אותו וכשידעו כי הוא במערה הלכו אליו. הוא סירב לצאת החודזה, הם בתגובה הציתו אש וכשהעשן הוציאו החודזה העלוהו על כרכרת המלוכה. כשאחז ברצועה והעלה עצמו לכרכרה הביט השמימה וקרא "או שליט, או שליט, הלא יכולת לחסוך זאת ממני". זה לא שהנסיך לא אהב להיות שליט, אלא שהוא לא אהב את הרוע שאינו ניתן להפריד מכך. ניתן לומר שהוא לא רדזה לסכן את חייו למען המלכות וזו הסיבה בגללה רצו בו האנשים למנהיגם.

חאן וואי (שתיים מתוך שלוש המדינות שחילקו את ממלכת זין בתחילת המאה החמישית לפניה"ס) נלחמו, על טריטוריה שאחת מהן לקחה מהשנייה. דזה-הווא דזה (פילוסוף מוואי) הלך לפגוש את המרקיז קאו חסי מהאן. הוא מצא אותו עצוב ואמר לו "נניח שכל המדינות היו חותמות עכשיו הסכם שיאמר כך "זה שיוכל לנצח בידו השמאלית בקרב על הטריטוריה, יאבד את יד ימין שלו וזה שיוכל לנצח בקרב בידו הימנית, יאבד את ידו השמאלית. ללא ספק, זה שיעשה זאת יקבל את כל הממלכה." האם אדוני מרגיש שהוא יכול לנצח בקרב על הטריטוריה?" המרקיז ענה "לא". דזה-חווא ענה "טוב מאוד. כשאתה מביט על הנושא מנקודת מבט זו, שתי ידיך יקרות לך יותר מאשר כל הממלכה, אך גופך עוד יותר יקר לך משתי אמותיך והן עוד פחות מכל הממלכה. הטריטוריה בעבורה אתם מתווכחים עתה, עוד פחות יקרה מחאן. הוד מלכותו, היות ואתה מרגיש כל כך אכפתי כלפי גופך, אל תסכן את חייך בעידוד צערך." המרקיז קאו חסי אמר "טוב. הרבה אנשים יעצו לי בעניין הזה, אך לעולם לא שמעתי דברים כמו שאתה אמרת. על דזה-הווא דזה ניתן לומר כי הוא אדם היודע נכונה, לאילו דברים יש חשיבות גדולה ולאילו קטנה.

השליט של לו שמע שיאן הו הגיע לדאו. הוא שלח שליח עם מתנת משי, על מנת לחזק את הקשר עימו. יאן הו חיכה בפתח דלת ביתו בבגדי קנאביס נחותים, מאכיל את פרתו. הוא קיבל את פני השליח ששאל אותו "האם זהו ביתו של יאן חו?" "אכן כן" הייתה התשובה והשליח הגיש לו את המשי. יאן חו אמר "אני חושש ששמעת לא נכון את ההוראה שקיבלת ושזה ששלח אותך יאשים אותך, עדיף שתוודא." השליח חזר על עקבותיו ולאחר שווידא כי זהו אכן האיש, חזר שוב, אך יאן חו כבר לא היה שם.

כן! אנשים כמו יאן הו באמת אינם אוהבים עושר וכבוד ושהרי נאמר "המטרה האמתית של הדאו היא הכוונת האדם. מנהיג הכפוף לכך, ישתמש בדאו על מנת לנהל נכונה את המדינה או את השבט, בעוד תפקיד מושלות הממלכה אינו אלא אבק ופסולת." מכך אנו רואים, כי שרות המלכים והמושלים, נחות מעבודת החכמים ואינו תורם לשלמות האדם ולטיפוח החיים. מרבית השליטים של ימינו ישליכו חייהם לטובת צרכיהם האישיים, ברדיפה אחר אובייקטים חיצוניים. האין זו סיבה לצער?כשהחכם מוציא לפועל תנועה כלשהי, הוא לבטח בוחן את המניע המשפיע עליו ועל מה שהוא עומד לעשות. כאן לעומת זאת, מופיע אדם המשתמש בפנינה כמו זו של המרקיז של סוי (פנינה מתוך סיפור אגדי) על מנת לירות בציפור ממרחק של עשרת אלפים רגל. כל בני האדם יצחקו עליו, ומדוע? בגלל הדבר בעל הערך הרב, באמצעותו הוא משתמש בשביל להשיג משהו בעל ערך מועט. האם החיים אינם יקרים יותר מפנינת המרקיז של סוי?"

דזה ליאה-דזה ירד לעוני קיצוני ונראה רעב מאוד. אדם שביקר אותו ציין זאת בפני דזה-יאנג, יושב הראש של קאנג ואמר לו "אני מאמין שליאה יו-קהאו נחשב למלומד שהגיע אל הדאו. האם בגלל ששליטנו אינו אוהב מלומדים כמותו הוא צריך לחיות בעוני?" דזה-יאנג מייד ציווה על פקיד לשלוח אספקה של תבואה. כשליאה-דזה ראה את השליח הוא קד לו פעמיים ודחה את המתנה והאחרון חזר על עקבותיו. ליאה-דזה נכנס לביתו, אשתו הביטה עליו, הכתה בחזה ואמרה "שמעתי כי אשתו וילדיו של חכם הדאו נהנים משפע ונחת, לעומת זאת אנו נראים מורעבים. השליט ראה טעותו ולשלח לך מתנת מזון, אך אתה לא קבלת אותה . האם נקבע לנו לסבול כך? דזה ליאה-דזה ענה "השליט עצמו אינו מכיר אותי ובגלל שמישהו אמר לו משהו הוא שלח לי תבואה, באותה מידה, אדם אחר היה יכול לומר עליי משהו אחר והשליט היה רואה בי פושע. זו הסיבה בגללה לא קיבלתי את התבואה."

בסופו של דבר, לאחר הרבה אי- סדר ובעיות, העם הוציא את דזה-יאנג להורג.

כשהמלך קאו מקהו איבד את ממלכתו, יואה ,שוחט הכבשים, הצטרף אליו בנדודיו. כשחזר ושיקם את מלכותו, הוא התכוון לתגמל את אלו שהלכו בעקבותיו. הוא פנה ליואה שוחט הכבשים שאמר לו "כשמלכנו האדיר איבד את ממלכתו, אני אבדתי את הריגת הכבשים, כשחזרת למלכותך, גם אני קבלתי בחזרה את הריגת הכבשים. הכנסתי ומעמדי שוקמו, מדוע יש צורך לדבר גמול נוסף?" המלך ששמע זאת אמר "חייבו אותו לקבל את הגמול." אך יואה אמר "המלך לא איבד את מלכותו בגלל פשע שעשיתי ולכן לא העזתי להיכנע למוות אשר הייתי מקבל אם הייתי נשאר בבירה. בנוסף, המלך לא שיקם את מלכתו בעזרת שירותי, לכן אינני מעז להחשיב עצמי כמי שמגיע לו למות ממנו." המלך ביקש שהשוחט יוצג בפניו, אך יואה אמר "על פי החוק של קה, גמול גדול צריך להינתן לשרות גדול והמקבל אותו יוצג אז למלך. חוכמתי לא הייתה מספיקה על מנת לשמר את קהו והאומץ שלי לא הספיק על מנת למות בידי הפולשים. כשצבא וו נכנס, פחדתי מהסכנה וזזתי מדרכם של הבוזזים. לא הלכתי בדרכו של המלך מתוך שום כוונה של נאמנות ועתה הוא מבקש מבלי להתחשב בחוק, תוך פגיעה בתנאים החברתיים הקטנים, לראותי בחצרו. אין אלו הדברים שהייתי רודזה שיאמרו עליי בממלכה." המלך אמר לדזה-קהי שר המלחמה "מעמדו של שוחט הכבשים נמוך והוא חסר אמצעים, אך יכולתו להעמיד את הדבר נכון במקומו, גבוהה בהחלט. האם תבקש ממנו לקבל את אחד מדגלי הכבוד הייחודים שלי?" הוא החל לשוחח עם יואה שאמר "אני יודע כי מקומו של דגל כבוד ייחודי זה מכובד יותר מזה של תאו של שוחט הכבשים, וששכר של עשרת אלפי קונג הוא יותר מהרווח שלו. אך כיצד אוכל, עם חמדנותי לדרגה והכנסה, להביא על שליטנו שם של חסר נאמנות הקשורה בחלוקת מתנותיו? אינני מעז להגיב לבקשתך ומבקש לחזור לתא השחיטה שלי." בכך הוא לא קיבל על עצמו את הגמול המוצע.

יואן חסיאן חי במדינת לו. ביתו שקירותיו נתנו חלל קטן מסביבו, נראה כאילו כוסה בעשב שצמח מהאדמה. דלת העץ לא הייתה גמורה, ומשקופיה היו עשויים מעץ התות. החלונות בחדרים שלו ושל בנו נבנו בתוך הקיר, מכדי חרס שמולאו במילוי גס. הוא נזל מלמעלה ושקע תחת האדמה. אך שם הוא ישב בנחת, מנגן בגיטרה שלו. דזה-קונג לבוש בחלוק פנימי סגול וחלוק חיצוני לבן, רוכב על כרכרה עם שני סוסים גדולים, הלך לראותו. יואן הסיאן חבוש כובע עשוי קליפת עץ וכפכפים ללא עקבים ומקל הליכה של עץ התות פגש אותו בדלתו. "אבוי מאסטר" אמר דזה קונג "שאתה בכאלו יסורים." יואן הסיאן ענה לו "שמעתי שזה שאין לו כסף נחשב עני ושאי יכולת להפוך לימוד למעשה הוא צער." דזה קונג נסוג לאחור ונראה מבויש, בעוד האחר צחק ואמר "להביט על הילולות העולם, להעמיד פני רוחני בציבור, ובאותו הזמן להיות חד צדדי. ללמוד על מנת לרצות בני אדם, ללמד לשם הרווח האישי וליהנות מהצגה של חיות וסוסים – דברים אלו, חסיאן יואן לא יכול להרשות לעצמו לעשות.

זאנג-דזה התגורר בוואי. הוא לבש חלוק ממולא בעשב הגראס ולא היה לו בגד חיצוני. הבעתו נראתה מחוספסת ומצומקת, ידיו ורגליו היו מגורות ומיובלות. שלושה ימים כבר לא הייתה לו אש ובעשר השנים האחרונות לא הייתה לו חליפה חדשה. אם היה מיישר את כובעו המיתרים היו נשברים. אם היה קושר חזק את חלוקו, המרפקים היו יוצאים. כשנעל נעליו, העקבים היו פורצים החודזה. בעודו גורר נעליו עימו, הוא שר את פעימות פולחן שנג בקול שמילא את השמיים והארץ, כאילו הצליל בקע מפעמון או מאבן צלילים. בן השמיים לא יכול היה לגרום לו להיות פקיד ואף נסיך פאודלי לא יכול היה להיות לו לחבר. וכך, זה המטפח את מטרות מחשבותיו שוכח את גופו. זה המטפח את גופו משליח כל מחשבה על רווח, וזה המטפח את הדאו שוכח את מחשבותיו האישיות.

קונפוציוס אמר ליאן הוי "בוא לכאן הוי, משפחתך ענייה ומעמדך נמוך, מדוע שלא תיקח תפקיד פקידותי." הוי השיב "אין לי רצון להיות במשרד. מחוץ למחוזות העירוניים יש לי אדמה בגודל 50 אקרים, המספיקים על מנת לספק לי כבוד. בתוכם יש לי עשרה אקרים המספקים לי משי ופשתן. אני מוציא עינוגי בנגינת החליל, והדוקטרינות שלך מאסטר, אותן אני לומד, מספיקות לי להנאתי. אין לי רצון לקחת משרד." קונפוציוס הביט עצוב ואמר "עד כמה טוב מוחו של הוי! שמעתי שזה השבע רצון, לא יסבך עצמו ברדיפה אחר רווח. שזה המודע לכך שהרוויח את האמת בתוכו, לא מפחד לאבד את הדברים האחרים. שזה המטפח את הדרך פנימה לתיקון, אינו מתבייש למרות שאין לו מעמד רשמי. זה זמן רב שאני מטיף לכך, אך היום אני רואה זאת מתקיים אצל הוי – זה הרווח שלי היום."

הנסיך מאו מקונג-שאן דיבר עם קאן-דזה ואמר "לגופי יש את מקומו בין הנחלים וליד הים, אך מחשבתי מטיילת בחצר וואי. מה יש לך לומר על כך?" קאן דזה ענה "שים את הערך הנכון לחייך. כשלאדם יש את הערך הנכון לחייו, רווח נראה לו בלתי חשוב." הנסיך השיב "אני יודע זאת, אך איני יכול לשלוט על רצונותיי." התשובה הייתה "אם אינך יכול לשלוט על עצמך בעניין זה, לך בעקבות הנטייה, כך שרוחך תהיה מסופקת. כשאינך יכול לשלוט בעצמך ואתה מנסה להכריח עצמך להיות במקום בו רוחך אינה נמצאת, הרי זוהי פגיעה כפולה. אלו הפוגעים בעצמם אינם מאריכים ימים."

מאו מוואי היה בנו של אדון בעל אלף כרכרות. בשבילו, לחיות בפרישות בין הצוקים והמערות, היה קשה יותר מאשר ללמדן שלא הגיע לתפקיד פקידותי. למרות שלא הגיע לדאו, ניתן לומר שהיה לו רעיון כלשהו לגביו.

כשקונג-ני התדרדר לייסורים קיצוניים בין קחאן וזחאי, הוא לא בישל בשר לאכילה. במשך שבעה ימים אכל מעט מרק של ירקות ללא אורז. הבעתו לבשה מראה מותש ביותר, אך בכל זאת, בתוך ביתו הוא ניגן על חלילו ושר. יאן חוי היה בחוץ בוחר ירקות, בעוד דזה-לה ודזה –קונג דיברו ביניהם. הם פנו אליו ואמרו "המאסטר גורש פעמיים מלו, היה צריך לברוח מוואי, העץ תחתיו נח בסונג, נגדע, הוא התדרדר לייסורים בשאנג וקאו, הוא מוחזק כאן במצור בין קהאן וזהאי וזה שיהרגו לא יחשב אשם. אין כל איסור נגד הפיכתו לאסיר. למרות כל זאת הוא ממשיך לנגן ולשיר, הוא פורט על חלילו ללא הפסקה. האם אדם נעלה יכול להיות ללא תחושות אשמה כלל?" יאן הוי לא ענה להם, אלא נכנס פנימה וסיפר לקונג-ני מה אמרו. קונג-ני הסיט חליליו הצידה ואמר "יו ודזה-דזה הם בני אדם קטנים. קרא להם ואסביר להם את העניין. כשנכנסו, דזה-לו אמר "מצבך הנוכחי נראה כמו יסורים קיצוניים." קונג-ני ענה "אלו מילים! כשלאדם הנעלה יש מסלול חופשי עם עקרונותיו, לזה אנו קוראים הצלחה. כשמתכחשים למסלול זה, הרי זהו כשלון. אני חובק את עקרונות היושרה והנדיבות ואיתם אני פוגש ברוע שבעידן הרשע. היכן ההוכחה שאני נמצא בייסורים קיצוניים? לכן, כשאני מביט פנימה ובוחן עצמי אין קשיים עם העקרונות. נכון שאני נעמד מול הרבה קשיים כרגע, אך אינני מאבד את סגולותיי. בחורף כשהקור העז מגיע ועימו הכפור והשלג, הרי אז אנו מכירים בכוח הצמיחה של עצי האורן והברוש. המצוקה הזו שבין קהאן וזהאי, הינה אלא מזלי הטוב." אחרי דברים אלו הוא לקח את הקתרוס שחיכה לצליל של פריטה והחל לנגן ולשיר. באותו הזמן דזה-לו נחפז והחל לרקוד, בעוד דזה-קונג אמר "לפני כן לא ידעתי את גובהם של השמיים ואת עומקה של הארץ."

אנשי קדם שהשיגו את הדאו שמחו כשירדו לקיצוניות ושמחו במסלולם החופשי. שמחתם לא הייתה תלויה בשני גורמים אלו. הדאו ומאפייניו! תן לכם זאת ומצוקה והצלחה יבואו אליהם כמו חום וקור, רוח וגשם, לפי הסדר הטבעי של הדברים. כך היה שהסו-יו מצא עונג בחלק הצפוני של נהר יינג והרוזן של קונג נהנה לעצמו על פסגת הר קונג.

שון הציע לוותר על כיתרו ולהעבירו לחברו הצפוני וו-קאי שאמר "אדם משונה אתה. בהתחלה חיית בין תעלות ושדות ואחר כך מקומך היה בארמון יאו. לא רק שכך, כעת אתה רודזה להעביר אליי את הכתם של מעשיך הלא מהודרים. אני מתבייש לראותך. בכך הוא השליך עצמו לתהומות קחינג לאנג.

כשטאנג עמד לתקוף את קיאה הוא התייעץ עם פיאן-סוי שאמר לו כי אין זה מעניינו. טאנג אמר לו "למי אפנה?" ענה לו פיאן-סוי "אינני יודע." טאנג הלך להתייעץ עם וו-קוואן, שנתן את אותה התשובה כמו קודמו. גם על השאלה למי לפנות, ענה באותו האופן. טאנג ענה לו "נניח שאפנה לאי-יין, מה אתה אומר עליו?" התשובה הייתה "יש לו כוח נפלא לעשות דברים מביישים, אינני יודע עליו יותר מכך." וכך, הלך טאנג להתייעץ עם אי-יין, תקף את קיאה, השתלט עליה ורדזה להציע את הכתר לפיאן-סוי, שדחה אותו ואמר "כשעמדת לתקוף את קיאה וחיפשת להתייעץ עימי, כנראה חשבת שאני מוכן להיות שודד. עתה, משכבשת את קיאה, ומציע לי את הכתר, כנראה שאתה חושב שאני חמדן. נולדתי לתקופה של אי-סדר, ובן אדם ללא עקרונות פנה אליי פעמיים ומנסה להעביר לי את הכתם של מהלכיך מביישים. אינני יכול לסבול ולשמוע שוב את ההצעה הזו." בכך הוא זרק עצמו למימי נהר הקאו ומת.

טאנג המשיך והציע כיתרו לוו-קוואנג ואמר לו "האדם החכם תכנן זאת, האדם הצבאי ביצע זאת, והאדם הנדיב צריך לשכון בה. זו דרכו של העולם הקדום. מדוע שלא אתה אדוני תיקח את המקום?" קוואנג סרב להצעה ואמר "הדחת שליט מנוגדת לנכון, הרג בני אדם מנוגד לנדיבות. כשאחר עומד מול הסכנה, אם אקבל על עצמי את הרווח ממנה, אפגע באדישות שבי. שמעתי שאומרים "אם אין נכון לאדם לעשות דבר, אין זה נכון עבורו גם לקבל את התגמול עליו. בזמן של ממשל חסר עקרונות, אדם אינו צריך לשים כף רגלו על אדמת הארץ." עד כמה יותר, איני צריך לקבל מעמד של כבוד זה. אינני יכול לסבול לראותך יותר." בכך הוא לקח אבן גדולה על גבו והטביע עצמו במימי נהר לו.

בעבר, בזמן עליית שושלת קאו לשלטון היו שני אחים שגרו בקו-קו, ושמותיהם היו פו-יי ושו-קה. הם שוחחו ביניהם ואמרו "שמענו כי במערב יש מי ששולט בדרך הנכונה. בו נלך ונראה." הם הגיעו לדרום הר קהי וכשהמלך וו שמע עליהם, הוא שלח את אחיו שו-טאן לפגוש ואותם ולכרות עימם ברית שאומרת כי הונם יהיה שני לזה של המלך, שתפקידיהם יהיה מהמעלה הראשונה. הוא הוסיף ואמר לו לקבור את הסכם הברית עם דם קורבן, לאחר שהחתימו בו את פינות פיהם. האחים הביטו זה על זה, צחקו ואמרו "אהה! כמה מוזר! זו אינה הדרך אותה אנו מכנים הנכונה. בימי עבר, כששאן נאן שלט בממלכה, הוא הציע קורבנותיו בעונות הנכונות, עם מלוא הכבוד וללא תפילה לאף ברכה. הוא היה לבבי וכן כלפי בני האדם, עשה את המירב שיכל בשביל למשול בהם נכונה וכל זאת מבלי שחיפש דבר לעצמו. כשהיה זה עונג בשבילו להשתמש במידות ניהוליות, הוא ידע לעשות זאת. הוא גם חקק חוקים מחמירים כשחשב שבכך יהיה טוב יותר. הוא לא ביסס כוחו על הרס אחרים. הוא לא רומם עצמו על ידי הורדת אחרים מטה. הוא לא חיפש את הרווח האישי שלו, כשהיה זה הזמן המתאים. עתה, קאו, בראותו את חוסר הסדר ביין, לקח את הממשל לידיו. הוא התייעץ עם הגבוהים ולאלו שמתחת נתן שוחד. הוא סומך על כוחות צבאו שישמורו את הפחד מפני גבורתו. הוא כורת ברית עם קורבנותיו בכדי להוכיח נאמנותו. הוא הורג ותוקף למטרות רווח. כל אלו הן הרי פעולות של השלכת אי הסדר והחלפתו ברודנות. שמענו ששרי ימי קדם, לא נרתעו מחובותיהם בעיתות הממשל הטוב ובעיתות של אי סדר, לא חיפשו לשמור על משרדיהם. עתה, הממלכה נמצאת במצב חשוך, סגולות קו דעכו. האם צריכים אנו להצטרף אליה ולתת לאישיותנו להתפלש באבק? עדיף לנו לנטוש אותה ולתחזק את טוהר מידותינו.  בכך, הלכו שני הנסיכים צפונה לגבעות שאו יאנג, שם הם מתו ברעב. אם בני אדם כמותם, העומדים מול עושר וכבוד, מצליחים להימנע מכך, יש לתת להם לעשות זאת. אך הם אינם צריכים להיות תלויים בסגולותיהם הגבוהות על מנת לשמור על המסלול, הם צריכים רק להשביע נטיותיהם האישיות ולא לשרת אחרים בזמנם. זה היה סגנונם של שני נסיכים אלו.

פרק 29 : השודד קי

קונג-ני היה חבר של ליו-הסיה קי, שלו היה אח בשם טאו-קי. לטאו קי היו תשעת אלפים מאמינים שצעדו ברחבי הממלכה לפי רצונו. הם תקפו ודיכאו את הנסיכים השונים, הם עברו דרך חומות ופרצו לבתים, הם הבריחו עדרים של בקר וסוסים, הם לקחו נשות גברים ובנותיהם. מתוך חמדנותם לדברים הם שכחו מה הן דרישות קרבת דם, ולא התחשבו בהוריהם ואחיהם. הם לא הקריבו קורבן למען אבותיהם הקדומים. היכן שעברו – אם הייתה זו מדינה גדולה, בני האדם שחיו בה שמרו על חומותיהם. אם הייתה זו מדינה קטנה, בני האדם שחיו בה נכנסו למבצריהם. הם ייסרו את כולם.

קונג-ני דיבר עם ליו-הסיה קי ואמר לו "הורים צריכים להיות מסוגלים להניח בידי בניהם את החוק, וכך גם אחים בוגרים לצעירים מהם. אם הם לא עושים זאת, הם נכשלים במילוי חובתם לקשר אותו הם מקיימים. אתה אדוני, אחד מבעלי התפקידים המוכשרים של התקופה, ואחיך הצעיר הוא השודד קי. הוא מזיק לממלכה ואתה אינך יכול להנחותו להיות טוב יותר. אינני יכול שלא להתבייש בך. אני מתחנן בפניך שאוכל ללכת אליו בשמך בכדי לתת לו יעוץ. ליו-הסיה קי ענה "אתה אדוני, אומר שאבות צריכים להיות מסוגלים להנחיל את החוק לבניהם, אחים בוגרים לצעירים. אך אם בן לא יקשיב להוראות אביו ואח צעיר לא יקשיב לדברי הבוגר, אזי גם אם לאדם יהיה הכוח ללכת בדרכים כמו שלך, הרי מה נותר יהיה לעשות? ומעבר לכך, קי הוא אדם בעל תודעה כמו מעיין ולהב וכוונתו כמו מערבולת אוויר. הוא חזק מספיק על מנת שיוכל להתנגד לכל אויביו וחכם מספיק על מנת להתעלות מעל מעשיו השגויים. אם אתה מסכים עימו הוא שמח, אם אתה מתנגד לו הוא זועם. הוא תמיד מוכן לפגישה עם בני אדם ובאמתחתו שפה מתעללת. אסור לך ללכת אליו."

קונג-ני לא שמע בעצתו, הוא לקח את יאן-הוי כנהג הכרכרה ואת דזה-קונג הושיב לצידו, ונסעו לראות את טאו-קי. הוא מצא אותו חונה עם אנשיו בדרום טאי-שאן, טוחנים כבדי אדם שהוא נתן להם לאכילה. קונג-ני ירד מהכרכרה וצעד לפנים עד שראה את השליח ואמר לו "אני קונג קחיו ממדינת לי, שמעתי על יושרתו הגבוהה של הגנרל." תוך כדי כך קד פעמיים לאות כבוד כלפי הסדרן. הסדרן נכנס פנימה והכריז על המבקר, אך כשטאו-קי שמע על זה שהגיע, הוא נתקף זעם, עיניו נהיו כמו כוכבים מנצנצים ושערו הזדקר והגיע לכובעו. קונג קהיו אמר "הלא איש זה הוא הערמומי הצבוע מלו? אמור לו בשמי "אתה ממציא אמרות ומפריחם ברוח, משלים על וו וואן שאין להם בסיס. עיטורי כובעיך רבים כמו ענפיו של עץ, חגורתך היא פיסת עור מצלעותיו של שור מת. ככל שאתה מדבר יותר, יוצאות יותר שטויות. אתה משיג את מזונך ללא המאמץ שבעבודת החריש. אתה מניע שפתותיך ולשונך כמו מקל של תוף, מחליט מה נכון ומה שגוי באופן שרירותי. כך אתה מוביל בדרך הקלוקלת את הנסיכים ברחבי הממלכה וגורם לתלמידיך לאבד את מחשבתם על עצמם. בחוסר אחריות אתה זורק את יראת השמיים שלך ואת חובתך להוריך. בעוד אתה דואג לחזק חיבתך לנסיכים הפיאודלים העשירים והמכובדים, אתה תקיף ביותר. פשעך גדול ביותר. קח עצמך ולך הביתה מייד, אם לא תעשה זאת אקח את כבדך ואוסיפו לתבשיל של האוכל היום."

יחד עם זאת קונג-ני  שלח עוד מסר ואמר "אני נהנה מכוונותיו הטובות של קי. אני מבקש לדרוך על האדמה שמתחת לאוהלך." כשהשליח העביר את המסר טאו-קי אמר "תן לו לבוא לפנים". קונג-ני צעד קדימה לקחת מזרון, אך נסוג לאחור וקד לטאו-קי פעמיים, שבתגובה מתח רגליו בזעם לצדדים, הניח ידו על חרבו ובעיניים זועמות ובקול כמו גרגור של טיגריס אמר "בו לפנים קהיו. אם דבריך יהיו בהתאם למחשבתי תחיה ואם יהיו בניגוד לה תמות." קונג-ני ענה "שמעתי שבכל מקום תחת השמיים יש שלוש איכויות, שהן הנפלאות ביותר – להיות גבוה וגדול מטבעך, אלגנטי ונאה ללא מבט מבדיל. כך שגם צעיר וגם זקן, גם אציל וגם רשע יהנו להביט עליך כדוגמא – זו הגבוהה מבין האיכויות. להבין גם את השמיים וגם את הארץ בחוכמה, להיות מסוגל לשוחח ברהיטות ובדיבור על כל נושא – זו האמצעית חשיבותה מביניהן.להיות אמיץ ונועז, נחוש ומעז, אוסף את ההמון סביבו ומוביל את כוחותיו – זו הנמוכה מבין האיכויות. מי שיש לו אחת מבין איכויות אלו, ראוי להיות עם פניו לדרום (כסימן למורה ולחכם) ולמצב עצמו כנסיך. אך אתה גנרל, מאחד בתוכך את כל השלוש, אתה רם יותר, יש בהירות סביב פניך ואור בעינך, שפתיך נראות כנכתמו בשני (באדום), שינך הן כמו שורות של צדפות יקרות, קולך מכוון כמו צינורות מוסיקליים ועם כל אלו שמך נשאר "השודד קי". אני מתבייש בך גנרל ולא יכול להסכים לך. אם אתה נוטה להסכים לי, הייתי רודזה ללכת לוו וליואה שבדרום בתור הנציב שלך, וכך גם לקהי ולו בצפון, סונג וואי במזרח, וזין וקהו במערב. אגרום להם לבנות לך עיר גדולה בגודל כמה מאות לי, כזו שתוכל לייסד בתוכה עיירות שיכילו אלפי תושבים שיכבדו אותך כאדון הפיאודלי שלהם. הממלכה תראה שאתה מתחיל דרכך מחדש, אתה תפסיק מלחמותיך ותפרק חיילותיך. תאסוף ותטפח את אחיך ויחד עימם תציע קורבנות לאבותיך. זה יהיה מסלול המתאים לחכם ולפקיד רם המעלה וימלא את רצונות כל הממלכה."

"בוא לפנים קהיו" אמר טאו-קי כשהוא זועם מאוד. "אלו ההולכים מתוך חישובי רווח ואלו המתריסים ורואים בכך הצלחה, הם כולם בורים, נמוכים, ואנשים רגילים. זה שאני רם וגדול אלגנטי ונאה, כך שכל מי שמביט עלי מרודזה ממני – אינו אלא אפקט של הגוף אותו השאירו לי הורי. למרות שלא היללת אותי על כך, האם אינני יודע זאת בעצמי? ואני שמעתי שזה האוהב להלל אנשים בפניהם יאהב גם לומר דבר חולי מאחור יגבם. כשאתה מדבר איתי על חומה גדולה והמון בני אדם, אתה עושה זאת על מנת לשכנע אותי בחישובי רווח ולזקוף לי מקום בין האנשים הרגילים. אך עד כמה יתרון זה יחזיק מעמד? מבין כל הערים הגדולות, אין גדולה כמו הממלכה שהוחזקה על ידי יאו ושון שלצאציהם אין טריטוריה גדולה כמו שלשמם יש. גם טאנג וגם ווא נחשבו לבני השמיים, אך בתקופה שאחריהם, הדורות נושלו ונכחדו. האין זה היה בגלל שהרווח ממעמדם היה כפרס גדול."

"ובנוסף, שמעתי שבימי קדם מספר החיות והציפורים היה רב, ובני האדם היו מועטים וגרו בקינים על מנת להימנע מהחיות. במשך היום הם אספו בלוטים ואצטרובלים ובלילה קיננו על העצים. לכן הם נקראים האנשים שבונים קינים. בימי קדם בני האדם לא ידעו את השימוש בבגדים, בקיץ הם אספו כמויות גדולות של כותנה ובחורף שמרו באמצעותה על חומם. לכן הם נקראו האנשים שידעו לדאוג לחייהם. בימי שאן נאנג האנשים נהגו לשכב לנוח בתמימות פשוטה וקמו בביטחון שקט. הם הכירו אמהותיהם, אך לא את אבותיהם. הם טיילו עם האיילות והצבאים. הם שתלו ואכלו, ארגו ויצרו בגדים. לא היו להם רעיונות של פגיעה זה בזה. זה היה הזמן הגדול של הסגולות המושלמות. חוואן-טי לעומת זאת לא יכול היה להנציח מדינת סגולה זו. הוא נלחם מול קהי-יו בערבות קו-לו עד שהדם זרם לאורך מאות לי. כשיאו ושון עלו, הן יסדו את קהל הפקידים הממשלתיים שלהם. טהאנג הדיח את הלורד שלו. המלך וו הרג את קאו. מאותם ימים החזק דיכא את החלש והרבים שלטו במעטים. החל מטאנג ו-וו ואלך, כל השליטים קידמו אי-סדר ובלבול. אתה עצמך מטפח כעת את דרכם של וואן ו-וו ועוסק בכל העניינים שכולם מדברים עליהם, על מנת להדריך את דור העתיד. אתה עם גלימתך המשונה וחגורתך הצרה, עם דיבורך המרמה והתנהלותך הצבועה, משלה את שליטי המדינות ומחפש עושר וכבוד. אין שודד גדול ממך – מדוע אין זה כל העולם קורא לך השודד קהיו, במקום למצב אותי כשודד קי? אתה גברת בדיבורך המתוק על דדזה-לו ועשית אותו לתלמידך. גרמת לו להוריד את כובעו הגבוה, להניח את חרבו הארוכה ולקבל את הדרכתך, כך שכל העולם אומר "קהונג קהיו יכול לעצור אלימות ולדכא את העושר הרע." אך בסוף כשדדזה-לו רדזה לשסף את גרונו של שליט וואי והאירוע עלה לו בחוסר הצלחה, גופו הוצג במצב ביש מעל שערה המזרחי של הבירה. זה מראה שכל מה שלימדת אותו, לא קרם דבר."

"האם אתה קורא לעצמך למדן, מוכשר או נאור? מדוע גרשו אותך מלו פעמיים? מדוע היית צריך לברוח מוואי? מדוע דוכאת קשות בקהי? נכלאת במדינת סיאנג שבין קהאן וזהי. אין לך מקום מנוחה בממלכה. הדרכתך הביא את דדזה-לו לבושת. כך היית חסר מזל בדרכך, לא עשית כל טוב, לא לך ולא לאחרים. כיצד יכולות הדוקטורינות שלך להיות בעלות ערך?"

"אין אדם בעולם ששובח יותר מאשר הוונג-טי, ועדיין הוא לא יכול היה להפוך סגולותיו למושלמות ונלחם בערבות קו-לו, עד אשר הדם זרם לאורך מאה לי. יאו לא היה אדיב כלפי בנו, שון לא נתן יחס של בן להוריו, יו היה משותק בצד אחד, טהאנג הגלה את נתיניו, המלך קו הכניע את קאו, המלך וואן נאסר ביו-לי. אלו הם שישה אנשים שהעולם מחשיב כרמי מעלה, אך אם מתחשבים בהיסטוריה שלהם אנו רואים שלמען הישג ורווח הם כולם דחו את טבעם האמיתי ובאלימות פגעו באיכויותיו הנכונות ונטיותיו – תהיה זו בושה ללמוד את דרך התנהלותם.

בין אלו שהעולם קורא להם אנשים, היו האחים פו-יי ושו-קהי. הם התנגדו לשלטון של קו-קו ומתו ברעב על גבעות שאהו-יאנג, כשהם מותירים עצמותיהם ובשרם בלתי קבורים. פאו זיאו התפאר בהתנהלותו וגינה את העולם, אך התאבד כשידיו סביב עץ. כשאו-טחו טיס אמר מחאותיו והן לא נשמעו, הוא הצמיד אבן לגבו וזרק עצמו לנהר הו, שם נאכל ע לידי הדגים והצבים. קיאה-דזה טחוי היה התלמיד המסור ביותר. הוא חתך חתיכות מירכו בכדי להאכיל את הדוכס וואן. כשהדוכס התעלם ממנו כשחילק הטבות לאנשים, הוא כעס, הלך לדרכו, ונשרף עם פיסת עץ בידו. וואי-שאנג קבע פגישה עם נערה תחת הגשר וכשזו לא הגיעה והמים גאו מסביבו, הוא לא זז. הוא מת כשידיו אוחזות באחד העמודים. מותם של ארבעה אנשים אלו לא היה שונה מזה של כלב שנקרע לגזרים, או מזה של החזיר שנולד הרחק מהדיר, או מזה של הקבצן שטבע בתעלה עם הצדקה שבידיו. הם כולם נפלו ברשת על ידי תשוקתם לתהילה, מבלי שדאגו להזין את חייהם לסופם, כמו שהתחייבו לעשות.

בין אלו שהעולם קורא להם פקידים נאמנים, לא היו כמו הנסיך פי-קאן ו-וו-דזה-חסו, אך גופו המת של דזה-הסו נודה לתוך נהר הקיאנג וליבו של פי-קאן הוצא החודזה. שני אלו היו מה שהעולם מכנה – פקידים נאמנים. אך הסוף היה שכולם צחקו עליהם. כשמביטים על כל המקרים הללו, הרי אין אחד מהם הראוי להערכה. ובאשר להוכחה באמצעות אתה מבקש להרשים אותי – אם אתה מספר על מדינת המתים, אינני יכול לדעת עליה דבר. אם אתה מספר לי על דברים מארץ החיים, הרי הם כמו שאני ציינתי. זה כל מה שיש לי ואני יודע. עכשיו אדוני, אספר לך על מצב בני האדם – העיניים רוצות להביט על דברים יפים, האוזניים רוצות לשמוע מוסיקה, הפה רודזה להנות מטעמים, הרצון רודזה להתממש. בן אדם יכול להגיע לגיל מאה לכל היותר, האדם הממוצע לגיל שמונים, ושישים הוא הגיל בו מתים אלו שלהם חיים קצרים. הוצא מחלות, כאבים, אומץ, אבל, חרדות ואסונות, והזמן שנשאר לאדם, בו הוא יכול לפתוח פיו ולצחוק הוא לא יותר מארבעה, חמישה ימים בחודש. לשמיים ולארץ אין גבולות זמן, אך למותו של אדם יש את הזמן שנקבע לו. קח את הזמן המוגבל הארוך ביותר, והשווה אותו לזה שאין לו הגבלה, וקיומו הקצרצר אינו שונה ממעברו של אחד מסוסי המלך מו את אחד החרכים באדמה. אלו שאינם יכולים לרצות את רצונם וכוונותיהם הטבעיים, ואינם יכולים להזין את אורך החיים שניקבע להם, אינם מודעים לדרך הנכונה של החיים. קהיו, אני מנדה ממני את כל מה שאתה אומר. עזוב במהרה. חזור לאחור על צעדיך ואל תוסיף מילה. דרכך הינה אך פרועה וחסרת אחריות, ערמומית, צבועה, מלאכותית, רעה. היא אינה מתאימה בשביל להשלים את טבעו האמיתי של אדם. אין היא בעלת ערך מספיק בשביל לדבר עליה.  

קונג ני קד פעמיים ומיהר ללכת. הוא יצא מהדלת ועלה על כרכרתו. שלוש פעמים פיספס את המושכות כשניסה לתפוס אותן. בעיניו נראתה מבוכה והוא לא יכול היה להביט. ציבעו היה כלימון פרוס. הוא נשען והחזיק בידית האחיזה כשראשו מוטה מטה ונשימתו הייתה קצרה. כשחזר והגיע לשערי עיר הבירה לו, הוא פגש בליו-הסיאה קי, שאמר לו "הנה אתה, כאן מול השער, לא ראיתיך כמה ימים. כרכרתך וסוסך עברו מסע. לא פגשת את טאו קי?" קונג-ני הביט מעלה לשמיים, נאנח וענה "כן". המשיך האחר "האין הוא העמיד עצמו כנגד דעתך כמו שאמרתי שיעשה?" "כן" ענה קונג-ני והמשיך "המקרה שלי הוא כמו של זה שחרך עצמו מבלי שהיה חולה. מיהרתי, הכאתי בראש הטיגריס, שיחקתי בשפמו ובקושי ברחתי מפיו."

דזה קאנג שאל את מאן קאו-טה "מדוע אינך הולך בדרך הישרה? ללא מסלול שכזה לא יאמינו לך. אם לא יאמינו בך, לא תקבל משרת פקיד ואם לא תקבל משרת פקיד לא תרכוש רווח. אם תביט על העניין מנקודת מבט המוניטין, או תעריך אותו מנקודת ההישג, המסלול הישר הינו אמיתי ביותר. אם אתה דוחה את המחשבה על מוניטין והישג וחושב על הדבר בתודעתך, תראה שהלמדן אינו צריך להיות אפילו יום אחד ללא הליכה במסלול היושרה." מאן קאו-טה אמר "זה שאין לו בושה נהיה עשיר וזה שיש לו הרבה מאמינים נהיה מקולל. כך, התהילה והרווח הגדול נראים כצומחים מלהיות ללא בושה ומכך שמאמינים בך. לכן, אם אתה מביט על העניין מנקודת המבט של הרווח, זה שמאמינים בך, הוא דבר נכון. אם אתה משליך את המחשבות על תהילה וחושב על העניין בתודעתך, תוכל לראות שהלמדן, בזמן שהוא בדרך, הוא מחזיק בתוכו את השמימי שלו, את הטבע, מבלי להרוויח דבר. דזה-קאנג אמר "בעבר קיאה וקאו היו בעלי כבוד מעצם היותם שליטים, וכל עושרה של הממלכה היה שלהם. היום, אם תאמר לאדם המחזיק כסף, שהתנהלותו דומה לזו של שני מנהיגים אלו, הוא יתבייש, ויתנגד לייחוס. שני שליטים אלו מתועבים על ידי האדם הפשוט. קונג-ני (קונפוציוס) ומו-טי מאידך, היו עניים ונחשבו לאנשים רגילים, אך אם תאמר לפקיד הראשי שהתנהלותו דומה לזו של אחד מהם, הוא ישנה את הבעת פניו וימחה כי לא מגיע לו שידברו עליו. שני פילוסופים אלו נחשבים אצילים על ידי כל הלמדנים. כך זה, עמדה של שליט אינה בהכרח נחשבת אצילות, ובהתאם לכך,  מצב של עוני ודרגה רגילה, אינה נחשבת עלובה. ההבדל בין להיחשב אצילי או עלוב, עולה מהתנהלות של היות האדם טוב או רע." מאן טה-קאו ענה "שודדים קטנים מגיעים למוסר, בעוד שודדים גדולים מגיעים להיות אדונים פאודלים. בשערי הלורדים הפאודלים ימצאו הלמדנים הישרים. לדוגמא, הסיו פו, הדוכס מהוואן, הרג את אחיו ולקח את אשתו לעצמו וקוואן קונג הפך למזכירו. טיאן קהאנג הרג את השליט והשתלט על המדינה. קונג ני לעומת זאת הסכים לקבל ממנו מתנות משי. בשיחה ביניהם הם יגנו את האנשים, אך בפעולתם הם יניחו עצמם לפניהם. בדרך זו מילותיהם ופעולותיהם, היו במלחמה בתוך חזם. האין זה מנוגד ונחשב לסטייה. כמו שנאמר באחד הספרים – "מי רע? ומי טוב? המצליח נחשב לראש והנכשל לזנב." דזה-קאנג אמר "אם אינך הולך בעקבות המסלול הרגיל של הנכון והשגוי ואינך רואה כל הבדל בין הקצוות הרחוקות והקרובות של מדינת קין, או בין האציל והעלוב, לא רואה סדר בין הצעיר והמבוגר, אזי כיצד ניתן לעשות הפרדה בין חמשת חלקי סידור הסגולות (מה שנקרא כנראה – חמש הסגולות הקבועות) ובין שישת החלקים של הסדר החברתי (שלושת הקשרים החברתיים ושלוש המטרות העיקריות של החובה)?" מאן-קאו-טה השיב "יאו הרג את בנו הבכור ושון היגלה את אחיו למחדזה – האם הם הכירו בקצוות השונות של קין? טאנג הדיח את קיאה, המלך ווא הפיל את ממלכת קאו – האם הם הכירו ביושרה שצריכה להיות בין האציל והאיש העלוב? המלך קי לקח את מקומו של אחיו הבכור כשזה עזב לדרום, לאזור הפראי של וו, והדוכס קו הרג את שלו – האם הם הכירו בסדר שצריך להיות בין הבוגר לצעיר. הליתרתים  נואמים מילים של צביעות ותלמידיו של מו מחזיקים בטענה שיש לאהוב את כולם בשוויון – האם אנו יכולים למצוא אצלם את ההפרדה בין חמישת חלקי סידור הסגולות ושישת החלקים של הסדר החברתי?  בנוסף לכך אדוני, אתה כולך למען המוניטין ואני כולי למען רווח. אך היכן שהחיפוש אחר המוניטין והרווח אינו בהתאמה לעיקרון ואינו נבחן באורה של הדרך הנכונה, תן לנו לקחתו לוו-יו שיחליט.

וו-יו אמר "האדם הקטן רודף אחר עושר; העליון רודף אחר מוניטין. הדרך בה הם משנים את רגשותיהם ואת טבעם הינה שונה. אם היו מנדים מעל עצמם את מעשיהם והיו מחליפים אותם באי עשייה, הם היו זהים. שהרי נאמר "אל תהיה אדם קטן, חזור ללכת בעקבות השמיים שבך. אל תהיה אדם עליון, לך בעקבות חוק השמיים שבך. אם הם מפותלים או ישרים, הבט בדברים באור השמיים הנגלים בתוכך. הבט מסביב על כל הצדדים וככל שהזמן מתקדם, הפסק מאמצך. בין אם זה נכון ובין אם לאו, אחוז צמוד אליך את הטבעת שבך, זו שבה כל המצבים מתאחדים. לבד בעצמך, הגשם רעיונותיך, תוך שאתה תוהה על הדרך הנכונה. אל תשנה מסלולך, אל תמהר להתעשר, אל תלך בעקבות המושלמות שלך. משום שאם כן,  תאבד את השמימי שבך."

לפי-קאו הוציאו את הלב ולדזה-השו הוציאו את עיניו – היו אלו תוצאותיהם הרעות של נאמנותם. הצדיק היה צריך להעיד נגד אביו, וואי-שאנג הוטבע – זהו חוסר המזל של האמון הטוב. פאו-דזה עמד זקוף עד שהתייבש ושאן דזה לא הגן על עצמו – אלו הפגיעות שהביאו איתה התועלתנות. קונג-ני לא ראה את אימו (עובדה שגויה) וג'ואנג -דזה לא ראה את אביו – אלו הן כישלונותיהם של הישרים. אלו דוגמאות מתקופות קודמות, שמדברים עליהן היום. הן מראות לנו כמה האדם העליון, הנחוש להיות נכון במילותיו ובביצוע פעולתו, שילם קנס של חוסר מזל והיה מעורב בייסורים קשים.

מר לא-מסופק שאל את מר יודע-את-האמצעים "אין אדם שבסופו של דבר אינו שואף לכבוד והולך אחר הרווח. כשבני האדם עשירים, האחרים הולכים אליהם ובכך שמים עצמם מתחתם. מעמדה זו הם נותנים להם יותר כבוד מאשר לעצמם. אך להביט על אחרים שמים עצמם בעמדה שכזו ונותנים לנו כבוד, מביא להארכת החיים, לשמירה על הגוף ולסיפוק התודעה. לך עצמך אדוני, אין בכלל מודעות לעניין הזה. האם זה משום שיש לך חוסר בידע? האם זה משום שיש לך את הידע אבל אתה רודזה את הכח על מנת ליישמו? או שהתודעה שלך בנויה כך שהיא עושה את מה שאתה חושב כנכון ולא נותנת לך לשכח זאת?" היודע-את-האמצעים ענה "הנה איש זה שופט אותנו, שגרים בשכונה שלו. אנו המחשיבים עצמנו למדנים שזנחו את כל הדרכים הוולגאריות ועלו מעל העולם. אין לו מחשבה להתמסר לכלל שאומר מה נכון ולכן הוא לומד גם זמנים עתיקים וגם את ההווה. הוא לומד את השאלות המבדילות בין נכון לשגוי, הוא מסכים עם הרעיונות הוולגארים והשפעת התקופה. הוא זונח את מה שהכי חשוב ומשליך את מה שהכי מכובד. כל זאת בכדי שיוכל להיות משוחרר לפעול בדרכו. אך האין הוא מגזים בכך שהוא חושב שזו הדרך להארכת חיים, שמירה על הגוף וסיפוק התודעה? יש לו את ההבעה הכואבת ואת מנוחתו השקטה, אך הוא לא חוקר מדוע גופו כל כך מושפע לרעה. יש לו פחדים בלתי נתפסים ואת הנאותיו המשמחות, אך הוא אינו חוקר מדוע לתודעתו יש נסיון שונה. הוא יודע ללכת במסלולו, אך אינו יודע מדוע הוא עושה זאת. גם אם היה לו כבוד של בן השמיים וכל העושר בממלכה היה שלו, הוא לא היה מתחמק מהישג ידם של חוסר המזל והרוע."לא-מסופק ענה "אבל עושר, בכל דרך שיהיה, הוא יתרון לאדם. איתו יש לו יכולת להשיג יופי ומומחיות של כל אומנות, כאלו שאפילו האדם המושלם והאדם הנעלה אינם יכולים להשיג. היכולת שלו להפעיל את האומץ והכח של אחרים, מאפשרת לו לרכוש אינטליגנציה והבדלה. על ידי כך שהוא מנצל סגולותיהם של אחרים, הוא מוערך כאיש טוב ובעל יכולת. אפילו אם אין בידיו מדינה, מביטים עליו בהערדזה כשליט וכאבא.

מעבר לכך – מוסיקה, יופי, הנאה מטעמים ומכח, הם דברים המוערכים על-ידי מחשבתם של אנשים, ומקבלים אותם בשמחה ללא למידה מוקדמת. הגוף מגיב להם מבלי לחכות לדוגמא מאחרים. תשוקה וסלידה, הימנעות והליכה בדרך, אינם דורשים כל מומחיות. זהו טבע האדם. אומנם העולם יכול לגנות התענגויותיו של אדם מאלו, אך מי יכול להימנע מהם?" היודע-את-האמצעים ענה "פעולת החכמים מכוונת לטובת האנשים, אך הם אינם הולכים בניגוד לחוק והמעלה. לכן כשיש להם די, הם אינם כמהים ליותר; אין להם מטרות נוספות והם גם אינם מחפשים אחת חדשה. כשאין להם מספיק הם יחפשו אחת, יכמהו לאחת בכל רגע ולא יחשיבו עצמם כתאבתנים. אם כבר יש להם עודף, הם ידחו עוד ממנו. הם יסרבו לכתר, ולא יחשבו על עצמם כלא מעוניינים. מבחינתם מצב של חוסר עניין ותאבה אינו כפייה חיצונית. למרות שהם מתרגלים בחינה עצמית וכוחם יכול להיות כמו של השליט, אצולתם לא תתן להם להשתחצן כלפי אחרים. עושרם יכול להיות כמו של ממלכה שלמה, אך מתוך כך שהם מחזיקים בעושר שכזה, לא ילעגו לאחרים. הם יאמדו את הרוע אליו הם נחשפים ויהיו נלהבים כלפי כל מפלה שיחוו. הם חושבים כיצד הדברים שברשותם יכולים לפגוע בטבעם, לכן יסרבו לקבלם – אך לא בגלל שהם מחפשים מוניטין ופרס.

יאו ושון היו שליטים והרמוניה שררה. כך היה. לא בגלל נדיבותם כלפי העם – הם פשוט לא פגעו בחייהם בשביל להשיג הערדזה. שאן-קואן וחסו-יו אולי היו שליטים, אך הם לא קיבלו על עצמם את הכתר. לא שהם דחו אותו בלי מטרה, הם פשוט לא רצו לפגוע בעצמם על-ידי כך שיחזיקו בו. הם כולם הלכו בעקבות הדבר שפעל לטובתם ודחו את מה שפוגע וכל העולם חגג את עליונותם. כך, למרות שהם נהנו מהבדלה, הם עשו מה שהם עשו, לא לשם המוניטין והפרס."

מר לא-מסופק המשיך בטיעונו ואמר "הם חשבו שבשם המוניטין שלהם הם צריכים לדכא במרות את גופם, למנוע מעצמם הנאות ולכבול עצמם לחיים דלים בשביל שיוכלו לשאת אותם. כך היו להם חיים ארוכים של צער וייסורים, של לחץ מתמשך, עד שהגיע מותם.

היודע-את-האמצעים השיב "נחת שקטה, היא שמחה. עודף, הוא פגע.  – כך הדבר בכל ובמיוחד כשהעודף נמצא בעושר. אוזני העשירים מוזנות במוסיקה של פעמונים, מצלתיים, תופים, וחלילים. פיותיהם מלאים בבשר חיות מפוטמות כהוגן וביין בעל הטעם העשיר ביותר. כך תשוקותיהם מסופקות, עד שהם שוכחים את עניינם הנכון. ניתן להכריז עליהם, שהם במצב של אי-סדר. שוקעים עמוק לתוך הסיפוק העצמי שלהם, הם דומים לאלו שעולים להר עם משא כבד על גבם. מצב זה יכול להיחשב כסבל מר. הם חומדים עושר וחושבים שבאמצעותו יגיעו לנוחות. הם חומדים כח ויהפכו אותו למונופול שלהם. כשהם בשקט ופרישות, הם טובעים בתענוגות יוקרתיים, אישיותם נראית קורנת והם מלאים בגאווה. ניתן להכריז כי הם במצב של חולי. בתשוקתם להיות עשירים ובעלי הישגים, הם ממלאים את מאגריהם, מתעלמים מכל התראה ומסרבים להמנע ממסלולם. הם אפילו מתרוממים עוד יותר ונאחזים בדרכם. ניתן להכריז עליהם, כי התנהלותם חסרת כבוד היא. כשעושרם נצבר עד למצב שאין בו שימוש, הם חובקים אותו לחזם ולא נפרדים ממנו. כשליבם מתייסר בטיפשותם הרבה, הם עדיין מחפשים עוד ולא מפסיקים. ניתן להכריז על מצב זה כעצוב. בחדרי חדרים הם דואגים מגנבים ובחוץ הם מפחדים משודדים. בבתיהם יש הרבה חדרים ומחיצות ובחוץ הם אינם מעזים ללכת לבד. ניתן להכריז עליהם כנמצאים בדאגה תמידית. שישת המצבים האלו, הם המצערים ביותר בעולמנו, אך הם שוכחים אותם ואיבדו את יכולת השיפוט שלהם. כשהרוע מגיע, למרות שיתחננו לפניו עם כל כוחות טבעם ועם כל הקורבנות שעושרם משיג, הם לא יוכלו להחזיר בחזרה את אותם ימים של הנינוחות שאינה מופרעת. כשיחפשו את המוניטין שלהם הוא כבר לא ימצא. כשיחפשו את עושרם הוא כבר לא ימצא. להטיל משימות על מחשבותיהם ולהרוס את גופם בנהירה לסוף שכזה? האין זה מקרה של אשליה גדולה?

פרק 30 : התענגות בקרב החרבות

בימי קדם, המלך בואו מקאו, היה מתענג בקרב החרבות. מעל לשלושת אלפים אנשים, מומחים בלחימת כלי נשק, באו להתארח אצלו, נשענים על פתח שערו ונלחמים זה בזה יומם וליל. מעל מאה מהם מתו או שנפצעו אנושות, לאורך שנה אחת בלבד. הוא מצידו אף פעם לא דאג כשהביט עליהם ואף נהנה כל כך. כך זה נמשך לאורך שלוש שנים, עד שהממלכה החלה לדעוך ולמדינות אחרות היו תוכניות נגדה.

נסיך הכתר קא-וואי התייסר והביא את העניין לפני מלוויו ואמר "אם יש מישהו אחד שיכול לשכנע את המלך לשים קץ לעניין, הוא יקבל ממני 1000מטבעות כסף. המלווים אמרו "רק ג'ואנג -דזה יכול לעשות זאת." במהרה שלח הנסיך אנשים עם אלף אונקיות כסף בשביל ג'ואנג -דזה. הוא עצמו סירב לקבלם, והצטרף לשליחים. כשראה את הנסיך אמר לו "או נסיך מה יש לך לומר ומדוע שתיתן לי את הכסף? הנסיך ענה "שמעתי שאתה מאסטר נבון ונאור. מתוך כבוד שלחתי לך את אלף מטבעות הכסף, כמקדמה למשי ומתנות נוספות. היות וסירבת לקבלם, כיצד אוכל לומר לך את אשר אני מבקש ממך?" ג'ואנג -דזה ענה "או נסיך, שמעתי שרצית למבקש ממני לעצור את המלך מלעשות את הדבר שמענג אותו. נניח שבניסיוני לשכנע את הוד מלכותו אפגע בו ולא אמלא את ציפיותיך, הרי שאיענש במוות. האם אוכל ליהנות מהכסף? ונניח שאצליח בשכנועי את הוד מלכותו ואמלא את מבוקשך, הרי אז לא יהיה דבר במלוכה שאבקש ולא אקבל." נסיך הכתר אמר "כן, אך אבי המלך אנו נפגש אלא עם אנשי חרב." ג'ואנג -דזה ענה "אני יודע, אבל אני מומחה בשימוש בחרב." "זה טוב." ציין הנסיך והמשיך "אך אנשי החרב אותם פוגש הוד מלכותו אוספים שיערם בצמה ומבליטים את שפמם לפנים. הם חובשים כובעים רפויים עם ציציות גסות ומעילים חתוכים מאחור. עיניהם בוהות והם מדברים על הסיכון שבמשחקם. המלך מתענג מכל זה. עתה כשתציג עצמך בבגדי הלמדן, זה יכשיל אותך בדרך להצלחה." ג'ואנג -דזה אמר "אם כך, כשתעזוב, אשיג לי בגדי סייף." לאחר שלושה ימים הבגדים היו מוכנים וכשהוא הופיע בפני הנסיך, הם הלכו יחדיו אל המלך אשר שלף חרבו מנדנה וחיכה לו. כשג'ואנג -דזה נכנס דרך דלת האולם, הוא לא מיהר גם כשראה את המלך ואפילו לא קד לו. המלך שאל אותו "מה אתה רודזה ללמדני אדוני, עד כדי כך שהנסיך הזכיר אותך בפניי מבעוד מועד?" התשובה הייתה "שמעתי שהוד מלכותו מתענג מקרבות חרבות ולכן רציתי להיפגש אתך, משום אני עצמי מיומן בחרב." "מה אתה יודע לעשות עם החרב שלך מול יריב?" "תן לי להתמודד מול יריב ובכל פסיעה שלי חרבי תתמודד מולו, כך שלא אעצר גם בצעידת אלף לי." המלך היה מאוד מרודזה ואמר "אין לך מתחרה בממלכה". ג'ואנג -דזה ענה "סייף טוב קודם כל עושה צעד הסחה כנגד יריבו, מה שנראה כאילו הוא נותן לו יתרון. בסוף  הוא מוציא דקירתו ומגיע אליו, לפני שזה יכול להחזיר את המהלך שהוציא. ארדזה לקבל הזדמנות להראות את מיומנותי." המלך אמר "עצור מעשך. לך לאזור מנוחתך וחכה להוראותיי. אעשה סידורים לקרב ואקרא לך." המלך חיפש סייף במשך שבעה ימים. הוא ניסה כל מי שהגיע, עד שיותר משישים מהם מתו או נפצעו אנושות. הוא בחר חמישה או שישה גברים ואמר להם להביא חרבם ולתפוס מקומות תחת המעבר. הוא קרא לג'ואנג -דזה ואמר לו "היום אני עומד לגרום לך ולגברים אלו להראות את שאתם יודעים לעשות עם חרבותיכם." זמן רב חיכיתי להזדמנות." ענה ג'ואנג -דזה. המלך שאל אותו מה יהיה אורכה של החרב בה ישתמש והוא ענה לו "כל אורך יתאים לי. אם יש לי שלוש חרבות, אקח את זו שתרדזה הוד מלכותו. תן לי לספר לך עליהן ואז אלך לזירה." "ארדזה לשמוע" ענה המלך וג'ואנג דזה המשיך – "יש את חרבו של בין השמים, יש את חרבו של הנסיך הפיאודלי ויש את חרבו של האדם הפשוט." "מה בדבר חרבו של בן השמים?" שאל המלך. התשובה הייתה "לחרב זו יש חוד כמו הבירה יאן-קהי וחומת שי-קהאנג; קהי והרי טאי הם הלהב שלה; זין ווואי הם גב הלהב שלה; קאו וסונג הם הקת שלה; האן וואי הן הנדן שלה. כל השבטים הפראים מסיבה חובקים אותה, היא עטופה בארבעת העונות, היא גובלת בים פו והאבנט שלה הוא הגבעות המתמשכות. היא מווסתת על ידי חמשת היסודות והשימוש בה הוא לשם ענישה ואדיבות. הכניסה שלה לנדן היא כמו יין ויאנג. היא בצימאון בזמן האביב והקיץ והיא מופעלת בזמן הסתיו והחורף. כשדוקרים בה לפנים, אין דבר לפניה; כשמניפים אותה מעלה אין דבר מעליה; כשהיא מונחתת מטה; אין דבר מתחתיה, כשמסובבים אותה, לא נשאר דבר בצידה. מעל, היא מבקעת את העננים ומתחת היא חודרת לכל חלקה באדמה. תן לחרב זו להיות בשימוש פעם נוספת וכל הנסיכים יתוקנו וכל המלוכה תתייצב. זוהי חרבו של בן השמים."

המלך הביט אבוד בתדהמה ואמר שוב "ומה בדבר חרבו של האדון הפיאודלי?" התשובה הייתה – "לחרב זו יש פקידים נאורים ואמיצים בחודה; פקידים טהורים ומאוחדים הם להבה; פקידים בעלי יכולת ומוניטין הם גב להבה; פקידים נאמנים וחכמים הם הקת שלה; פקידים נועזים ומכובדים הם נדנה. כשדוקרים בה לפנים, כמו במקרה הקודם, אין דבר לפניה. כשהיא מכוונת מעלה, אין דבר מעליה. כשהיא מונחתת, אין דבר מתחתיה. כשמסובבים אותה, לא נישאר דבר בצידה. מעל, החוק שלה נלקח מהשמים המקיפים והיא בהתאמה עם שלושת המאירים (הדאו, השמש והירח). מתחת, החוק שלה נלקח מהארץ המרובעת והיא בהתאמה עם ארבע העונות. בין אלו, היא נמצאת בהרמוניה עם דעת האנשים ושלום מתקיים בכל רחבי המדינה. תן לחרב זו לפעול שוב ותשמע את פיצוץ כמוסת הרעם. בין ארבעת הגבולות, לא יהיה מי שלא יתייצב בכבוד ויציית לשליט. זוהי חרבו של האדון הפיאודלי."

"ומה בדבר חרבו של האדם הפשוט?" שאל המלך. ג'ואנג דזה ענה "בחרבו של האדם הפשוט משתמשים אלו ששערם קלוע, עם שפמם הבולט לפנים. הם לובשים כובעים רפויים עם ציציות גסות. מעיליהם חתוכים מאחור ויש להם עיניים בוהות. הם מדברים אך-ורק על הסיכון שבמשחקם ומכים זה את זה לפניך. למעלה החרב חותכת את הצוואר ולמטה היא מוציאה את הכבד והריאות. זוהי חרבו של האדם הפשוט – המשתמשים בה אינם שונים מתרנגולים לוחמניים. כל בוקר חייהם באים לקיצם, אין בהם שימוש לענייני המדינה. הוד מלכותו מחזיק בכיסא של בן השמים, ורעיון שאתה נהנה מסיוף אנשים פשוטים, הינו פחות ערך. זו מחשבתי הוד מלכותו."

בסיום דברים אלו, לקח המלך את ג'ואנג דזה עימו והלך לראש ההיכל, שם הטבח הכין ארוחה. המלך לא יכול היה לשבת והסתובב מסביב שלוש פעמים. ג'ואנג דזה אמר לו "שב בנחת, מלך גדול, והרגע את עצמך. אני אמרתי את שרציתי בנוגע לחרבות". המלך וואן לא עזב את המקום במשך שלושה חודשים והסייפים הרגו עצמם בחדרם.

פרק 31 : הדייג הזקן

קונג-ני התהלך לו ביער דזה-וואי ועצר לנוח תחת מזבח המשמש. תלמידיו החלו לקרא בספריהם והוא ניגן בקתוס ושר לו. הוא לא סיים אפילו חצי מהמזמור ודייג זקן ירד מסירתו צועד לקראתם. זקנו וגבותיו היו לבנים, שערו כולו היה לא מסורק ושרווליו היו נפולים מטה. הוא צעד במעלה הגדה עד שהגיע לקרקע יבשה. כשעצר, בעוד ידו השמאלית אוחזת באחת מברכיו וידו השנייה אוחזת בסנטרו, הוא האזין למתרחש.  כשנגמר המזמור הוא זימן את דזה-קונג ואת דזה-לו ושאל אותם "מי הוא?" דזה-לו ענה "זהו האדם הנעלה מלו." "ומאיזו משפחה הוא." "הוא ממשפחת קונג." "ומה עיסוקו של מר קונג?" לשאלה זו לא הייתה לדזה-לו תשובה. דזה-קונג ענה "צאצא זה של משפחת קונג, מקדיש עצמו מטבעו ללבביות וליושר כן. בפעולתו הוא מפיץ נדיבות ויושרה, הוא מטפח את הטקסים והמוסיקה. הוא נותן שימת לב מיוחדת ליחסים בחברה. מעל, הוא מקדם נאמנות למורשת האדונים ומתחת הוא מחפש את השינוי בכל המעמדות האנושיים. מטרתו היא להטיב עם הממלכה. זהו מר קונג ואלו הדברים אליהם הוא מקדיש עצמו."

הזר המשיך "האם הוא שליט שתחתיו טריטוריה?" "לא" הייתה תשובתו של דזה-קונג. "האם הוא העוזר של נסיך או מלך." "לא." הדייג החל לצחוק ולסגת בצעדים לאחור תוך שהוא אומר "כן, אדיבות היא נדיבות! אך אני חושש שהוא לא יחמוק מהרוע שנקרא אנושות. בכך שהוא מחמיר עם מחשבתו ומעמיס על גופו, הוא מסכן את טבעו האמיתי. אבוי. כמה רחוק הוא מהדרך הנכונה לחיים."

דזה-קונג חזר ודיווח לקונפוציוס על דברי האיש. קונג-ני דחף את הקתרוס שלו, התרומם ואמר "האין הוא חכם גדול?" הוא ירד במדרון לחפש אחריו וכשהגיע לשפת האגם, היה שם הדייג עם חכתו, מושך את סירתו אליו. הוא הסתובב וראה את קונג-ני והחל לצעוד לעברו. קונג-ני נסוג לאחור, קד לו שתי קידות והתקדם. "מה אתה רודזה ממני?" שאל הזר. התשובה הייתה "לא מכבר, מאסטר שלי, הוצאת מקבץ מהערותיך והלכת. היות ואני נחות ממך, איני יודע מה התכוונת לומר ומבקש כאן, לחכות להדרכותיך, בתקווה ובמזל שאוכל לשמוע את קול מילותיך ולהשלים את העזרה שאתה יכול לתת לי." "אהה." ענה הזר "כמה גדולה אהבתך ללמידה." קונג-ני קד פעמיים, התרומם ואמר "מאז שהייתי צעיר טיפחתי את הלמידה, ועד היום כשאני בן שישים ותשע, לא הייתה לי הזדמנות לשמוע את ההוראה המושלמת. אני מעז להקשיב לך במחשבה צנועה וחסרת שיפוט מוקדם ודעה קדומה." הזר ענה "חיבה מחפשת חיבה וציפורים מאותו הזן מגיבות זו לזו. זהו חוק השמים. הרשה לי להסביר מה אמרתי ומנקודת מבט זו, להשליך על מה שמעסיק אותך. אותך מעסיקים ענייני האדם. כשהשליט, האדון הפיאודלי, הפקידים הגדולים והאנשים הפשוטים – ארבעה מעמדות אלו, פועלים נכונה , יש לנו את היופי של הסדר הטוב. כשהם עוזבים את חובתם הנכונה, הם מנחילים את אי-הסדר הגדול. כשהפקידים מקשיבים לחובתם, והאדון הפשוט נלהב ודואג לעינינו, אין פלישה לזכויות האחרים.

שדות מבוזבזים, חדרים דולפים, מחסור במזון וביגוד, מיסים בלתי מסופקים, רצון להרמוניה בין רעיות לפילגשים ורצון לסדר בין הזקן לצעיר – אלו הן הבעיות של האדם הפשוט.

אי יכולת לעמוד בחובם, אי שימת לב לענייניהם הרשמיים, רצון להגינות בהתנהלות, רשלנות, בטלה מצד הכפופים להם, כשלון בהתרחבות ובמצוינות וחוסר וודאות בשכר ובדרגה – אלו הן הבעיות של הפקידים הגבוהים.

מחסור בפקידים נאמנים בחצרם, מרדנות השבטים במדינתם, הרצון למיומנות בפעולתם, האשמות בהטלת מיסים רעים, הופעות מאוחרות בחצרות באביב ובסתיו ואי סיפוק השליט – אלו הן בעיותיהם של האדונים הפיאודלים.

רצון להרמוניה בין יין ליאנג, אי סדר עונתי בין קור לחום – כזה המשפיע על כל הדברים ופוגע, דיכוי ואי סדר אצל הנסיכים הפיאודלים – הממשיכים לתקוף זה את זה וגורמים לפגיעה בעם בטקסים ובמוסיקה, המשאבים להוצאות לקויות, היחסים החברתיים שלא דואגים להם והאנשים המפיקים אי סדר חברתי – אלו הם הבעיות של בני השמים והפקידים."

עתה אדוני, לך אין את דרגתו הגבוהה של השליט, האדון הפיאודאלי, או הפקיד הגבוה של חצר מלכות. אתה גם לא נמצא בעמדה נחותה מזו של פקיד גבוה בעל מחלקות בעלות עניינים רבים. למרות זאת, אתה לוקח על עצמך להסדיר טקסים ומוסיקה ורודזה לתת שימת לב מיוחדת ליחסים בחברה, מנקודת מבט של רצון לשנות את מעמדותיהם של בני האדם. האין זה שילוב מוגזם של כל העניינים? ומעבר לכך, אנו צריכים להתחשב בכך שהאדם נתון לשמונה פגמים והתנהלות העניינים לארבע רעות –

לקחת על עצמך ניהול עניינים שלא מעניינים אותך – זהו מונופול.

הצגת נושא שלא מעניין אחרים – זוהי דברנות.

הובלת אנשים בנאומים שמטרתם לרצות אותם – זוהי חנפנות.

הנאה מדיבור על חולשתם של אנשים – זוהי רכלנות.

הפרדה בין חברים ובין קרובים – זוהי זדוניות.

להלל ערמומיות של אדם, או לאפיין אותו כרע – זוהי שלילה.

מבלי להתייחס אליהם כטובים או רעים, להסכים עם בני אדם דו-פרצופיים, בכדי לגנוב את הידע שברשותם – זוהי סכנה.

שמונה פגמים אלו מניבים אי-סדר בין בני אדם ופגיעה אישית. אדם נעלה, לא יהיה חבר של זה שיש לו אותם, וגם שליט אינטליגנט, לא ייתן לו פקידות."

נדבר עכשיו על ארבע הרעות:

להינות מלפעול בעניינים גבוהים, לשנות ולהחליף את מה שעומד מזה זמן רב, להחזיק כבוד בשרות ראוי לשבח – זוהי שאפתנות.

לטעון לכל חוכמה ולהתפרץ לכל עניין, לפלוש לעבודתם של אחרים ולהציג אותה כשלך – זוהי חמדנות.

לראות טעויותיך מבלי לשנותן ולהמשיך בנחרצות בדרכך, גם כשמתריסים נגדה – זוהי עקשנות.

כשאדם מסכים עם עצמו, בכדי לאשר את עצמו, עד כמה טוב שהוא יהיה, כשהוא אינו מסכים לשלול עצמו – זוהי יהירות ראוותנית.

אלו הן ארבע הרעות.

כשאדם יכול להניח בצד את שמונת פגמים ולא מרשה לארבע הרעות להתקיים בתחומו, הוא מתחיל להיות מסוגל להיות בלמידה."

קונג-ני הביט בצער ונאנח. שוב הוא קד פעמיים, התרומם ואמר "פעמיים גורשתי מלו, הייתי צריך לברוח מוואי, העץ תחתיו נחתי בפונג נגדע, אסרו אותי בסיאנג שבין קהאן וזהאי. אינני יודע אילו טעויות ביצעתי, כך שלא כיבדו אותי בארבעת המקרים שציינתי." הזר הביט בצער, שינה את הבעת פניו ואמר "יהיה זה קשה, אדוני, לגרום לך להבין. "היה אדם שפחד מצילו ולא אהב את עקבותיו. הוא רץ על מנת לברוח מהם, אך ככל שהרים רגליו בתדירות גבוהה יותר, כך היו יותר עקבות רגליים. ככל שרץ מהר יותר, כך צילו לא עזב אותו. הוא חשב שהוא איטי מדי ורץ בכל כוחו ללא עצירה, עד שהותש ומת. הוא לא ידע זאת, אבל אם היה נשאר במקום מוצל, הצל שלו היה נעלם, אם היה עומד, עקבותיו היו אובדות. טיפשותו הייתה גדולה." אתה אדוני מעסיק שיפוטך בנוגע לשאלות על נדיבות ויושרה, אתה חוקר את נקודת המפגש שבין ההסכמה וההבדלה. אתה מביט על השינויים מתנועה לעצירה ומעצירה לתנועה. אתה שולט בחוקי הנתינה והקבלה. הגדרת את תחושות החיבה והסלידה והגעת להרמוניה שבין גבולות האושר והכעס. למרות כל אלו, עדיין לא הצלחת לברוח מהצרות עליהן אתה מדבר. אם ברצינות היית מטפח את עצמך ובזהירות שומר על האמת הנכונה שלך, אם בפשטות היית נותן לאחרים את מה שהולם אותם, הרי אז היית נמנע מהסתבכות שכזו. אך עתה, אינך מטפח עצמך ומטפח אחרים וענייניהם  – האין אתה מעסיק עצמך בחיצוני. קונג-ני ענה בקול עצוב "הרשה לי לשאול, מה הוא הדבר לו אתה קורה האמת הנכונה שלי."ענה לו הזר "האמת הנכונה של אדם הנה כנות טהורה בדרגתה הגבוהה. ללא כנות שכזו, אדם אינו יכול להזיז אחרים. לפיכך, אם אדם שכזה מכריח עצמו לבכות, עד כמה שיהיה עצוב בפעולתו, אין זה עצב אמיתי. אם הוא מכריח עצמו לכעוס, עד כמה שהוא יראה זועף, הוא לא מעורר יראת כבוד. אם הוא מכריח עצמו להראות חיבה, עד כמה שיחייך, הוא אינו מעורר כל הדדיות הרמונית. אבל אמיתי ללא קול, הוא עצוב. כעס אמיתי ללא כל החצנה, מעורר יראת כבוד. חיבה אמיתית, גם ללא חיוך, יוצרת הדדיות הרמונית. בהיותן אמיתות פנימיות, הן יוצרות השפעה רוחנית כלפי חוץ ולכן אנו מחשיבים אותן כמוערכות. ביחסים שלנו עם אחרים, היא, האמת הנכונה, מופיעה בהתאמה לכל מקרה ודרישותיו. בשירות ההורים מצד הבנים היא עדינות; בשירות שליטים היא הנאמנות והיושר; בפסטיבלים של שתייה, היא הנאה נעימה; בתהלוכות אבל, היא עצבות וצער; ביושר ונאמנות, שירות טוב הוא יסוד עקרוני; בשירות ההורים זו נתינת העונג; היופי שבשירות הניתן לשליט, הוא בכך שאינו דורש ביצוע בדרך מסוימת אחת. שירות נתינת עונג להורים אינו קובע כיצד לעשות זאת, פסטיבלי שתייה של פקידים, אינם תלויים בביקוש להם. ראיית תהלוכות האבל עם הצער המתאים להן, אינה שואלת שאלות על התהלוכה עצמה. תהלוכות מתקיימות למען האנשים הפשוטים. האמת הנכונה של אדם, היא מה שקיבל מהשמיים. היא פועלת בספונטניות ואינה משתנה. לכן החכמים הגדולים לוקחים את חוקם מהשמים וזוכים באמת הנכונה להם, מבלי להיכנע להגבלים המקובלים והנהוגים. הטיפשים עושים ההפיך מכך. הם אינם יכולים לקחת חוקם מהשמיים ומושפעים מאנשים אחרים. הם אינם יודעים כיצד לזכות באמת הנכונה שלהם ושל טבעם ונתונים לשליטתם של הדברים הרגילים. הם תמיד משתנים בהתאם למנהגי סביבתם וכתוצאה מכך הם אינם שלמים. אבוי לך אדוני שבזמנים קודמים היית שרוי בתוך הצביעות של בני האדם ואיחרת לשמוע על הדרך הגדולה." קונג-ני שוב קד פעמים כלפי הדייג, התרומם ואמר "פגישתי עמך היום, היא שמחה כמו להגיע לשמים. אם אתה מאסטר אינך מתבייש בי ותיתן לי להיות משרתך ותמשיך ללמדני, ארדזה לשאול לאן פניך מועדות, ואתחנן לקבל הדרכותיך שם, בשביל לסיים את הלמידה של הדרך הגדולה." הזר השיב "שמעתי אימרה שכזו "אם יהיה זה אחד אשר איתו אתה יכול להתהלך, לך איתו למסתוריות הדקיקה ביותר של הדאו. אם יהיה זה אחד שאינך יכול להתהלך עימו והוא אינו יודע את הדאו, דאג לא להתרועע איתו וכך לא תיקח על עצמך כל אחריות." עשה את המיטב שלך אדוני. אני חייב לעזוב עכשיו, אני חייב לעזוב אותך!" בכך הוא דחף את הסירה ושט בין השיחים הירוקים.

יאן-יאו חזר לכרכרה, דזה-לה מסר לו את המושכות. קונג-ני לא הביט סביב והמשיך היכן שהיה עד שהאדוות התייצבו והוא כבר לא שמע את קול מוט השייט. רק אז הוא חזר למקום מושבו ודזה-לו שישב לידיו שאל "הייתי משרתך לאורך זמן רב, אך לעולם לא ראיתיך מאסטר, מתייחס לאדם אחר ביראת כבוד והדר כפי שנהגת עכשיו. ראיתיך בנוכחותו של לורד בעל אלף כרכרות, או שליט של אלפים והם אף פעם לא קבלו אותך בחדר המכובדים או התייחסו אליך אלא במחווה כיאה לשווה, ואתה סחבת עימך אוויר לעתודה. היום, הדייג הזקן הזה עמד זקוף מולך עם המוט שלו בידו, בעוד אתה היית כפוף מאזור חלציך במבנה של אבן צלי, וקדת לו פעמיים לפני שענית לו! האם לא התנהגת אליו בעודף הדר? כל התלמידים שלך חושבים שהתנהגת באופן משונה מאסטר. מדוע הדייג הזקן קיבל ממך כזו הבעת כבוד?"

קונג-ני נשען לפנים על משענת, נאנח ואמר "אכן קשה לשנות אותך יו. אתה למדת ושקדת על יושר ונימוסים ועדיין ליבך הרשע והכנוע לא הוצא ממך. התקרב בכדי שאוכל לדבר אליך עוד. אם אתה פוגש אדם מבוגר ממך ולא מראה לו כבוד, אתה נופל בנימוסך. אם אתה פוגש אדם בעל חוכמה עליונה וטוב לב ולא מכבד אותו אתה תירדזה את המאפיין הגדול ביותר של האנושיות. אם הדייג הזה לא הכיל זאת בדרגה הגבוהה ביותר, כיצד אם כך גרם לאחרים לשמוע לו? ואם הנאמנות שלהם כלפיו לא הייתה כנה, הם לא היו משיגים את האמת של טבעם והיו גורמים נזק מתמשך לעצמם. אבוי! אין אסון גדול יותר לאדם מאשר להשחיר מאפיין הזה, ואתה יו, אתה לבדך, לקחת על עצמך  להשחיר זאת."

"מעבר לכך, הדאו הוא המסלול אשר כל הדברים צריכים להיות בו. דברים הנכשלים בכך מתים. לאלו המצליחים בכך, יש חיים.  להתנהל בדרך המתנגדת לו, זהו הרס, לקבל אותו, זוהי הצלחה. לכן, היכן שהחכם הגדול מוצא את הדאו, הוא מכבדו והדייג הזקן הכיל אותו. כיצד אעז שלא להראות לו כבוד?"

פרק 32 : ליאה יו קחאו (למדן דאו)

ליה יו-קחאו החל  צועד לקהי כשבאמצע הדרך החליט לחזור על עקבותיו. הוא פגש במורה פו-חוואן וו-זאן שאמר לו "מדוע חזרת?" תשובתו הייתה "תפס אותי הפחד." "מה הפחיד אותך?" "נכנסתי לאזור עשר חנויות המרקים בשביל לאכול, ובחמש מהן המרק הוגש לי עוד לפני ששילמתי. (כנראה שליה יו חש שהתנהג באופן שגוי שגרם לכך). "אך מה הפחיד אותך?" ליה ענה "אומנם הפנימיות והמטרה האמיתית לא נפרסו כלפי חוץ, אך הגוף כמו מרגל, נותן הצגה בהירה של עצמו. הצגה חיצונית זו מכניעה את תודעתו של האדם וגורמת לאנשים קלילים להתייחס לאחר כאציל או כמבוגר יותר, מה שיכול לגרום לרעה לפגוע בו. עכשיו, יצרני המרקים מספקים את תוצרתם בפשטות כעניין עסקי ולא משנה כמה הם יזרקו, הרווח שלהם קטן והכח שלהם מועט ובכל זאת הם התייחסו אליי כמו שתיארתי – עוד יותר מכך, יתייחס אליי אדון בעל אלף כרכרות! זה שגופו מוטרד בענייני הממלכה ועל דעתו יש יותר מדי משימות. הוא יעביר אליי סמכויותיו בעניינים אלו ויצפה להצלחה בניהול ממשלתו. זה מה שגרם לי לפחד." פו-חוואן וו-זאן ענה "נקודת מבט ראויה להערדזה. אך אם תביא עצמך כמו שאתה, בני אדם יתקהלו סביבך בשביל לקבל שמירה."

לאחר זמן לא רב, פו-חוואן וו-זאן הלך לבקר את ליה-דזה (ליה יו-קחאו), ומצא את החלל שמחוץ לדלתו מלא בנעליים. הוא עמד שם כשפניו לצפון, מחזיק את מקלו זקוף ומשעין את סנטרו עליו, עד שזה התקמט. לאחר שעמד זמן מה מבלי לומר מילה, הוא החל ללכת. שומר הדלת נכנס פנימה ודיווח לליה-דזה. מששמע זאת, מיהר ולקח נעליו, רץ יחף אחר המבקר וכשתפס אותו בשער החיצוני אמר לו "מאחר ואתה אדוני, באת, האם אתה הולך מבלי לתת לי עדזה טובה כלשהי?" האחר ענה לו "אין בכך צורך. אמרתי לך שאנשים יתקהלו סביבך והם אכן עשו כך. אין זה שאתה יכול לגרום לבני האדם להתקהל סביבך, אלא שאינך יכול למנוע מהם. איזה שימוש יש לאזהרתי? מה שמשפיע עליהם וגורם להם להתרצות? הנה ההצגה של איכויותיך היוצאות מגדר הרגיל. אך אתה לבטח חייב להיות מושפע בחזרה וטבעך הנכון מתנער. אף אזהרה לא יכולה להתכוון אליך. אלו אשר מתרועעים עמך, לא ינזפו בך על כך, המילים הקטנות שהם אומרים, הן רעל לבני האדם. אתה לא מבחין בכך ואינך מבין זאת – כיצד תוכל אם כך, להפריד עצמך מהם?"

"הפיקח מתאמץ והחכם עצוב. אלו שאין להם יכולת, אינם מחפשים דבר. הם אוכלים לשובע ומשוטטים לעצמם. הם נסחפים כמו אונייה משוחררת מכבלים ומסתובבים ללא מטרה וכוונה."

אדם מקאנג, ששמו הוואן, שינן ספריו בקול בשכונת קיהו שי. לאחר לא יותר משלוש שנים, נהיה מלומד בתורתו של קונפוציוס, תוך שהוא מקבל הערכה רבה מאביו אימו ואישתו. הוא היה כמו נהר ההו, המרחיב השפעתו ומגיע לתשעה לי. הוא גרם לאחיו הצעיר ללמוד את עקרונותיו של מו ואז שניהם, המלומד והמוהיסט, התווכחו יחדיו לגבי נקודות המבט של השיטות השונות שלהם. אביהם החליט לאמץ את דעתו של הצעיר. לאחר עשר שנים הוואן התאבד. מדי פעם הופיע בחלומו של אביו ואמר "אני הייתי זה שגרם לבינך הצעיר להיות מוהיסט, מדוע לא הערכת פעולה טובה זו? אני נהיה כמו פרי הברוש בסתיו (תיאור לקבר)". אך הבורא (הדאו), בחלוקתו את פרס (חיי)  בני האדם, אינו מתגמל אותם לפי מעשיהם, אלא מתגמל אותם לפי השימוש השמימי שבהם. כך החל אחיו של הוואן ללמוד מוהיזם. הוואן, חשב שהוא זה אשר גרם לאחיו להיות שונה ממה שהוא אמור להיות והמשיך בכך שבז לאביו. הוא דמה לאנשי קהי, אשר בזמן ששתו מהבאר, ניסו להרחיק זה את זה ממנה. שהרי נאמר "בימים אלו כולם הוואן (מחשיבים עצמם כפעולתו של הדאו)." מכך אנו מקבלים, שאלו המכילים את תכונות הדאו מחשיבים עצמם שאינם יודעים אותן. על אחת כמה וכמה, זה כך עם אלו המכילים את הדאו עצמו! הקדמונים קראו לבני אדם כמו הוואן "בני אדם אשר התחמקו מעונש השמים."

הנאור נח בדבר שהוא מנוחתו הנכונה ואינו נח במה שאינו כך. מרבית בני האדם נחים במה שאינו מנוחתם הנכונה. הם אינם נחים במנוחתם הנכונה.

ג'ואנג -דזה אמר "לדעת את הדאו זה קל, לא לומר שאתה יודע אותו, זה קשה. לדעת אותו ולא לדבר עליו הינה הדרך להשגת השמימי. לדעת אותו ולדבר עליו, זו הדרך להראות את האנושי. הקדמונים הלכו בדרך השמימי שהייתה שלהם ולא בזו האנושית."

קו פינג-מן למד כיצד לשסף את הדרקון שבקי-לי יי (הכוונה היא – ללמוד את הדאו באופן מוחלט מבלי לדבר עליו). הוא הוציא את כל הונו, שנאמד באלף אונקיות כסף, בשביל לעשות זאת. בתוך שלוש שנים הוא הפך מומחה באומנות, אך לעולם לא הוציא אותה לפועל.

הנאור מביט על מה שנקבע כהכרחי, כלא הכרחי ולכן לעולם לא נמצא במלחמה עם עצמו. רוב בני האדם רואים במה שאינו הכרחי, הכרחי ולכן נמצאים במלחמה עם עצמם לעיתים קרובות. לכן אלו ההולכים בדרך של מלחמה פנימית מגיעים אליה בכל פעם שהם מחפשים משהו. תלות במלחמה שכזו, מביאה להרס.

חוכמתו של האדם הקטן אינה מיתמרת מעל לעשיית מתנות וכתיבת זיכרונות. הוא מתיש את כוחו במופשט וחסר המשמעות, אך באותו הזמן הוא מייחל להיעזר בהדרכתם של סודות הדאו וכל הדברים המשתלבים באחדות הגדולה. בדרך זו הוא הולך טועה ביחס למסתוריות החלל והזמן. אזיקי העניינים המוחשיים מונעים ממנו את הידע של ההתחלה הגדולה. מצד שני האדם המושלם מכוון את האנרגיה של רוחו למה שהיה לפני ההתחלה ומוצא את התענגותו במסתוריות השייכת לאזור האיין. הוא כמו המים הזורמים ללא הפרעות חומריות ומתפשטים לתוך טוהרה גדולה. אבוי מה שאתם בני האדם עושים. מעסיקים עצמכם בדברים מופשטים כמו שיער ונשארים בורים במה שקשור לשקט הגדול.

פעם היה אדם בסונג, שמו היה זחאו שאנג. הוא נשלח על ידי מלך סונג למשימה בקהין. בהכנה ליציאה היו לו כמה כרכרות ומלך קהין כל כך היה מרודזה ממנו, עד שנתן לו עוד מאה כרכרות. כשחזר לסונג הוא ראה את ג'ואנג -דזה ואמר לו "לחיות בנתיב צר בכפר דל אמצעים, לנעול סנדלים בתוך מצוקת עוני, עם צוואר כפוף ופנים דזהובות – נראה לי כדבר קשה לעשייה. אך מייד כשהגעתי להבנה עם הלורד בעל הכרכרות הרבות ומצאתי עצמי עם מאה כרכרות – גיליתי מצוינות." ג'ואנג -דזה ענה "כשמלך קהאן חולה, הרופא שנקרא על מנת לפתוח את הכיב או בשביל לפוצץ את המוגלה, מקבל כרכרה. האדם אשר מלקק את בהונותיו לעומת זאת, מקבל חמש כרכרות. ככל שהשירות נמוך יותר כך מקבלים יותר כרכרות. האם אתה אדוני לקקת לו? אחרת מאיזו סיבה קיבלת הרבה כרכרות? לך לך."

הדוכס אי ממדינת לו שאל את יאו-הו "אם אעסיק את קונג-ני בתמיכה לממשלתי, האם השחיתות במדינה תרפא?" התשובה הייתה "צעד כזה יהיה מסוכן. יהיו בו הרבה סיכונים. מעבר לכך, קונג-ני ינסה לקשטה בנוצות ולצבוע אותה. בניהול העניינים הוא משתמש בשפה פרחונית. ענף בשבילו נערץ יותר מאשר השורש. כשידריך את העם, הוא מסוגל שלא להציג בפני בני האדם את טבעם. הוא אינו מודע למילותיו הלא מציאותיות. הוא מקבל השראתו מדעתו שלו ושולט במסלולו מתוך רוחו שלו. מדוע הוא מתאים להיות מעל האנשים? האם אדם כמוהו מתאים להיות לך לשר? האם תוכל לתת לו להזין את העם? אתה תעשה זו בטעות ולא בכוונה, לזמן מה, אבל לא באופן קבוע. לגרום לאנשים לעזוב את מה שאמיתי וללמוד הצבוע – זה אינו הדבר הנכון עבורם. אם תחשוב על דור העתיד, הרי תוכנית טובה יותר תהיה לוותר על העסקת קונג-ני. מה שהופך ממשל לקשה, הוא התעסקות באנשים אחרים מבלי לשכוח עצמך. אין זה בהתאמה לשמיים המפזרים את תכולתם. אין להעניק לסוחרים משרדים ניהוליים. במידה וכך תעשה, רוח העם לא תקבל זאת. הכלים להענשה חיצונית עשויים ממתכת ועץ ואלו של הענשה פנימית הם חרדות הדעת ותחושת החטא. כשאדם קטן הופך משועבד לעונשים חיצוניים, כלי המתכת והעץ מופנים כלפיו. כשהוא הופך מחויב לעונשים הפנימיים, היין והיאנג צורכים אותו. רק האדם של אמת, מסוגל להימנע גם מעונשים חיצוניים וגם מעונשים פנימיים.

קונג-ני אמר "תודעותיהם של בני האדם נגישות פחות מאשר העמדות המוגנות על ידי הרים ונהרות. הן קשות יותר להבנה מאשר השמיים עצמם. לשמים יש את תקופת הקיץ, החורף, הסתיו והאביב. יש להם בוקר ולילה. אך חיצוניותם של בני האדם עטופה בכיסוי עבה והרגשותיהם שוכנות עמוק בפנים. כך יוצא שהתנהגותם של חלק מהם כנה, אך בכל זאת הם מתמלאים ברע. אחרים באמת מוכשרים, אך עדיין נראים כאילו אין להם יכולת. יש ביניהם שנראים כנועים ולא מרשימים, אך יש להם מזימות מרחיקות לכת. אחרים נראים יציבים, אך הם נתונים לשינוי המופעל עליהם. אחרים נראים איטיים, אך הם בעצם נמהרים. אלו הנמהרים לעשות את הנכון כאילו היו צמאים, במהרה גם ימהרו הרחק מכך, כאילו בורחים הם מאש. והרי השליט מביט עליהם ממרחק, בכדי לבחון נאמנותם, וכשיהיה קרוב אליהם, הוא יבחן את יראת הכבוד שלהם. הוא יעסיק אותם בשירותים קשים ויבדוק את יכולתם. על ידי שאלות פתאומיות הוא יבחן את ידיעותיהם. על ידי קביעת זמן מדויק הוא יבדוק את אמינותם. על ידי זה שהוא יפקיד בידיהם משמרת הון, הוא יבחן את אדיבותם. הוא יספר להם על סכנה ובכך יבחן את תפקודם העצמי במקרי חירום. על ידי כך שישכר אותם לשוכרה, הוא יבדוק את נטיותיהם. כשהוא ישים אותם במגוון חברות אדם, הוא יבחן את צניעותם. באמצעות תשעה מבחנים אלו, נגלה האדם הנחות.

כשקחאו-פו (יורש מפורסם לקונפוציוס) הצודק קיבל את הדרג הראשון שבין דרגות הרשמיות, הוא צעד עם כשראשו קד מטה. כשקיבל את דרגתו השנייה כבר הלך בגב כפוף. בקבלת השלישית כבר הלך עם גוף מושפל לפנים. הוא רץ ומיהר לאורך החומה. מי יניח על דעתו, שלא לקחת אותו כדוגמה? אך כשאדם רגיל מקבל על עצמו את הדרג הראשון, הוא צועד ביהירות. כשהוא מקבל את הדרגה השנייה, הוא נראה מרום רוח בכרכרתו. בקבלתו את שלישית, הוא קורא לדודיו בשמם הפרטי. כמה שונה זה מהסו-יו בזמן ששושלת טאנג שלטה ביאו.

מכל הדברים הפוגעים בבני האדם, אין גדול יותר מאשר השימוש בסגולות למטרת התודעה, עד שזו נעשית מתנשאת. כשהיא נעשית כך, היא מביטה על עצמה במבט המוביל להריסתה. לאיכות שגויה זו יש חמש צורות ובראשן המרכזית. למה מתכוונים כשאומרים המרכזית? לזו בה האדם אוהב רק את נקודת מבטו ומגדף את מה שהוא עצמו אינו עושה.

יש שמונה מצבים קיצוניים המגבילים את התקדמותו של האדם. על מנת להשיג התקדמות, יש צורך בשלושה דברים הכרחיים. לאדם יש את ששת המאגרים שלו. אלגנטיות, זקן נאה, גובה, גודל, יופי, אומץ, עזות ובתוך כל אלו – הצטיינות כלפי אחרים – אלו  הם המצבים הקיצוניים המגבילים התקדמות.  תלות והעתקת אחרים, רכינה כהכנה לקבלת הוראה, להיות מוגבל על ידי הפחד מלא להיות שווה לאחרים – אלו שלושת הדברים המובילים להתקדמות.

ידע המחפש להגיע לכל החיצוני; תנועות אמיצות היוצרות הרבה כעסים; נדיבות ויושרה המובילות להרבה דרישות; הבנת תופעת החיים ברמה קיצונית; הבנת כל הידע, על מנת להשיג גישה כלפיו; הבנת התנאי הגדול שנקבע לאדם והליכה בעקבותיו, עם הבנת התנאים הקטנים ושהייה בהם כשהם מתרחשים – אלו הם שישת המאגרים לאדם.

היה אדם שהיה לו מפגש עם מלך סונג וקיבל ממנו 10 כרכרות. הוא התפאר איתם מול ג'ואנג דזה כאילו היה האחרון ילד. אמר לו ג'ואנג דזה "ליד נהר הו היה אדם עני שתמך במשפחתו בכך שארג מחיצות מצמחי סוף. בנו צלל בבריכה ומצא פנינה השווה אלף אונקיות כסף. אמר האב לבנו "הבא אבן ושבור את הפנינה לחתיכות. סביר להניח שפנינה בעלת ערך כמו זו, הייתה תחת סנטרו של הדרקון השחור, בבריכה שעומקה יותר מתשע בריכות. עצם כך שיכולת לקחת אותה, אומר שמצאת אותו ישן. תן לו להתעורר והתוצאה עבורך תהיה גדולה (הרת אסון)."עתה, ממלכת סונג הנה עמוקה יותר מאשר כל בריכה בעומק של תשע בריכות, והמלך שלה בוער יותר מאשר הדרקון השחור. עצם כך שיכולת להשיג את הכרכרות  אומר שמצאת אותו ישן. תן לו להתעורר ואתה תיטחן לאבקה."

שליט מסוים שלח הודעת הזמנה לג'ואנג דזה, אשר ענה לשליח "האם ראית שור המשמש כקורבן? הוא לבוש רתמות מקושטות וסועד עשבי אפונים טריים, אך כשהוא מובל למזבח האבות הגדולים, הוא מייחל להיות שוב, עגל בודד לעצמו. האם הדבר אפשרי בשבילו?"

כשג'ואנג דזה עמד למות, תלמידיו ציינו בפניו את מבוקשם – להעניק לו קבורה מכובדת. הוא אמר להם "השמיים והאדמה יהיו ארון קבורתי. השמש והירח יהיו סמלי אבני הירקן העגולות. הכוכבים ומערכם יהיו הפנינים והאבנים היקרות שלי וכל הדברים כולם יהיו עזר כמתאבלים. האין בכך די אמצעים מושלמים לקבורתי? מה עוד תוכלו להוסיף להם?" ענו תלמידיו "אנו מפחדים שהעורבים והדאיות יאכלו את המאסטר שלנו." ג'ואנג דזה ענה "מעל, העורבים והדאיות יאכלו אותי. מתחת, החפרפרות והנמלים יאכלו אותי. לקחת מאלו ולתת לאלו, מראה את העדפותיכם."

הניסיון ליצור עם הדבר שאינו מאוזן את המאוזן, ייצור רק תוצאה שאינה מאוזנת. הניסיון ליצור עם הלא-וודאי את הוודאי, ישאיר את הלא-וודאי כמו שהוא. זה הפועל רק מראות עיניו, פועל לפי מה שרואות עיניו. זוהי האינטואיציה של הרוח המביאה את ההבטחה של הוודאות. זה שמראה עיניים אינו שווה לזה של האינטואיציה של הרוח, הינו דבר ידוע מזמן ובכל זאת אנשים טיפשים סומכים על מה שהם רואים ונותנים לכך להיות החוש של כל בני האדם. כל הצלחתם מכך, תהיה חיצונית. האין זה עצוב?

פרק 33 : טיין הסיה

המתודות המופעלות (על ידי הממשלות ובתי הספר) לסידור העולם, רבות הן. אלו המשתמשים בהן, חושבים כל אחד לעצמו שיעילות שיטתו אינה משאירה דבר שצריך להוסיף לה. אם כך, היכן הדבר שבימי קדם היה נקרא "מתודת הדאו"? אנו חייבים לענות "היא בכל מקום. אם כך מתי יורדת הרוחניות שבה למטה (ויוצרת את הנאור)? ומתי יורדת האינטליגנציה שבה (ויוצרת את המלך הנאור) ומופיעה לפנינו? יש המוליד את הנאור ונותן את המושלמות שלו למלך – מקור שניהם באחד.

לא להיות מופרד מהמקור הראשוני, נותן את מה שאנו קוראים לו – האדם השמימי. לא להיות מופרד מהטבע המהותי נותן את מה שאנו קוראים לו – האדם הרוחני. לא להיות מופרד מהאמת האמיתית נותן את מה שאנו קוראים לו – האדם המושלם.

להחשיב את השמים כמקור הראשוני, את התכונות שלהם כשורש טבעו ואת הדאו כשער דרכו הוא נכנס אל הירושה שלו, כשהוא גם יודע את הנבואות שניתנו לשינוי ולהתמרה – כל אלו נותנים את זה שאנו קוראים לו – האדם הנאור.

להחשיב נדיבות כמקור כל החיבות, יושרה כמקור כל ההבדלות, התנהגות נאותה כחוק כל ההתנהלויות ומוסיקה כרעיון כל ההרמוניות ובכך לפזר ניחוח של עדינות וטוב – נותן את מה שאנו קוראים לו – האדם הנעלה.

להחשיב את החוקים כמקצים את ההבדלים החברתיים, את שמותיהם כביטוי החיצוני לחובות החברתיות, את ההשוואה בין הנושאים הקיימים כמספקת את הבסיס לסימוכין, חקירות כמפעילות את הכנות על מנת שדברים יהיו ממוספרים כ – ראשון, שני, שלישי, רביעי וכו' – זהו הבסיס לממשלה. כשכל אלו מתקיימים, מאה המשרדים של הממשלה מאורגנים למופת; עסקים הולכים במסלולם הנכון; הצרכים הגדולים של ביגוד ומזון מסופקים; הבקר משמין ומטופל כראוי; מחסני הממשל מלאים; הזקנים, החלשים, היתומים והבודדים  מקבלים תנאים מועדפים –  בדרך זו מסופקים כל הצרכים להזנת העם.

כמה שלם היה תפעולו של הדאו בימי האנשים הקדומים. הוא עשה אותם כשווים לבריות הרוחניות, מעודנים וחובקים כל, כמו השמיים והארץ. הם טיפחו את כל הדברים ויצרו הרמוניה תחת השמים. השפעתם המיטיבה הגיעה לכל מעמדות בני האדם. הם הבינו את כל העקרונות היסודיים והלכו בדרכם עד לסיום כל עניניהם. הם חדרו לכל ששת הכיוונים וכל הדברים בכל ארבע הפינות היו פתוחים בפניהם. גדול וקטן, עדין ומחוספס – כולם הרגישו בנוכחותם ופעולתם. האינטליגנציה שלהם, כפי שנראתה בכל הסדרים שלהם, הועברה מדור לדור לפי חוקיהם הקדומים והרבה ממנה עוד היה צריך להימצא בהיסטוריה. מה שהיה מכך בספרים – שיה, שו, לי, יו, יי והקון-קיו, נלמד מהמלומדים של זאו, ולו והחברים שהקיפו את החצרות השונות. השיה מתאר מה צריכה להיות מטרת התודעה, השו את מסלול האירועים, הלי מתכוון לכוון את ההתנהלות והיו רודזה להנחיל הרמוניה. היי להראות את פעולת היין והיאנג והקון-קיו להציג השמות ואת החובות שלהם. כמה מהסדרים של אותם אנשים קדומים, פוזרו תחת כל כיפת השמי, יוסדו במדינות המרכז, מוצגים, מוזכרים ומתוארים בכתביהם של בתי הספר השונים.

נוצר אי-סדר גדול בעולם ונאורים ומוערכים כבר לא שפכו אורם עליו. הדאו ותכונותיו חדלו מלהיחשב אחידים. הרבה אנשים  במקומות שונים, נתנו בו אך מבט אחד וכבר קישטו עצמם בנוצות, כאילו כולו בידיהם. ניתן להשוותם לאוזן, עיין, אף ופה. לכל חוש יש את כושרו שלו, אך יכולתיהם השונות לא ניתנות להחלפה ביניהם. כך היה זה עם הזרמים של בתי הספר הרבים. לכל אחד הייתה המצוינות הייחודית שלו, שהיה לה העיתוי המתאים לשימוש בה, אך אף על פי כן, אף אחד מהם לא כיסה או נפרש על הטווח המלא של האמת. היה המקרה של המלומד שעמד בפינה והעביר את גישתו על יופיים של השמים והארץ, תוך שהוא מבחין בין העקרונות הבסיסים של כל הדברים ומנסה להעריך את ההצלחה שנוצרה בעקבות הקדומים. אין כמעט מקרים בהם אחד שכזה יוכל לתפוש את כל היופי שבין השמים והארץ או שיעריך נכונה את הדרכים של הרוחניים והאינטליגנטים. כך היה שהדאו, אשר יוצר את הנאורים בפנים ואת המלכים בחוץ, הפך מוסתר ואיבד את התפתחותו. כל אחד בעולם עשה מה שרדזה והיה שליט לעצמו. אבוי, בתי הספר השונים החזיקו בדרכים שונות ולא יכלו לחזור לאותה נקודה, או להסכים יחדיו. התלמידים של הדור האחרון, לרוע המזל, לא ראו את הטוהר הבלתי מפוצל של השמים והארץ ולא את התוכנית הגדולה של האמת שהוחזקה בידי הקדומים. שיטת הדאו נקרעה לפיסות תחת השמים.

לא להשאיר דוגמאות של פזרנות לדורות הבאות; לא להראות בזבוז של אף דבר; לא להציג מעלותיהם של התפישות הטקסיות; לשמור עצמם תחת חוקים מגבילים ונוקשים כאילו מכינים עצמם למצב חירום שיקרה – סדרים כמו אלו עיצבו מעט משיטת הדאו הקדומה והיו מוערכים על ידי מו-טי וחסידו הראשי – קהין הואווה-לי. (מו-טי ייסד את המואיזם – כאן מתייחס אליו הכותב כדאו שאינו מושלם. מו-טי היה קצין בכיר במדינת סונג, בתקופה שבין קונפוציוס ומנקיוס. הוא הותיר אחריו הרבה חיבורים, מהם שרדו מעטים, בעיקר החשובים שבהם). כשהם שמעו על דרכים שכאלו הם שמחו. הם התענגו עליהן מעל הרצוי והלכו בעקבותיהן בהקפדה יתרה. מו כתב את החיבור "נגד מוסיקה" וחיבב חיבור אחר שנקרא "כלכלה בהוצאות". הוא לא חווה שירה בחייו ולא  לבש בגדי אבל במקרי מוות. הוא נטע אהבה עולמית, שיתופיות בכל המעלות וגינה לחימה. הדוקטורינה שלו לא העריכה כעס. הוא אהב למידה, ועימו, הרבה אחרים שאפו שלא להראות שונים זה מזה. הוא לא הסכים עם המלכים הקודמים ותקף את הטקסים והמוסיקה של הקדמונים.

לחוואן-טי היה את סיין-קחי, ליאו את טה-קאנג, לשון את טה-שאו, ליו את טה-חסיא, לטאנג את טה-חו, למלך וואן את המוסיקה של פחי-יונג, ובשביל המלך וו והדוכס של קאו יצרו את וו.

בתהלוכות האבל של הקדומים, לאצילים ולבעלי האמצעים היו כמה מצוות ולמעמד הגבוה והנמוך היו מעלות אחרות. ארון הקבורה של בן השמים היה גדול שבעתיים; של הפאודלים פי חמישה גדול יותר; של הקצינים הרמים, פי שלוש גדול יותר; של הקצינים האחרים, פי שניים גדול יותר. עתה, מו-דזה, לא חווה מזמורים בחייו ולא  בגדי אבל בעיתות מוות. ככלל לכל, היה לו ארון מעץ קקאו, בעובי שלושה אינץ', ללא מעטפת חיצונית. מתודה שכזו לא צריכה להיחשב כמציעה הוכחה לאהבתו כלפי בני האדם. היא מראה שהוא לא אוהב אפילו את עצמו. כל זאת, לא הספיק על מנת להשליך את דרכו של מו-דזה. אף על פי כן, כשבני האדם שרו, הוא גינה שירה, כשהם יבבו הוא גינה יבבות, כשהביעו אושר הוא גינה הבעה שכזו . האם זה באמת בהתאמה לטבע האדם? לאורך עמלו בחיים ובקמצנותו בשעת המוות – דרכו היא כזו שיש בה רשעות גדולה. היא גורמת צער לבני האדם וקשה ליישמה. אני חושש כי לא ניתן להתייחס אליה ככזו של חכם גדול, זאת בניגוד לדעתם של בני האדם מסביב. אף אחד לא יוכל להתמיד בה, למרות שמו עצמו יכול. כיצד ניתן יהיה להתגבר על סלידת העולם ממנה? אם הוא סולד ממנה, היא לבטח מרוחקת מאוד מדרכם של המלכים הקדומים.

מו-דזה דיבר פעם בשבח דעותיו ואמר "בימי קדם, כאשר יו יבש את מימי השיטפונות, הוא פתח את תעלות נהרות קיאנג והו ופתח יובלים איתם, מאזורי ארבעת הלי ותשעת המחוזות. הגבעות המפורסמות איתן היה צריך להתמודד, היו שלוש מאות במספר, הנחלים הגדולים היו שלושת אלפים במספר והקטנים בלתי ניתנים לספירה. בידיו שלו הוא סחב שקים ועבד עם האת, עד אשר איחד את כל הנחלים של הארץ והובילם לים. לא נשארה ולו שערה אחת על שוקיו, הוא שטף שערו ברוח הפראית וסירק אותו בגשם הסוער. כך סימן את המדינות. יו היה נאור  ואף על פי כן עמל בשירות העולם." ההשפעה של זה היא, שבימים מאוחרים יותר, רוב המוהיסטים לבשו עורות ובגדים מגונדרים, עם נעלי עץ או קנבס. הם לא עוצרים לא ביום ולא בליל, ומחשיבים זאת כעמלם וכהישגם הגבוה ביותר. הם אומרים כי זה אשר אינו יכול לעשות זאת פועל בניגוד לדרכו של יו ואינו מתאים להיות מוהיסט.

תלמידיו של קהין מסייאן-לי, ממשיכי דרכם של הלורדים הפאודלים והמוהיסטים מהדרום, כמו – קהו-הו, קי-קהי, וטאנג ליאנג-דזה. הם כולם שיננו את הכתבים של מו, אך היו שונים במה שהשיגו מהם. בהסקת המסקנות המטעות שלהם, הם קראו זה לזה מוהיסטים של בתי ספר שונים. היו להם מחלוקות על "מה קשה", "מה לבן", מה מכונן "זהות" ומה מכונן "שונות" ובעניין הבעתם בנוגע להבדל שבין השונה והדומה. הם החשיבו את החבר המצטיין שלהם כנאור וייחלו לעשותו למנהיגם, בתקווה שבכך הוא יחשב ככזה לדורות הבאים. עד לימנו אנו, מחלוקות אלו לא יושבו.

הרעיון של מו-טי וקהין ווא-לי היה טוב, אבל היישום שלו היה שגוי. הם גרמו למוהיסטים של הדורות אחריהם להרגיש שהכרחי מצידם להעמיס על עצמם, עד שלא תישאר שערה על רגליהם וגם אז הם דחקו זה בזה. הם יצרו בכך מצב המתעלה מעל האי-סדר, אך נחות לעומת התוצאות של ממשלה טובה. אף על פי כן, מו-דזה אכן היה אחד מהאנשים הטובים בעולם, כך שאם תחפש לא תמצא מי שישתווה לו. עד כמה שמראהו ירוד ותשוש, אין לדחות אותו – אכן, מלומד בעל יכולת!

להשמר מלהסתבך במנהגים גלויים; להתנזר ממשיכה לקישוטים פנימיים; להשמר מלהיות חסר אחריות בהתנהלות מול אחרים; להשמר מלהעמיד עצמך בעקשנות מול ההמון; להשתוקק לשלום ולנחת בעולם על מנת לשמור על חיי בני האדם; להפסיק פעולתו כאשר הושג מספיק, אם לשם טיפוח אחרים או עצמו, ובכך להראות שזו מטרת תודעתו – תוכנית זו שייכת לדאו העתיק והוערכה על ידי סונג-הסינג ויין-וואן (שני מלומדים מוערכים). כשהם שמעו על דרכים כאלו, הם התענגו עליהן. הם יצרו להם את כובע הווא שאן (הר הווא, שמתואר כשטוח בקדזהו העליון וגם בבסיסו) וחבשו אותו כתג ייחודיות. כשנפגשו עם אחרים, לא משנה עד כמה שונים היו מהם, הם התחילו בכך שהיו סובלניים כלפיהם. השם שהם נתנו ל"אורך הרוח של התודעה", היה "פעולת התודעה". בחמימות החיבה הם חיפשו הרמוניה של אושר והתמזגות עם כל שנמצא בין ארבעת הימים. הם ייחלו לנטוע זאת בכל מקום כדבר עיקרי שיש ללכת בדרכו. הם ספגו עלבון מבלי להרגיש כי הוא חרפה. הם חיפשו לשמור את בני האדם מפני לחימה. הם אסרו אגרסיה ושיחרו להחביא את נשקי המאבקים, על מנת לשמור את בני דורם מפני מלחמה.בדרך זו הם הלכו לכל מקום, כך הם התעקשו יותר ויותר להשגת מטרתם ולא הניחו לה. שהרי נאמר "הגבוה והנמוך עלולים להיות מותשים מהם, אך הם היו חזקים בהצגת עצמם."

אף על פי כן, הם פעלו יותר מדי מתוך התחשבות באחרים ופחות מדי כלפי עצמם. היה זה כאילו אמרו "מה שאנו מבקשים ורוצים, הוא שפשוט יהיה על שולחננו שני ליטרים של אורז – זה יהיה מספיק", אך חוששני שמאסטר לא ישביע עצמו מכך, והתלמידים, למרות שיהיו מורעבים, עדיין יצטרכו להתחשב בשאר עולם, ולעולם לא יפסיקו לומר, יום ולילה, "האם חשוב שאשמר את חיי? האם אני צריך לתכנן כיצד אתעלה מעל המאסטר גואל הדור?"

היה זה יותר מכך, וכאילו אמרו "האדם הנעלה אינו בוחן באופן ביקורתי כישלונות של אחרים. הוא אינו לווה מאחרים על מנת להחליף את המאמץ האישי שלו. כשיש מי שחושב שהוא חסר שימוש לעולם, הוא יודע שהאינטואיציה של החושב נחותה משלו. הוא מחשיב את איסור האגרסיה וגרימת אי השימוש בכלי נשק כהישג חיצוני, ורואה בתשוקות מעטות וזעומות כניצחון פנימי. זו הייתה ההבדלה שלהם בין הגדול והקטון, המעודן והגס וכשהגיעו לזאת הפסיקו."

בעלי רוח ציבורית, ללא כל העדפה אנוכית. בעלי יכולת להיות מובלים, ללא כל נטיות חיוביות. הולכים בשבילים של אחרים, ללא כל כוונה כפולה. לא מביטים סביב בגלל מחשבות נלהבות. לא בונים תוכניות ליישום חוכמתם. לא בוחרים בין קבוצות, אלא הולכים עם כולם – כל אלו הם מסלולים של הדאואיסטים הקדומים. הם הוערכו על ידי הכותבים הדאואיסטים – פאנג-מאנג, טייאן-פיאן ושאן-טאו, אשר שמעו על דרכהם והתענגו מהן. הם חשבו כי הדבר הראשון אותו הם צריכים לעשות הוא להתאים בין המחלוקות הנוגעות בנושאים שונים. הם אמרו "השמים יכולים לכסות, אך אינם יכולים לשאת. הארץ יכולה להכיל, אך אינה יכולה לכסות. הדאו הגדול חובק את כל הקיים, אך אינו מבדיל ביניהם."

הם ידעו כי לכל הדברים הקיימים יש את מה שהם יכולים לעשות ואת מה שאינם יכולים לעשות. שהרי נאמר "אם אתה בוחר, אינך מגיע לכולם. אם אתה מלמד מישהו, אתה חייב להשמיט את האחרים. אך הדאו אינו מתעלם מדבר. לכן הסופר שאן טאו השליך את כל הידע שלו וכן את כל המחשבות על עצמו. הוא פעל רק היכן שלא הייתה אלטרנטיבה אחרת והלך בה כשהוא רואה בה מסלולו. הוא עשה זאת כך שיהיה חסר שוני וטהור בעיניי האחרים. הוא אמר שהידע הכי טוב, הוא להיות ללא ידע ושאם יש אפילו ולו מעט ידע, זו הוכחה לסכנה. כתוצאה מאי התאמתו, הוא לא לקח על עצמו כל אחריות וצחק על אלו שהעריכו יכולת וסגולה. רשלן וחמקן, הוא לא עשה דבר ודחה את דרכם של החכמים הגדולים ביותר, אשר ידע העולם. פעם עם פטיש ופעם עם ידיו, מחליק את כל הפינות ומתיר את כל הקשרים, הוא לא התייחס לנכון ולא-נכון, דאגתו היחידה הייתה להימנע מצרות. הוא לא למד מאום מהחכמים והחושבים ולא הביט על רצף האירועים. הוא חשב רק על כיצד להוביל עצמו באי התייחסות עמוקה לכל הדברים. הוא הלך לאן שנדחף, הוא הלך בעקבות מה שהוביל אותו כמו רוח נושבת. כמו נודזה מוטלת במרחב כמו סיבובה של אבן המשחזת.

מה היא הסיבה שבגללה הוא נראה מושלם, שאינו עושה דבר שגוי? כך, אם בתנועה או במנוחה, הוא ביצע כל טעות. לא ניתן להאשימו באף עבירה או הפרה. יצורים ללא ידע חופשיים מהבעיות הצצות, מטענות עצמיות ומאינטליגנציה הצומחת מהשימוש בידע. בתנועה ובמנוחה הם אינם מתנתקים ממסלולם הנכון ולאורך כל חייהם הם אינם מקבל כל פרס. שהרי שאן-טאו אמר "תנו לי לבוא ולהיות כמו יצור ללא ידע. מה הוא השימוש בטכניקות של הנאורים והמוערכים?" אך רגב האדמה לעולם אינו המסלול הנכון לו ובני אדם רוחניים ונכבדים צחקו עליו יחדיו ואמרו "דרכו של שאו טאו אינה מתארת את התנהלותו של אדם חי. עצם זה שהיא מתאימה רק למת, משונה באמת?"

היה זה אך זהה עם טייאן פיאן. הוא למד תחת פאנג-מאנג, אך היה זה כאילו לא לימדו אותו דבר. המאסטר של פאנג-מנג אמר "המורים הדאואיסטים העתיקים לא הגיעו ליותר מאשר לומר שאין דבר שהוא שגוי לחלוטין ואין דבר שהוא נכון לחלוטין." רוחו הייתה כמו נשיפה של רוח נגדית. כיצד ניתן לתאר זאת במילים? אך הוא תמיד היה מתנגד בהשקפתו לאלו שלא הצליח להביא לראייה אחידה, ולא הצליח לחמוק מלעגל פינות במילים אותן אמרתי. מה שהוא כינה כדאו, לא היה הדאו האמיתי ומה שהוא כינה כנכון, היה בעצם שגוי.

פאנג-מנג, טייאן-פיאן ושאן-טאו לא ידעו את הדאו באמת ורק שמעו עליו כאן ושם.

לתפוס את השורש ממנו צומחים הדברים כחלק היסודי ואת הדברים כהתגלמות מחוספסת. לראות בהצטברות כמגרעה ולראות בצעידה בדידותית של האינדבדואל את הרוחני והאינטליגנטי – מסלול שכזה שייך לדאו העתיק אותו העריכו קוואן-יין ולאו-טאן (דזה). כשהם שמעו על דברים שכאלו הם התענגו. הם בנו שיטתם על ההנחה של אי-קיום נצחי וראו באיחוד הגדול כרעיון השולט בה. חולשה וענווה היו סימן הנבדלות שלהם, והם חשבו שריקות תביא לכך שפגיעה לא תוכל להתקיים ושכל הדברים הקיימים ישמרו במקומם.

קאוון יין אמר "בשביל זה שאינו שוכן בתוך עצמו, תבניות הדברים מראות עצמן כמו שהן. תנועתו היא כמו של המים, יציבותו היא כמו זו של מראה, תגובתו היא כמו של הד. דקיקותו גורמת לו כאילו להעלם, הוא רגוע כמו אגם צלול, הרמוני בהתחברותו עם אחרים והוא מביט על הרווח כהפסד. הוא לא לוקח זכות לפני אחרים אלא הולך בעקבותם." לאו-טאן אמר "הוא מכיר בכח שריריו, אך משמר את החולשה הנשית שלו – משמש כערוץ אליו כל הנחלים זורמים. הוא מכיר בטוהר הלבן שלו אך שומר על חרפתו – משמש כעמק בעולם. בעצמו הוא בוחר להיות אחרון ואומר "אקבל את מרק העולם." כל בני האדם בוחרים במלאות, בעוד הוא היחיד הבוחר בריקות. אין הוא אוגר ולכן יש לו שפע עילאי. הוא נראה מבודד, אך יש המון מסביבו. בניהול עצמו, הוא נינוח ואינו מבזבז דבר. הוא אינו עושה דבר וצוחק על הפיקחים והגאונים. כל בני האדם מסביב, מחפשים שמחה, אך הוא מרגיש שלם במצבו הבלתי מושלם ואומר "תנו לי רק להתחמק מאשמה." הוא מחשיב את העמוק ביותר כשורשו ואת המגביל ביותר כחוקו. הוא אומר "החזק נשבר, החד והמחודד הופך קהה." הוא תמיד נדיב לב וארוך אפיים עם אחרים. הוא אינו מסיג גבול כלפי אחרים – ניתן לקרא לכך המושלמות הגבוהה. או, קאוון-יין ולאו-טאן, הם היו בין האנשים הגדולים בזמן העתיק. אנשי אמת אמתיים.

למוצל והשקט אין מבנה גופני. שינוי וטרנפומציה תמיד מתקיימים ואינם ניתנים לקיבוע. מה הוא מוות? מה הם חיים? מה הכוונה באיחוד השמים והארץ? האם האינטליגנציה הרוחנית עוזבת? המוצל לאן הוא הולך? המחוכם לאן הוא מתקדם? כשכל הדברים מאורגנים כפי שהם, אין מקום אחד שמיחסים לו התאמה. כאילו היו השאלות אלו שייכות לתוכנית הדאו בזמן העתיק והן הוערכו על ידי קוואן-קאו. כשהוא שמע על נושאים שכאלו הוא התענג מהם, הוא שוחח עליהם כשהוא משתמש בדימויים מיסטיים מוזרים, מילים פראיות ולא מרוסנות, והגזמות אשר לא ניתן לתת להן משמעות מוגדרת. הוא התמכר לרעיונות הסוררים שלו, אך לא הפך עצמו לפרטיזן ולא ראה בהם ייחודים לו. הוא חשב כי בני האדם שוקעים לטיפשות וכי לא ניתן לדבר אליהם בסגנון מוגדר. הוא השתמש במילים כמו בכוס בעלת תכולה אין סופית, סיפק ציטוטים חשובים בכדי לאשש את האמת ונתן שפע של דימויים. הוא דאג בעיקר להעסיק עצמו בתפקוד הרוחני של השמים והארץ, ולא ניסה לעלות מעל מרחב הדברים הגדול. הוא לא גינה את ההסכמות וההבדלות מצד האחרים, על מנת שיוכל לחיות בשלום עם ההשקפות הרווחות בכלל. אומנם כתביו עלולים להראות כמפיצים דברים פעוטים, אך אין כל פגיעה לאדם אשר ישעשע עצמו בהם. אופני ההתבטאות שלו מגוונים ללא סוף, שינויי הכיוון וההשתנות שלהם  שווים הבטה. הריקות והמלאות של רעיונותיו לא ניתנים להתשה. מעל הוא מחפש להתענג מהיוצר, מתחת הוא מתייחס בחברות לאלו המחשיבים חיים ומוות כדברים שאין להם התחלה או סוף. בהתייחסות להתעסקותו עם שורש-מקור כל הדברים הוא מבין וגדול, פותח השקפות חדשות, עמוקות, רחבות, חופשיות. בהתייחסותו לכותב ולמאסטר – הדאו הגדול עצמו – ניתן לכנותו מדויק ונכון, נושא את מחשבותינו אל-על לנוע ולשחק. אף על פי כן, בעניין הטרנספורמציה והשחרור אשר מעצבים את הדברים, רעיונותיו אינם ניתנים להתשה ואינם מונעים מדעותיו הקדומות. הם מורכבים ומעורפלים ולא ניתן להסבירם במלואם.

לחוי-שי (חכם שלא היה דאואיסט) היו הרבה רעיונות וכתביו יכלו למלא חמש כרכרות, אך הדוקטורינות שלו היו מוטעות וסותרות ומילותיו השאירו עקבות רחבות. בלוקחו דבר אחר דבר, הוא אמר "הדבר הגדול שאין דבר מחוץ לו, ניתן להיקרא הגדול ביותר. הדבר הקטן מאוד, כך שאין כלום בתוכו יקרא הקטן ביותר. השמים יכולים להיות נמוכים כמו הארץ. הר יכול להיות בגובה של גבעה. השמש בשעת הדזהריים יכולה להיות השמש השוקעת. יצור יכול להיוולד לחיים ובו בעת גם למות. כשנאמר כי הדברים הדומים מאוד שונים מדברים שדומים במקצת, זה מה שנקרא ליצור הסכמות קטנות והבדלים קטנים. כשנאמר כי כל הדברים דומים לגמרי או שונים לגמרי, ניצור הסכמה גדולה והבדלה גדולה." הדרום, חסר גבול הוא ובכל זאת יש לו גבול." "אני מתקדם ליואה היום ומגיע לשם אתמול." "דברים המתחברים ניתנים להפרדה." אם לכל הדברים יתייחסו באהבה, אזי השמיים והארץ יהיו לגוף אחד עימי."

באמצעות מילים אלו חוי-שי גרם לעצמו להיות מאוד בולט בכל הממלכה ונחשב לווכחן מיומן. כל שאר הווכחנים התחרו בינם לבין עצמם והתענגו בתצוגות זהות. הם נהגו לומר "יש נוצות בבידזה." "לעוף יש שלוש רגליים." "הממלכה שייכת ליינג." "ניתן לקרא לכלב כיבשה." "אש אינה חמה." "ההר מוציא קולות." "גלגל אינו מתגלגל על אדמה." "העין אינה רואה." "האצבע אומנם מורה, אך אינה צריכה לגעת בחפץ." "המקום אליו אתה מגיע, עלול שלא להיות הסוף." "הצב ארוך מהנחש." המרובע של הנגר אינו מרובע." "אזמל אינו מקיף את ידית האחיזה שלו." "המצפן עצמו אינו צריך להיות עגול." "צילה של ציפור עפה, אינו זז מעצמו." "מהיר כמו החץ, יש זמן בו הוא לא עף ואינו במנוחה." "כלב אינו צייד." "סוס שצבעו חום אדמדם  ושור שחור, הם שלושה." "כלב לבן הינו שחור." "לסייח ללא אם, לעולם לא הייתה אם." "אם ממקל באורך רגל, תיקח כל יום חתיכה, לאורך השנים הוא לא יתכלה." בדרך זו הגיבו הווכחנים לחו- שי. הם עשו זאת לאורך כל חייהם ללא הפסקה.

חוואן-טוואן וקונג-סון לונג היו חברים אמיתיים ממעמד חברתי זהה. הם שפכו זהר על דעת בני האדם והחליפו בין רעיונותיהם באמצעות מצגות מטעות. הם הביסו אנשים בטיעונים, אך לא יכלו להכניע את תודעתם. הם הצליחו לשמור עליהם תחומים בהתחכמויות שלהם. חוי-שי השתמש באופן יומיומי בידע שלו ובטיעונים של אחרים על מנת להציע תזות לכל הוויכוחים. זה היה אופן פעולתו. באותה העת הוא גם דיבר בחופשיות על עצמו, בחושבו שהוא המוכשר ביותר מביניהם. הוא אמר "בין השמיים והארץ, מי יכול להתחרות בי." שי, אכן שמר את האנרגיה הגברית שלו, אך לא הייתה לו את אומנות הפולמוס.

בדרום היה אדם בעל השקפות בלתי רגילות. שמו היה חוואנג-ליאו והוא שאל את שי כיצד זה שהשמים לא נופלים והאדמה אינה שוקעת, ומה הוא הגורם לרוח, לגשם לרעמים ולברקים. שי לא ניסה להתחמק מהשאלות וענה על כל השאלות ללא מחשבה, ללא עצירות ובלי סוף. בכל זאת הוא הרגיש שמילותיו היו מעטות והוסיף להן את נקודות המבט המוזרות ביותר. הוא חשב שלסתור אחרים זהו נצחון וייחל לעשות עצמו מפורסם בכך שיגבור עליהם. מסיבה זו רוב הווכחנים לא חיבבו אותו. הוא היה חלש בהשגים אמיתיים למרות שאולי נראה חזק בהשוואה לאחרים. דרכו הייתה צרה וחשוכה. אם אנו מביטים על יכולתו של חוי-שי מנקודת המבט של השמים והארץ, הרי הוא היה בסך הכל כמו יתוש חסר מנוחה. איזה שירות יש בו? לתת את מלוא ההתפתחות לקיבולתו של אדם, זה הוא דבר טוב וזה שעושה כך הינו בדרך להערכה גבוהה יותר של הדאו. אך חוי-שי לא יכול היה למצוא בכך מנוחה לעצמו. הוא פיזר עצמו בעולם הדברים בלא ריצוי עצמי, עד שבסוף היה לו רק המוניטין שלך ווכחן מיומן.  אבוי! חוי-שי, עם כל כשרונותיו, רחבים ככל שהיו, לא יצר דבר. הוא רדף אחר כל נושא ולעולם לא חזר עם הצלחה. היה זה כמו להשתיק הד על ידי הצעקה שלו, או להתחרות ברידזה נגד הצל. אבוי!

 

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *