מבוסס על הרצאתה של אליזבת רושה דה לה וואלה

בהגות הסינית הקיום החומרי מכונה – ריבוי התופעות, או 10,000 התופעות.
כבני אדם, עולה בנו השאלה – מהיכן באנו ומי אנו?
התשובה מורכבת ומתחילה בדרך כלל במחשבה המעשית ש – "אני בא מהוריי". בנקודת ההתייחסות הזו, מצד אחד אני דומה להם ומצד שני ייחודי.
אך ככל שמעמיקים לשורשי אילן היוחסין, מגיעים עד למקור הקיום, למקום ממנו הכל התחיל.  

אם כן מה הוא אותו מקור?   
יש הרבה דרכים לראות את המקור – כמו למשל המפץ הגדול.
אך התשובה לשאלה אינה רק מדעית או פילוסופית ונמצאת בכל תרבות ואצל כל בן אדם חושב.
השאלות בנושא הזה נשאלו כמובן גם על ידי הסינים והן תקבלנה במאמר זה תשובה מתוך טקסטים קדומים. התשובה מסבירה מעט גם את המקור לרפואה הסינית.
היא מראה את תנועת היין והיאנג מתחילת היקום.

לפני ההתחלה הגדולה
החכמים הסינים ראו בכל יצור "ערבוב" מיוחד של יין ויאנג – נקבי זכרי – ארץ ושמים.
מצד אחד נשאלה על ידם השאלה – "מה הדבר שקיים לפני היין והיאנג?".
מצד שני הם הביטו על תופעות הטבע והיצורים שהם הילדים שלו – הבריאה – ריבוי התופעות.
הם הבינו שאם רוצים לבדוק מה באמת קיים לפני התופעות, אזי שזהו משהו שונה, שלא ניתן לראות או הגדיר ואין שפה שתתאר אותו. על פי ראייתם, מה שגרם להם לבוא לחיים מתוך המקור, היא ההתמזגות של היין והיאנג ברמות השונות, המאפשרת את קיום העולם שאנו חווים.
בהתייחסות ליין והיאנג, לפעמים שואלים מה לפני מה? הביצה או התרנגולת? היין או היאנג? אך אין באמת קדימות בין היין והיאנג שהרי לפני הכל יש – "כלום".  כלום הוא פוטנציאל מוחלט של הכל. רק הכלום יכול לתת אפשרות ליצירה לכל דבר.
לעומת זאת, במסגרת הקיום של עולמנו, כל דבר הקיים, יכול לתת רק את החיים שהוא עצמו מקיים – כמוהו. הוא לא יכול לאפשר את ריבו התופעות.
ל"כלום" הזה הסינים קראו וו-ג'י –  無極 – Wu Ji, שמתורגם כ – אין-גבול, אין-סוף.

הצ'י המקורי – יואן צ'י

כשמדברים על התמזגות של יין ויאנג הנובעת מהמקור ומביאה לקיום, מדברים בעצם על צ'י – אנרגיית הקיום.
כשמדברים על המקור (יואן) הסינים מתייחסים לשתי אפשרויות עם יש שתי כתיבות – האחת של הרפואה הסינית והשנייה של הקוסמולוגיה הסינית.

זו של הרפואה הסינית –  原
סימניה זו מציגה מים שנובעים מתוך מקור, או אפילו משהו כללי שזורם מתוך המקור. קשה לראות מה המשהו הזה בדיוק, אבל שם, במקור, נמצאת התחלה שלו. לאט-לאט המשהו הזה יהיה יין ויאנג מאוחדים שמבטאים עצמם בדרכים שונות (ריבו התופעות). אז ניתן לדבר על הבדלה ומגוון של דברים, ולבחון אותם.
לפני שהמים זורמים מהמקור, אנחנו לא יודעים על קיומו ולא יודעים לדבר עליו.
למשל – אפשר להגיע אחורה בזמן עד המפץ הגדול, אבל איננו יודעים מה התקיים לפניו. 
אנחנו יודעים גם שיש משהו המאפשר למים לזרום. אנו יכולים לדמיין סוגים שונים של מקורות מים. אנחנו יודעים שמצד אחד המים זהים, אך מצד שני הם שונים, כמו שבכל נחל יש מים אחרים. 

בנוסף לכך, כל צורת חיים מגיעה מפתח כלשהו, בדיוק כמו שהמים באים מפתח כלשהו. כל התופעות באות ממקור אחד וגם אם הן באות מכמה מקומות, הן עוברות מאותה הדלת.
גם אנחנו באים מפתח כלשהו, מפתח האם. גישה זו מראה לנו שבשביל להתקיים יש צורך לעבור דרך משהו. ברפואה הסינית למשל, זוהי נקודת המינג מנג- שער החיים, ממנה עוברת אנרגיית התמצית, היואן צ'י (צ'י המקור של הגוף).

כך זה מתואר בדאו טה ג'ינג, פרק 6 –

 "רוח עמק בת אל מוות,
שערי נשיות מסתורית,
לזה אנו קוראים שורשי השמים והארץ,
עדין אך מתקיים לנצח,
בשימוש, אין הוא מותש".

הראייה הזו מעלה את המחשבה שיש משהו בחיים שהוא יותר גדול מרגע הולדתי ורגע מותי. כך, גם כשמדברים על שמים וארץ, הרי גם להם יש התחלה.
לעומתם, משהו שהוא "כלום", לא יכול להצטמצם לגבולות של התחלה וסוף והפוטנציאל שלו נצחי. הוא מעבר לזמן ומרחב. לא ניתן לתת לו שם או לתאר אותו. בדאואיזם הגישה הזו התפתחה מאוד והחקר הדאואיסטי מבקש להבין את המקור ולחזור אליו. מה שמוביל לכתיבה הפילוסופית למילה יואן – המקורי.      

זו הפילוסופית –  元
כתיבה זו מראה משהו שמקדים ועומד בראש ההיררכיה. ראשוני, כמו האב הקדמון או הבן הבכור. בעל כח גדול. יש בו מצוינות ומושלמות. מבחינה רעיונית הוא קשור לצ'י, אך היואן צ'י הוא לא צ'י בעצמו, אלא איכות שמאפשרת קיום של כל צ'י. לכל צ'י יש את ה"שם" שלו. כמו למשל כשמתייחסים למילה רוח (של אויר) – רוח היא איכות, אך יש הרבה סוגי רוחות שאנו יכולים לתת להן שם. מצד שני, לפני שהרוח מנשבת אי אפשר לדבר עליה, שכן רוח היא תנועה.

כשמביטים על שני אופני הכתיבה, הרי הכיצד נוכל לדבר על משהו שלא ניתן לתאר בעזרת השפה? אם אומרים שכל התרנגולות באות מביצים, אז מהיכן באות כל הביצים?
בשביל לענות על כך, נאלץ את השפה לעשות משהו שהיא לא מיועדת לו – לתאר את המקור.
הביצה היא דוגמה טובה – יש בה צהוב – אדמה שהיא יין. יש בה לבן – שמיים עוטפים, שהם יאנג. אם כן, מה היה לפי הביצה? –  על פי הגישה הזו, הייתה ביצה מקושקשת. היכן שהלבן והצהוב אינם מובדלים.

אפשר גם לקחת דוגמה של מים ואדמה. יש כמה מילים שמתארות בוץ. אפשר באמצעותן לראות מה היה לפני ההפרדה של המים והאדמה – כאוס – חון דון – 混 沌.
Hun – מילה המתארת שני אנשים המביטים לעבר השמש, מעין קהילה. היא מתארת גם משהו שמשלב, משהו כן ויציב, חזק.
Dun – מילה המתארת משהו הרוצה לפרוץ מהאדמה, משהו אמורפי, לא ברור, כמו גלים אין סופיים שמתערבבים. היא מתארת גם בוץ נשטף.  
בשתיהן מופיעה המילה מים – בחצי השמאלי של הכתב.
בשתיהן החצי הראשון מראה יאנג והחצי השני מראה יין.
הבלבול קיים כשהם מתערבבים – כשיש כאוס. הכאוס קיים גם לפני השפה, שכן היא באה רק כשיש הבחנה, כך שקשה לתארו באמצעותה. 
לכן נאמר ש"דאו" (הגדול) אינו השם של הדאו, אלא הוא רק מילה בשביל לדבר על משהו, למרות שהוא בכלל לא משהו.

המילה חו (Huo (活  – חיים. גם בה מופיעה בצד שמאל המילה מים. אך אלו לא חיים של התחלה וסוף כמו שאנו מכירים.
מכך נובע שהדרך להתחמק מהמוות, רעיון שהיה מקובל בימי סין הקדומה,  היא להתחבר למשהו שאין לו סוף והתחלה. אם כך מה הם החיים? האם הכוונה לאי-מוות? האם חיים מנוגדים למוות – על הארץ? האם אפשר לדבר על חיים ללא התחלה וסוף?
השפה הסינית מתקנת את עצמה בעזרת מילים אחרות, כמו ה"דאו" – ש"עומד בפני עצמו ואינו משתנה" – זהו ביטוי סיני של משהו שאין לו שורש אחר אלא בתוך עצמו. למשל – מה הוא שורש השמיים והארץ? המקור. מה הוא שורש המקור? הוא עצמו.
אם הוא אינו משתנה, הוא בעצם כלום-איין. על הארץ (כחיים ומוות) הוא משתנה אך מעבר לכאן החיים קבועים – המקור קבוע – הדאו קבוע. זהו קיום חיים שונה לחלוטין, שאינו משתנה, שכן אין מה שישתנה. צורת החיים שאנו מכירים כן משתנה והיא מגיעה מהשמיים והארץ ומעבר לכך מהכאוס, מתוך היין (האם).
לכן קראו לו גם – הדרך הגדולה. אין הכוונה לגדולה ביחס למשהו אחר.
המקור ומה שקשור אליו נחשבים ל – גדול מוחלט – טאי ג'י. כל שאר הדברים חסרי משמעות. לכן כשאנו כבני אדם מעסיקים עצמנו בדברים הקטנים, חסרי המשמעות, אנו מפספסים את הגדול.
גורלו של האדם הוא להיות חלק מהגדול הזה, האין-סופי, אבל זה דורש ממנו עבודה!!! הגדול הוא משהו שנחשב ב"רמה" אחרת, אך הוא נוגע בפשטות, בנו. העניין שבטקסטים הדאואיסטים, הוא להראות לנו איך לחיות עם הגדול.

אם כן, כיצד?

כל החיים באים מהמקור וחוזרים אליו. הם ביטוי של הדבר הגדול הזה. ניתן לנתח את החיים, את היין והיאנג וכו', אבל החשוב ביותר הוא להיות חלק מכך. התפקיד האנושי הוא לראות את תנועת החיים והטבע ולהגשים אותה, עד שהופכים להיות אחד איתה. באדם יש את הפוטנציאל להיות עם המקור, מתוך הקשר שלו איתו, באמצעות הלב והרוח.
ניתן לראות את המסלול שלו על הארץ, שמראה באופן מושלם את מה שמגיע מהשמיים.
וכך, האדם הוא הילד של הדאו, של הדרך.
הדרך היא הפוטנציאל וגם כל ההיבטים של החיים.
"האדם ניזון מהארץ,
הארץ ניזונה מהשמיים,
השמיים ניזונים מהדאו,
והדאו ניזון מעצמו" (מהטבע).

עץ שאינו מעובד הוא דוגמא טובה לפוטנציאל. פיסת עץ שעוד לא פיסלו בה, ניתן לעשות בה הרבה דברים, אך לאחר שנעשה בה משהו, כבר לא ניתן לעשות בה כל דבר.
הדאו הוא העץ הלא מעובד שניתן לעשות ממנו משהו, הוא גם אינו משתנה לכן לא יעלם, בעוד החפץ שנוצר יפסיק להתקיים ביום מן הימים.
אחת המטאפורות הנשאלות היא – כיצד להגיע ממשהו שאין לו צורה למשהו עם צורה? הדאו הוא עץ שלעולם נשאר לא מעובד ואנחנו חלק מהתוצר שלו. אנחנו חולקים יחדיו את הכאוס, את הדאו. כולנו שונים אך עשויים מאותו העץ. לכן אנו יכולים לרטוט באופן קבוע זה עם זה ועם העולם והדאו. כמו תזמורת שהיא אחד, בה כל אחד מנגן את תפקידו באופן מושלם שתואם לדאו.
מי שעושה "בלגן" הם בני האדם.
הם יוצאים מהאחדות לייחודיות שהיא "אבחנה בין הדברים". אזורים נבחנים לפי קטגוריות, דברים הופכים לשונים לפי הקטגוריות שלהם והטבע שלהם והגורל שלהם שונה.  

הווייה – Yu
להיות משהו, ייחודי, בעל צורה ייחודית.
מצד שני יש גם אי-הווייה  – אין משהו, אין ייחודיות.
אי-הוויה אינה מעידה על אי-קיימות, אלא על קיימות האין-משהו. במצב זה, הייחודי יכול לחזור למקור האחד. שיכחת האחד שאנו יחדיו, מביאה אותנו לאבדון, לכן בחיבור לגדול אין ייחודיות.
החיים הייחודיים המוזנים כאן יסתיימו במוות, אבל אם האדם מקבל שהוא אינו מגיע רק מההורים, אלא גם מהשמיים/הדרך/הדאו, אז בתמורה וכהמשך לו, החיים שהוא יזין הם החיים שבאים מהאחדות. הוא יעדן את המקור שהוא, את הטבע שקיבל, הוא יהיה בסדר הטבעי שלו, הוא יוכל להתבונן על החיים בכל הקיים ולהיות בחיים שאינם מוגבלים על ידי החיים (כאן).
בכיוון האחר קיים טיפוח האגו, היצרים, העצמה, המאבק עם השאר ועם העצמי. זו דרך חסרת משמעות. כשהדברים זזים ומונפשים הם חיים ובמוות הם נעלמים. בשני המקרים הם יצורים/דברים/בריאות. בכיוון הזה, אנחנו לא קשורים לבריאה עצמה כאם לייחודיות שאנו.
בזמנים הקדמונים, בהתחלה הגדולה, היצורים האנושיים היו ללא הווייה. אחר כך הפכו להוויות ובכך הפכו לחיות תחת בקרה של דברים. אלו שיכולים לחזור להיות לפני הלידה החומרית, הופכים להיות מקוריים – מקור.
החומריות מפרידה את האדם מהמקור העצמי שלו, מהטבע שלו ואלו שאינם נפרדים מהאחד, מהמקור, נחשבים ל"אדם של אמת".

במרכז, בכאוס, יש הרבה נדיבות, אך בחיים האדם מתבסס על ידע במקום להתבסס על החיים עצמם. הצמדות לידע הורגת משהו מהחזרה למקור. בסופו של דבר, החיים הם כאוס. אפשר לדמות אותם לשעון – אם ניקח את השעון ונפרק אותו לא נוכל לדעת מה השעה. עדיף שלא יהיה לנו הידע כיצד השעון בנוי, מאשר נפרק אותו ונדע כל חלק, אך לא נדע את השעה. אנחנו מסוגלים "להרוג" את הכאוס על ידי החושים. אנחנו גם יודעים להחיותו – לחסום את הפתחים, לא לאבד עצמנו באמצעות אברי החישה ועל ידי תרגול.
כשמדברים על המקור מתייחסים אליו כעל זה שיוצר ומטמיר את הכל. הוא יוצר ומתמיר את היצורים כמו שקדר נותן צורה לחומר – האדמה ממנה יצר את הכלי, אינה שונה מהאדמה שלא השתמש בה. בסוף הדרך החומרית, הכלי יוחזר למצבו הראשוני כפי שבא מהמקור.

מה ההבדל בין האדם האמיתי לזה שעוסק בדברים קטנים?
האדם האמיתי מתנהל ומשתתף בחיי היקום. זה לא ה"אני" משתתף, אלא ההוויה שתומכת בשמיים. מצד אחד זו דרך ל"ברוח" מהמוות ומצד שני זו דרך לקבלת משמעות עמוקה לחיים ולדרך העצמית.
מה שמותמר חוזר למה שאין לו צורה ומה שאינו מותמר חולק ומחובר לשמיים ולארץ. התחברות לעצמי הפנימי היא התחברות למה שמעבר לשמיים ולארץ, לקבוע שאינו משתנה.
חיי האדם הם דחיסה של הצ'י. ככל שזה דחוס יותר, הוא גשמי יותר. ככל שהוא מעורפל יותר הוא מת – אין סופי. 
הריכוז של הצ'י בריק הגדול דומה למה שקורה לקרח והמעבר שלו למים. כשמבינים שהריק הגדול הוא כמו צ'י, זה אומר שאין דבר.
הריק הגדול הרי מורכב מצ'י. הצ'י הוא התאספות בכדי ליצור את ריבו הבריאה. ריבו הבריאה הוא התפזרות שקורת בשביל לחזור לריק הגדול. לא ניתן להימנע מהפיזור ומהאחדות. האדם החכם מגשים את התהליך הזה ומגשים את הרוח שלו ברמה הגבוהה ביותר.    

יין יאנג
מתוך האחד נוצרו שני קטבים, הוא מקור היין והיאנג שמתפתחים ומשתנים ומתחברים לאחד. מתוך האחד, ריבו הדברים נבעו. היין והיאנג מנהלים אותם ויוצרים בהם שינויים בסדר המופתי של השמיים. במקור אין קדימות בין יין ויאנג, אך בחיים מנקודת המבט של הארץ, תמיד נצטרך תנועת יין שמקבלת את מה שיש למעלה.
דחיסה של צ'י, המביאה חיים, היא צ'י-יין. היא זו שיוצרת הופעת הצורות ולכן תנועת היין מחויבת בשביל התפתחות החיים. נוכל לקרוא לתנועה הזו – תמצית. דחיסה זו של הצ'י גורמת להיווצרות התמצית. כמו שאצל בני האדם התמציות של הגבר ואישה מתאחדות בשביל חיים חדשים.
פעולת הדחיסה אינה מספיקה תמיד – במקרה של בני האדם היות ומדובר בנוזלים אפשר להבין שניתן לדבר על מים – יין – כתנאי ליצירת חיים.

בו זמנית יש לנו צ'י-יאנג שבא מהשמיים. צ'י יאנג מחליט שדרך החיים תקרה ברגע זה. הטבע האמיתי של האדם תמיד יהיה קשור לשמיים, גם אם הוא יחשוב שהוריו הם המקור, צ'י היאנג הוא שמביא את הגורל שלו.

השמיים מחליטים, שולטים, קובעים.
הארץ מקבלת, מצייתת ומסיימת את הצורה.
במובנים של יין ויאנג, אין היררכיה.
מה שחשוב הוא, שתהיה הרמוניה ביניהם.
השמיים תמיד למעלה והארץ למטה.
יין ויאנג באים באופן מתחלף, כשכל אחד אחראי על זמן משלו ולכל אחד השליטה שלו. זו אינו אותה שליטה. לכן אם אומרים שהיאנג הוא השמיים והשמיים שולטים, אז אין זה היאנג שולט אלא השמיים שהם יאנג.

המיטב שאנו יכולים לעשות הוא, להזין את החיים שלנו ואת החיים של היקום.